יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

על זה שככה לא מְדַבְּרִים (231)

   
                                     21.1.05 
בשבת האחרונה היינו בפתיחה של תערוכת איוריה של אראלה הורביץ ז"ל מנתיב הל"ה.  היו המון אנשים מהקיבוץ הזה ומהמשפחה ובטח שמהפלמ"ח וצאצאיו.  כרגיל, קהל  ממלח הארץ.   בתצוגה אפשר לראות איך שאראלה הורביץ אהבה את כל מה שאיירה וציירה ואת הקיבוץ בכלל.  אנחנו בעד. 

גם קנינו את הקטלוג.  אבל כצפוי, אי אפשר היה למצוא וחבל, את עשרת האיורים שעשתה ב1965 לספר שהיא בעצמה יזמה את הוצאתו לאור:   "בחמוריות נמרית" מאת אמנון בקר. אִיְירָה אראלה הורביץ.  הספר לא יצא אז לאור מפני שלא נמצא "סְפּוֹנְסֶר", לא באיחוד הקבוצות והקיבוצים ולא בהסתדרות.   כל התיק עם האיורים והחומר שנבחר אבד בשיטפון הביוב שגמר לנו את הסטודיו כשזה היה במקלט, שם על-ידנו מול ברני ומני.   החמורים והנמרים שם נראו בדיוק כמו כל איורי הגזירה בתערוכה במשכן.  באמת חבל. 
אראלה הייתה חותמת את מכתביה ב"מִנְתִיבָ'לֶה" שהיה משולב בו הקלסתר שלה, מאוייר בידי קריקטוריסטית אמנית לעילא. חבל שבחתימה הזאת לא נתקלנו, לא בתערוכה ולא בקטלוג. 

 ********* 

האייטם  הבא מזכיר לנו שכבר כתבנו על זה בקלנועיות חמורית מס' 54. שם קָבַלְנוּ על כך שדווקא בעיתון "סטודיו", שהוא בהחלט בטאון אליטה   של   אינטלקטואלים מאד פיינשמעקערים, מופיע הביטוי "כּוּסיוֹת".    אסיר אחד שהיה צריך לעבור קורס גמילה מאלכוהוליזם אמר לחברו בתא שהמנחה של הקורס היא כוסית.  פנינת הלשון הגיעה לאוזני השב"ס והקורס נשלל מהאסיר השובב.  שופט אחד פסק שיחזירו לאסיר את הזכות לקורס הגמילה מפני שהיום "כוסית" זאת גם מחמאה למישהי בעלת מראה מצודד והעונש פה הוא מוגזם. 

השב"ס הוא לא בדיוק מוקד של אינטלקטואליה.  אבל בניגוד לאנשי "סטודיו" הוא דווקא  כ ן   י ו ד ע  לקבוע שככה לא מדברים. שום רמה לגיטימית של שום שפה לא מצדיקה שימוש בשובניזם שפל ומשפיל כזה. מזל שלפחות בשירות בתי הסוהר יודעים את זה. 
                   
               בקלנועיות חמורית 
אמן. 

איפה כתבנו את הספר הזה? (72 וגם 176)


                                           14.11.03
לפעמים אנחנו כותבים כמה קלנועיות חמוריות במכה אחת. אחר כך לא מפרסמים את כולן מפני שאחת מהן לא מי יודע מה,  או שעבר זמנה ובטל קורבנה או שפתאום נדחפים מגדלי תאומים ואין  זמן לשטויות. רשימה מספר 72 הייתה כזאת.  עכשיו אנחנו נזכרים להוציא אותה מהנשייה וככה זה בערך נראה (או נקרא) שנתיים אחר-כך.

לעתים די נדירות אבל בעליל שואלים אותנו איפה זה, בעצם, הסטודיו שלנו.   אתמול שאל את זה אחד מעובדי "תמוז".  הוא ראה כמה מהציורים שלנו בכבלים והתעניין לדעת אם אפשר לראות עוד וגם לקנות כאלה, ואיפה זה הסטודיו.  אמרנו לו: "אתה יודע איפה  הזח"ט "?    "מה זה זח"ט "?  הוא שאל.    "טוב.   אז אתה יודע איפה שיש כביש שיורד מאיפה שהדרך לחדר אוכל נגמרת כשבאים מלמעלה "?   "בערך".  השיב.      "אז ממשיכים לרדת בכביש הזה.  לא מסתובבים אל הבריכת שחייה וממשיכים ישר".    "עד כאן אני  איתך", אישר הבחור.     "אז אתה רואה מימין את הטרומים של החברה הבוגרת ומשמאל בית ארוך ומדורג".   "זה שיש לי כמה חברים, פועלים שגרים שם "? שאל.

אנחנו הנהנו בחיוב "אבל זה גם עוד לא שם", המשכנו.   " אחרי הבית הזה, למטה קצת שמאלה, יש עוד בית כזה שבו אף פועל כבר לא גר.   בדלת (שבקושי נפתחת) האחרונה למטה, לפני אזדרכת אחת, זה הסטודיו שלנו.  שם אנחנו מציירים ושם אנחנו כותבים את הקלנועיות החמורית ושם בכלל אנחנו מעבירים את הכי הרבה זמן.   מהסחורה הזאת יש לנו עכשיו בוחטה לא קטנה כמו שיש להרבה גימלאים."

זה מזכיר לנו שפעם לא היה לנו, לא זמן ולא סטודיו. את הכל עשינו בבית, בערימות על השולחן, בתיקים על הרצפה ובקרטונים בבוידעם.   פעם גם בכלל עוד לא ציירנו.   אבל תמיד, תמיד קשקשנו המון וגם מוזיקה.  היו לנו מיליון ניירות וספרים ואקורדיון ומכונת כתיבה וצורך חולני בהרבה שקט, מה שבדירה קיבוצית עם אשה טובה וילדים מתוקים, לא בדיוק נופל מהשמיים על יוצרים עצבנים שהם גם קצת קוּ-קוּ.  

אז ביקשנו ואישרו לנו להשתמש במקלט שקרוב לבית.   זה עד היום מקלט ענקי, אפילו עם שירותים.   אבל מה?  כמו שכל המקלטים התת-קרקעיים, הוא היה טחוב כל הזמן וגם דולף בכל גשם רציני. אנחנו זוכרים איך שבימי גשם היינו עובדים כל הזמן בלגרש, עם מקל גומי, את המים לביוב  שהיה תקין איכשהו.   חרף החיסרון הקטן הזה, היה המקום מרווח, קריר בקיץ (מקלט לכל המשפחה בחמסין לפני עידן המזגנים) ואפילו התאים לחזרות להצגות, שזה מה שעשינו בו אז הרבה, עם ילדים של ביה"ס, שהם היום כבר די גדולים וגם עם שחקנים מ"בימת הקיבוץ" שהיום הם כבר ממש מבוגרים.

פעם נסתמה בריכת הביוב מול בן-דוב.  המוצא האלטרנטיבי לזרם האיתנים היה המקלט הנ"ל. הוא התמלא לגמר במי ביוב ובתוכו כל נכסינו בענייני יצירה -  בעיקר טקסטים, מכונת כתיבה, ספרי תיאטרון יקרים מאד ומסמכים שאבדו לנצח יחד עם מקרר ואקורדיון ומצב-רוח.

הרבה זמן התייבשנו מהניחוח, שפוכים ומפוזרים בחוץ.  בינתיים התחלנו גם לצייר והכל היה על יד הבית, גם כן בחוץ.   בסוף הקדנציה השנייה שלנו כרכזי בניין, נבנו שני מקלטים על - קרקעיים.  האחד ליד גן אלון והשני בפאתי השיכון-צעירים.  את השני אישרו לנו לשימוש בתנאי שלא תהייה איזה מלחמה, שאז יעיפו אותנו החוצה בן- רגע.   

אבל בערך כל עשר שנים דווקא יש מלחמה.  כש"נחש צפע" עיצבן את כל המדינה  זרקו אותנו צ'יק-צ'ק עם כל הדברים החוצה.  יצא שבאותו זמן לא הייתה מצוקת שיכון ואחסון כל כך גדולה במשק.   באחד מבתי הילדים הנטושים היה בחדר אחד רק מחסן טיולים (איפה שהיום החדר של המהנדסת ורד, שנתנה אותו זמנית ליַזָמוּת של רוני שבת). כל שאר הבית היה מאגר גדול ושכוח  של כל ציוד החינוך שלא משתמשים בו  כי מספר הילדים במשק קטן כמעט לחצי, אחרי היציאת-מצריים מיזרעאל 1984 - 1989. כך  נשאר הבית מוחבא כמעט לגמרי מתחת לבוגונויליה ענקית של יפהפיות נרדמות למאה שנים.

גם בגלל זה וגם כי הוא היה קצת רחוק מכל מקום חשבנו שבשבילנו זאת הזדמנות   שלעולם לא תחזור.   הלכנו מהר אל נעמי עמית, המזכירה, וסיפרנו לה את הצרות שלנו.  היום היא רק בענייני דולפינים אבל אז היא הייתה בהחלט גם בעד האומנים.

כך קיבלנו את מה שהיה פעם החדר אוכל של הבית-ילדים שהיה פעם זח"ט, פלוס הכניסה פלוס הבית שימוש. המקלחת שם נהייתה המקום שבו עסק יעקב חביב ז"ל בכל פלאי הטבעונות.  מאוחר יותר עברה גם היא אלינו ונהייתה מחסן  של עבודות מפוצץ לגמרי.  חוץ מזה זה סטודיו מצוין, טוב מאד בשביל גם לצייר וגם להקליד קלנועיות חמוריות כמה שרוצים.

כשעברנו דירה לשם, פתחנו לראות מה יוצא מהברזים.   בברז השמאלי היו המים חמים לגמרי, אף על פי שילדים מתקלחים כבר לא פתחו כאן ברזים לפחות איזה שש שנים, אם לא יותר.   כשירדנו אל מתחת לבנין ראינו שיש שם שני בּוֹילֶרִים גדולים שמספיקים לעשרים ילדים שמצליחים לבזבז תמיד את כל המים החמים.  הנורות  האדומות של הבוילרים עוד דלקו, כמו שתי גחליליות, מלפני אולי עשר שנים.

בשבוע הבא עושים חגיגה ל"סיפורי בעל ואהליבה".   בתוך כל המקומות הנ"ל, גם כתבנו  את הספר הזה.  זה למי שישאל לא רק למה ואיך, אלא גם איפה בדיוק עשיתם את זה?

                             בקלנועיות חמורית  
                      אמן.




יום שבת, 8 באוגוסט 2015

ולא הִכַּרְתְּ במקרה איזה סתם נגר? (355) 23.11.07



שמחנו לקרוא בעלון הקודם את רשימת ההורים שהגיעו ליזרעאל. צריך לתקן גם את התאריכים מול חנה קורודי (שהגיעה הנה גם עם בעלה ז"ל) אבל אנחנו מקלנעים פה דווקא אל ההורה טוּבְיָה וַויְס (או טוביה הנגר).   עם השלמת "כנרות" הגיע ב1954 אִיצֶ'ה וויס.  לאיצ'ה ז"ל היה אבא, נגר. כשלוש שנים אחרי שאיצ'ה הגיע חיסל אבא שלו, טוביה, את עסקיו בחיפה והגיע ליזרעאל יחד עם כל מה שנשאר לו מהבית ומהנגרייה.

טוביה התקבל כאן בכלל  כ ח ב ר  משק. לפרק זמן השתלטה הונגריה על הנגרייה שלנו. טוביה (מטר וחצי גובה) לא דיבר עברית, רק הונגרית, גרמנית וספרדית. האב ובנו דיברו ביניהם רק הונגרית. אם מישהו לא הבין אז איצ'ה היה המתורגמן.   טוביה היה מייסטר אמיתי בנגרות והוא עשה פה בית ספר לכמה אנשים, ביניהם גם לחמור הח"מ.

טוביה נולד עוד במאה ה 19 בהונגריה של פרנץ-יוזף.  בצעירותו הספיק להיות נהג משאית במלחמת העולם הראשונה, כשבבוקר הדליקו מדורה מתחת לאוטו בשביל לחמם את המנוע.  מהונגריה יצא טוביה כשהוא נגר מומחה. הוא נדד באירופה, שהה בלונדון, בפריס ולסוף השתקע דווקא אצל האויבים המושבעים של "ריאל מדריד"  בברצלונה שבקטאלוניה, ספרד.     שם התבסס, הקים משפחה והייתה לו נגרייה גדולה ברחוב מַנְדִיזַבַּל (מה שאנחנו צריכים לזכור?!).   בפרוץ מלחמת האזרחים בספרד התמנה טוביה וויס  למנכ"ל של קואופרטיב נגרייה ענק בברצלונה הקומוניסטית.  לאחר התבוסה החביא כומר קתולי את טוביה ומשפחתו עד יעבור זעם.

ב1944 הצליח טוביה (עם בנו) להגיע לפלשתינה ופתח נגרייה ברח' סטנטון בחיפה בעיר התחתית.   טוביה היה הונגרי מהיר- חימה עם חוש הומור של הונגרים וגם שתיין לא קטן.  פה הוא שיכנע את כולם שיש לו לחץ דם נמוך ובגלל זה הוא קיבל קבוע מהאקונומייה ארבעה בקבוקים של קוניאק "מדיצינאל" בכל חודש.

לאחר מות איצ'ה (ואמו עוד בספרד) נותר טוביה גלמוד.   איכשהו נעשה שידוך בינו לבין ההונגרית אלישבע שהייתה בקב' בית-אורן (כשזה עוד היה קיבוץ). הם חיו יחד כמה שנים עד שהוא נמאס עליה ועל הכלבים שלה והם המשיכו לחיות פה בנפרד.   טוביה עבד במסירות בנגרייה עד גיל מבוגר מאד ועד שהועבר לבית אבות.

גם סבתא חנה קורודי הייתה הונגרייה שאיכפת היה לה להבהיר לכולם  כי במולדתה הייתה שייכת לחוגי החברה הגבוהה והכירה אישית מיניסטרים בממשלה, מנהלי אופרה, רוזנים ומרקיזים וכיו"ב.   פעם, כשסיפרה את זה לאוזניים של טוביה הוא שאל אותה: "את לא היכרת שם במקרה איזה סתם נגר? "  מאז הם לא דיברו זה עם זו אפילו לא בהונגרית.

                                                בקלנועיות  חמורית

                          אמן

בעד - 8 / נגד - 0 / נמנע - 1 בקלנועיות חמורית 412



קצת מאוחר אבל בכל אופן. תמיד נהגנו לציין בכמה מילים את חג האחד במאי, זה שפעם היה ממש חג לאומי עם דגלים אדומים, תהלוכות של חולצות כחולות וכל זה. החג ההוא ברח מזמן מתמונת עולמנו. מה לעשות? אז ככה: אשתנו ואנחנו זוכים אחת לשבוע לביקורן של כמה מנקות מערב-אל-שיבלי. הן נוהגות להגיע קצת מאוחר אבל כמה בחורות יחד וצ'יק צ'ק. יום אחד בתחילת החודש הן הגיעו כרגיל אבל אשתנו שמה את לבה לכך שבחוץ יושבת וממתינה ילדה קטנה. שאלה אשתנו את המנקות: מה זה הילדה הזאת? השיבו הן: היום זה אחד במאי ובית הספר סגור. שמענו ובלענו את הצפרדע, אף על פי שאנחנו לא צרפתים.

קראנו ושמענו בעיון רב את החלטת המזכירות בעניינו של מי שהיה מרכז משק, מנכ"ל מפעל, מנכ"ל תאגיד ובא כוחו של הקיבוץ בכל עניין חשוב ובעיקר חבר מְרוּתָךְ לדירקטוריון מיטרוניקס. הנ"ל, בתמיכת מזכירות קיבוץ יזרעאל,  יוצא לחופשה על מנת "לעשות לביתו", כמקובל במכובדים שבקיבוצים המופרטים.




ועל כך אמרו חז"ל וגם החמור: כָּשֵׁר אבל מסריח.




לרוע המזל עברה אשתנו ניתוח שני בפרק כף ידה. זאת היתה ויה דולורוזה של ארבעה ימי המתנה מעצבנת לכך שחדר הניתוחים יתפנה למישהו שדוקא לא עבר תאונה או לא חטף כדור בתחת.  טמבל מי שאומר שהקיבוץ שלנו זה לא חברה תומכת. להיפך. המון חברות וחברים נחלצו שוב לעזור ובמיוחד אביבה בויטלר, מרים ודריק דודסון ועוד רבים וטובים, שהסיעו את אשתנו הלוך וחזור וכן אלה שדאגו להאכיל את החמור בחדר האוכל ולזרוק בשבילו את הכלים. כל הכבוד. אנחנו עפר לכפות רגליהם הקדושות של כולם.  




בקלנועיות חמורית
אמן






למה סיעור מוחות? מס' 411



הברקה של האפיפיור: "כסף זה צוֹאָה של השָׂטָן."  בני אדם ובנות חווה מוכרים בנפש חפצה, תמורת כסף, גם את הגוף וגם את הנפש.  במכירת נפש העם, האומה והארץ מצטיינים חבר הקופירייטרים של הפרסומות.   למשל:  ילדה קטנה שואלת את אביה:  נכון שיציאת מצריים הייתה קשה ליהודים? אז למה הם לא לקחו משהו נגד עצירות מתוצרת "דנוֹנֶה" ? ולמשל: מישהו מחקה  את הטקסט של הדְלַקַת המשׂוּאוֹת: "אני שְׁמֶערְל בן שיפרה וּבֶערְל, עשיתי הכל למען המדינה וקניתי משקפיים ב"רוקה" במבצע, לתפארת מדינת ישראל".   אין מישהו ב"קול ישראל" שיצנזר את החכמים האלה?  איזה ריפורמטור?

נכון שלנו זה לא מפריע לעיניים כי אנחנו לא רואים כמעט כלום. אבל נכון גם שאומרים על הקיבוץ שלנו שֶׁפֹּה לא אומרים לאף אחד מה לא לעשות. אז בזמן האחרון, כמו פטריות רעל אחרי גשם של פיפי כלבים, צומחים מחסנים פרטיים של דיירים תחת כל עץ רענן. הכי בולט זה בשכונה שקראנו לה "שיכון נוף". מצד דרום זו שכונה יפהפייה ומפוארת בצמחיה, בפיתוח שטח ובצורת הבתים.
לעומת זה, כשמסתכלים על השכונה מצד צפון, אז יש פה מעברה לתפארת ק"ק יזרעאל. איך, מי ולמה זה נהייה? זה ראשומון בדוק ובטח שהאשמים במחדל לא יתנדבו להסתדר בתור. אז מה לעשות? לשים שם עצים שיסתירו את הכיעור? אבל העצים יחסלו את הנוף לדיירי שיכון נוף. אז מה? הרי הם עצמם תקעו שם את פאר היצירה הסביבתית הזאת, ממילא יש להם מחסנים במקום גבעת המורה. אז  שישתלו שם עצים שיחביאו היטב את פנינת איכות הסביבה הזאת. ואם לא אז שלפחות ישימו איזה שלט  מאיר עיניים: "מה שרואים מכאן זה לא שם.  זה פָטָה מוֹרְגָנָה."  כלום. שום דבר. ובא לציון גואל.  שמענו שיהיה סיעור מוחות על ההרחבות והמחסנים של שכון נוף. למה להסעיר מוחות? חסר פה למישהו איזה אירוע מוחי  מסעיר?

ביום ששי אחד לפני הצהרים איבדנו איפשהו אחד ממכשירי השמיעה שלנו. אשתנו נחלצה לעזרה, ירדה על הברכיים ומצאה את האבדה. אחרי זה התחילה להתרומם על רגליה, אבדה את שיווי המשקל, נפלה ושברה את פרק כף היד השמאלית. היה די מייאש. מרפאה כבר אין וכל שאר הכתובות האפשריות לעזרה לא היו ממש זמינות. במרי נפשה צלצלה אשתנו לאחת מהנשים הכי עסוקות בקיבוץ, הלא היא גליה שמי. גליה שמעה ותוך שישים שניות התייצבה אצלנו והצהירה: "כל הפְּלוֹנְטֶר עָלַי". מאותו רגע זה מה שקרה: גליה הטיסה את אשתנו, באוטו שלה, לחדר מיון. שם היא פגשה את כל תלמידותיה וחברותיה לעבודה. הן התנפלו על התיק ורצו אתו מקבלה לרופא, מרופא לצילום, מצילום לרופא, מרופא לקיבוע השבר תחת רנטגן, משם לגיבוס ומגיבוס לצילום חוזר לבדוק אם זה בסדר. אחר כך חזרו אשתנו וגליה הביתה. כל הספור לקח רק שעה וחצי (מי יאמין שיש חיה כזאת?!).
את כל הנ"ל אנחנו מביעים ברגשי תודה עמוקים לגליה, סליחה – לד"ר גליה שמי, שמצידנו יכולה כבר להיות גם שלושה פרופסורים לעילא ולעילא.
חותמים על כל מילה – רותי, אשתו של חמור מקלנע, עוור, צולע וחרש וגם הוא.

עכשיו זה זמן מִתְנַחְבְּלים. אחרי שריפת מסגדים, ניקוב צמיגים, ריסוס קללות וכריתת עצים יש ויכוח הִלְכָתי:  צריך ומותר להרוג חיילים שבאים לפנות התנחלות או שצריך אבל אסור?    איך זה שעוד לא השליכו את כולם לכלא? התוצאה היא שגם בעניין הזה אף אחד בארץ לא מאמין יותר לאף אחד.  וזה מירשם בטוח לקטסטרופה שלעומתה מלחמת יום כיפור הייתה קומדיה בלתי מזיקה.                

ועוד טיפה'לה הסטוריה של חמורים: כבר סיפרנו על זה שכתבנו וביימנו את ההצגה "אגס וגם תפוח" בקן הנוער העובד "בורוכוב". בין השאר היה צורך להפגש עם הכוריאוגרף של המחול. אני חושב ששמו היה שלמה חזיז(?). כשאנחנו, ב-1981, הגענו למקום המפגש, זאת היתה חצר גדולה עם בניין בית ספר בן שלוש קומות, שמיועד להריסה וסכנה להתקרב, וכן איזה מבנה בלתי מוגדר בן קומה אחת ארוכה. (מכל זה נהיה אחר כך מרכז סוזן דלאל) ניגשנו אל המבנה הזה וצעדנו במסדרון ארוך שבסופו היה חדר סגור אבל מואר. דפקנו בדלת ונכנסנו. בחדר היו שתי נשים. אחת רקדנית צעירה שחוללה איזה אטיודים והשניה היתה אשה מבוגרת מאד, שישבה על כסא גדול וחזק ופקחה על תנועות הצעירה. שאלנו איפה אפשר למצוא את שלמה חזיז. המבוגרת אמרה שהוא פה אבל הלך להתלבש והמשיכה: "ומי אתה, אדוני?" הסמקנו ואמרנו שזה לא חשוב. אבל היא התעקשה ושאלה בסמכותיות "תאמר לי מי אתה".  לחשנו שאנחנו אמנון בקר מקיבוץ יזרעאל. היא הפטירה: "אמנון בקר המלחין?" כמעט נפלנו על הרצפה ויצאנו משם במבוכה גדולה. בחוץ מצאנו את השלמה חזיז הזה כשהוא עדיין לבוש באוברול הצמר המקובל אצל רקדנים מקצועיים. אחרי ששוחחנו על תפקידו בהצגה שאלנו "מי זאת האשה המבוגרת שישבה שם?" הוא הסתכל בנו במבט משועשע."אתם לא מזהים אותה?" אמרנו שלא. אז הוא אמר "זאת שרה לוי תנאי".  ברחנו מהמקום די מבולבלים. שרה לוי תנאי היתה אחת מאושיות התרבות העברית המתחדשת בשנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה שעברה. שוררה והלחינה המון שירים, היתה רקדנית מפורסמת שאחר כך הקימה את להקת ענבל. אוי למי שלא זיהה אותה כשהיא זיהתה אותו. בין השאר היתה גם אמו של מי שהיה בזמנו מנהל בית הספר המשותף בעין חרוד. 

בקלנועיות חמורית
                                                   אמן



הידד להידרותרפיסטית! קלנועיות חמורית 410 28.3.14


שלום ילדים,
בעת האחרונה עובר החמור סדרה של טיפולי הידרותרפיה בגן-נר, עם ההידרותרפיסטית הידועה היטב ביזרעאל – עירית בהיר.
הנאת החמור היא כל-כך גדולה עד שהיא עלתה לו לראש ונשפכה מהאוזניים בצורת שיר לגברת הנ"ל.

שִׁיר לְעִירִית בָּהִיר
הֲכִי טוֹב בְּכֹל הָעוֹלָם
זֶה לְהִתְמַּכֵּר עַד כְּלוֹת
לְיַד מַעֲדָנוֹת אַמִּיצָה וְטוֹבָה
שֶׁל עִירִית בָּהִיר
בַּת הַיָּם הַמוּפְלָאָה.
הִיא תָּלוּש בְּכַף יָד עוֹרֶף דּוֹאֵב
וּבִמְחִי יָד תְּגָרֵשׁ עֶשְׂרִים שְּנוֹת זִקְנָה.
בֶּרֶךְ תִּלְחָץ  אֶל גַּב חֻלִיָה
וּכְהֶרֶף עַיִן תֳּגְרָע עוֹד עֶשְׂרִים.
הִיא תּוֹשִׁיט מַרְפֵּק אֶל יָרֵךְ
בִּזְרוֹעַ קֶסֶם נְטוּיָה,
לְשַׁכְשֵׁךְ בְּקָלוּת מְטוּפָּל בַּמָיִם.
כַּך אַתָּה תִּינוֹק  צָף, מְחַיֵּיךְ
בְּרֶחֶם  בְּרֵיכַת הִתְעַנְגוּת חָמִימָה
אֵצֶל  עִירִית בָּהִיר וְעוֹד אֵיךְ
וְעוֹד אֵיךְ וְעוֹד אֵיךְ וְעוֹד אֵיךְ.
 


בקלנועיות חמורית

אמן הנהנתן, העיוור וחֵרֵש וצולע

5000 דולר וסטירת לחי קלנועית 409, 21.3.14


בהנאה לא מסותרת אנחנו שומעים (כי מקריאים לנו) את מה שפיל אדלר כותב מהמטבח. המטבח בכלל זה מוקד מיתולוגי לא אכזב בחיי האדם והחווה. יש כל מיני.  מטבח השטן במנהטן,  המטבח של גולדה מאיר ויש את המטבח של הסבתא שלנו וכולי. המטבח שלנו פה הוא מקום שנוגע לכולם ובכולם. הקיבוץ השיתופי (עדיין) צועד על קיבתו. יש המון תיאבון, טעמים, צעקות, זיעה, פטפוטים  בערבית ושלא לדבר על משברי החילופין של השפים. מהבחינה הזאת התיישב פיל אדלר במקום טוב באמצע  לקבלת השראה אמיתית וכל הכבוד.  האינסטינקט  החמורי שלנו נוער  משהו בעניין יורש ראוי לקילנוע החמורי.  הגיע      זמן. ממש בדרך אגב נודע לנו שפיל גם חטף סטירה ושזרקו עליו עגבניות. אז שיירגע. זה חלק טבעי לא רק מלהיות אקונום אלא גם מלכתוב בעלון, וראה עלונים 1082,1083 משנת 2003. (זה בקשר לקלנועיותנו על מי שפה בעל הבית?!)


עכשו בענייני שירים.  לפני כמה ימים הייתה תכנית בשידור חי על שירי נתן יונתן. זה היה ברשת ג', מאזור הוד השרון. השמיעו שם הרבה משיריו הראשונים שכבר נחשבים ל"עממיים" וגם קטעים, בהם מדבר נתן יונתן, עצמו, על שיריו ועליו.  בין השאר נזכרו שמות מעניינים כמו יענק'לה שגיא, נחצ'ה היימן, מוני אמריליו בנוסף לנתן יונתן עצמו. לא יועיל, כשזה מגיע לשירים אנחנו תיכף מחפשים בכל תכנית כזאת את עצמנו ואת הקשר שיש לנו לכל זה.  אז  
ביענק'לה שגיא פגשנו פעם בבית הקיבוץ הארצי (כשעוד היה ) לשיחה קצרה בעניין חג הארבעים של קיבוץ עין- השופט, שבויים על ידי בני פורת המפורסם ושיענק'לה שגיא היה שם במרכז העניינים. לאסף אור ז"ל ולנו היה  מה להגיד על החיצרוץ המשוגע שהיה שם בהצגה. את יענק'לה שגיא זה הרתיח והוא נבח עלינו על זה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל. 

עם נחצ'ה היימן היו לנו הרבה שעות דווקא בחדר שלנו ביזרעאל. בעיקר  בעניין פסטיבל "ענות" שעבורו חיברנו שירים ודברי קישור. בגלל נחצ'ה התחילו לשים גם אותנו  על תקליטים, עם הגבעטרון, שלישיית המעפיל, חווה אלברשטיין ועוד. את זה אנחנו חייבים לנחום היימן.

פעם כתבנו וביימנו הצגה בשכונת בורוכוב עם הנוע"ל ("אגס וגם תפוח").    מוני אמריליו האמיתי היה  שם המנהל המוסיקלי. הוא התעניין איזה עוד שירים יש לנו. הבאנו לו והוא התלהב והלך איתם לחוה אלברשטיין וניסה לעניין אותה עם שיר של אמנון בקר ועם לחן של מוני אמריליו. היא ויתרה , אף על פי ששנים קודם לכן הקליטה שניים מהשירים שלנו.

 נתן יונתן שלח לנו פעם גלויה והתעניין אם (כמלחינים לא אלמוניים)לא הלחנו במקרה איזה שיר שלו. אז לא.  כשכתבנו את הגרסה הראשונה של "ספורי בעל ואהליבה" הגענו עם כתב- היד גם למשרדי הנהלת ספריית הפועלים. דפקנו בדלת ונכנסנו ולמרבה ההפתעה מצאנו שם דווקא את נתן יונתן בעצמו. הצגנו לפניו את הספר וביקשנו שהם יוציאו אותו לאור. בלי למצמץ ובלי לקרוא כלום ענה לנו נתן יונתן: "תביאו חמשת אלפים דולר ונוציא את זה לאור". היה הלם. איך שחבר קיבוץ מסוגל לבקש מחבר קיבוץ אחר למצוא חמשת אלפים דולר? מתוך התקציב האישי ?   שתקנו וזהו.   ראשנו היה חבוש בכובע קסקט מקורדרוי חום שאבא שלנו קנה בשוק הפשפשים.   אחרי השתיקה  חייך המשורר וביקש  לתת לו לחבוש את הכובע הזה.  הוא נהנה ממראהו בעזרת ראי וביקש שניתן לו את הכובע במתנה. בא לנו להגיד לו שייתן לנו 5000 דולר בשביל הכובע. הוא ניחש את חוסר רצוננו להיפרד מהכובע וויתר.

מכל הנ"ל התרגשנו בנוסטלגיה חולנית. גם מפני שדיברנו קצת עם ההיסטוריה וגם מפני שאנחנו בעצמנו כבר קצת היסטוריה.  אנחנו גם משוגעים על שירי נתן יונתן מפני שהם שופעים הרבה טוב-לב  ופשטות מילים מהפנטת.

בקלנועיות חמורית

אמן, הסטוריה (בקושי מהלכת)