חִירְפוּנצִ'יק לקצב תופים ( 160)

כשחם ומחניק למתופפים שם למטה, מתחת לבית-מוסיקה, הם פותחים דלת ותופשים קצת בריזה אבל בלי להפסיק לתופף. גם היבולים של האופיום באפגניסטן שבים להשיג שיאים. גם הטאליבן חוזרים. בעיראק  הורגים לפחות חיל אמריקאי אחד בכל יום.

לקצב התופים והאירועים המרתקים מחליט גם הקב"ה  להיות גבר.  הוא קורא לשטן ואומר לו: רוצה משכורת? אומרים שסדאם עודנו חי.  רד למטה ותביא לו טיפול עשרת אלפים. בהזדמנות זאת תביא ממנו קצת D.N.A, שנוכל לזהות את מי בדיוק לא הרגו שם, בשיירה ההיא.

השטן יורד.  בחזרה הוא מגיע  באמבולנס, ישר מחדר מיון, כולו חבוש עם רגל בגבס ופנס בעין.  שואל אותו הקב"ה:  מאיפה לאיפה כל זה?   משיב השטן: אישית מהידיים של סדאם.   אומר הקב"ה:  אני מאד מקווה שלא הִלשנתָּ לו מי שלח אותך. אולי הוא לא שמע?  בגלל התופים?

אנחנו ממהרים ליצור קשר עם השטן המסכן החבוש.  כמו שכבר עשינו בהזדמנות קודמת:  מקישים  49 ו8276  וגם סולמית. אחרי  ש ה ה י א,  כצפוי אומרת לנו ארבע פעמים שהקוד האישי שגוי אף על פי שכן הקשנו את הקוד הנכון, אנחנו מקישים את כל המספרים קדימה ואחורה, כולל הסולמית והכוכבית. אחר כך אנחנו לוחצים על כל המקשים באופן סימולטני ומקשיבים לשפופרת. מחורפנים.

על רקע שאון תופים מבית המוסיקה נשמע קול ברור:   כאן השמיים.  לנוחיות הלקוחות אנו מפעילים מערכת של מענה קולי.   אם ברצונכם סתם להתפלל, נא להקיש 1.  אם ברצונכם לדבר עם הקב"ה, הקישו 2.  אם ברצונכם לקבל תמיכה טכנית, הקישו 3. לבנקאות אישית- 4. ללשכת השטן- 5. תקשורת בין-אוייבית- 6. ללשכת נציב תלונות הבני-אדם, נא לתופף 7 אף על פי שזה חבל על הזמן.  אם תקישו 8 , תוחזרו אל קו ההתחלה. תודה.  תִּיפוּף נעים.

אנחנו לוחצים על מקש 5 (לשכת השטן) ושואלים אותו: מה זה שחטפת מסדאם?  הוא: בּוֹבֶּע-מַיְיסֶעס. אני לא זזתי מכאן כבר שנתיים. הכל מסתדר מצויין בלעדיי. זה הנשיא בוש שאכל אותה מהידיים של סדאם.  מה זה התיפוף הזה?   אנחנו מקישים 6 (תקשורת בין-אוייבית) ומבקשים את סדאם ואומרים לו: מה זה דחפת לשטן כאלה מכות, זה יפה, זה? 

הוא:  איפה שטן? אני מת עליו ואני לא יִגַע בו לרעה.  אני רק שיחקתי קצת עם בוש והוא לא נזהר, הכלב.   אפשר לקבל קצת שקט?  אנחנו מנסים את מקש 2 (קב"ה) ואומרים:  מה זה?  היה או לא היה?  הוא:  לא שמעתי מה אמרת.  בגלל התיפוף המעצבן הזה הלכו לי האוזניים. בכלל אני היצור הכי חֵרֵשׁ בכל הקוסמוס. מִי? מַה? מוּ?  איפה?  למה?

במקום לטרוק בתיסכול, נלחץ לנו, לא בכוונה, מקש 3 (תמיכה טכנית). משם מתופף לנו קול מוכר:  כאן המש"ץ הקהילתי (או איך שקוראים לזה היום). לכל בעלי הקולנועיות שלום.  אחת הסוגיות שמטרידה חברים רבים היא חניית הקולנועיות (הקלנועיות קיבלו סאונד?!) בכניסה לחדר האוכל ולכולבו. ועדת שירותים התבקשה לדון בנושא ולהציע פתרון לחנייה.   בישיבתנו החלטנו לבקש מכם, בעלי הקלנעיות (בנוּן יש חולם חסר שלא רואים), לא לחנות בצמוד לכניסה העליונה לחד"א.  בשבוע הבא (שכבר היה) יפגשו איתכם ברי פלדמן ופול זילס (אנחנו עוד מחכים) וינחו אתכם היכן לחנות.  מקוים לשיתוף פעולה.

ולעניין הזה, לפחות, מבקש אנטון לדעת:  לְתַּהַת של מי   ז ה  בדיוק  מפריע?

                                               

          בקלנועיות חמורית

                  

    אמן  .

פרופסור ז"ל שרוקד על השולחן (159)

ליומולדת  ה- 70 של החמור קיבלנו המון ספרים במתנה.  אחד מהם הוא: "עשבים שוטים בגן עדן – על תנ"ך ועל פוליטיקה"  מאת ליאון שֶׁלֶף.  את הספר, עם הקדשה, קיבלנו ממש מידו של המחבר, פרופסור לסוציולוגיה ומשפטים באוניברסיטת ת"א. פעם היה שמו "שֶׁז", שהספיק לדשדש כאן באבק, בצריפים ובדשא, כמו רבים וטובים.

כש"גרעין גניגר" הצטרף למשק ב1958, היו בחדר אוכל  ה ה ו א  שולחנות מאסיביים, רבועים, לשמונה סועדים, תוצרת שמוליק הנגר. הייתה גם מין מסיבה לכבוד האיחוד עם הגרעין.  שֶׁז, (ליאון שסקולסקי) הפרופסור לעתיד, שיגע אז את כולם כשרקד הורה על שולחן הרבה לפני שזה נהייה הגימיק של מסעדת היקב שבזכרון-יעקב וגם אצלנו זה לא היה כל כך מקובל. הפרופסור הזה היה בכלל גם הקוּזִין  של סימי וגם עבד בדיר לפני שהתחיל לכתוב ספרים. 

לנו כבר אין כל כך כוח נפשי לספרים כאלה, אבל קראנו.   "עשבים שוטים בגן עדן" הוא ניתוח מבריק ומלומד, מעוגן היטב בתנ"ך, במשפט הבינלאומי ובסוציולוגיה של תולדות העמים. הוא גם מזכיר לנו, באופן חשוד, את כל תכניות ההדרכה לשכבות הבוגרות בתנועת הנוער.  בין הדברים החשובים שאנחנו מצאנו שם: 

אין דבר כזה, בתרבות העולם המערבי, "הפרדת הדת מהמדינה".  כולם מערבבים דת ומדינה.  אין ברירה אלא להתאים את הדת ואת המדינה לעידננו.   מי שמתעקש לדעת על מה אנחנו מדברים –שיקרא את הספר שיצא לאור בסידרת "קו אדום", הוצאת הקיבוץ המאוחד והוקדש לזכרה של פלונית, תמר דבוסקין.  ברשותכם נצטט קטע מה"סוף דבר" שם:

"התנועה הציונית נוסדה לא רק כדי לענות על מצוקתם של יהודים על רקע האנטישמיות, ולא רק כדי לתת מפלט למי שניסו להתנער מצרות האופק והמחנק של הגיטו מבלי לאבד את זהותם היהודית, אלא גם כדי להעמיד חזון לעתיד, אשר מעוגן בזיכרון העבר.  כיאה לתרבות שידעה תמיד להתאים עצמה לזמן, שולבו בציונות גילויים שאפיינו את התקופה, ובמיוחד הלאומיות (מכאן הרעיון הציוני והשאיפה לריבונות מדינית)  והסוציאליזם (מכאן מקומה הבכיר של תנועת העבודה לזרמיה השונים) "   (עמ' 206).

לפני כמה ימים השיב שֶׁז, ז"ל,  את נפשו למרומים.  יהי זכרו ברוך.

              בקלנועיות חמורית עגומה

                         אמן

על שלושה שלא שייכים אחד לשלישי (158)

על הדשא מדרום לגן זמיר צץ לו מבנה. בשביל לא להעליב בעברית היו אומרים על זה ביידיש: "גִעשְׁטֶעלוּנג". המבנה הזה אמור להיות לא פחות מבית הכנסת של ק"ק יזרעאל תובב"א.  אם לא היו מודיעים לנו שזה מה שזה הולך להיות , היינו בטוחים שמישהו חשב בטעות שגם אנחנו כאן זה סתם התנחבלות כי אלה המבנים שהולכים טוב בהתנחלויות למיניהן.  ההיכל הזה עומד על כרעי בטון, עשוי מעיסת אסבסט טחונה וקרושה, מצופה אריחים ויש לו גג מפואר מפח סככות, שחוץ מיופיו הוא גם יחמם טוב, טוב את המתפללים ביום כיפור.  לנו אין הרבה שיג ושיח עם הקב"ה על מה שהוא חושב.  אבל אפילו כך, אנחנו משוכנעים שהוא די ייעלב מזה שאחרי 55 שנים ומזמן כבר לא במועדון ה 19,  זה מה שאנחנו מַקצים לכבוד ההזדמנות שבה  כמה מאתנו נוהגים לפנות אליו בתפילה.

ועל זה כבר הכריז אליהו מטלון ז"ל, כששיחק את הקב"ה ב"מישהו" (חג 25) מראש המגדל:

                   "ואם הייתה לי איזו תקווה נעימה, מימים רחוקים מאד,

                   כי מישהו, לפחות, יבנה את ביתי למֵישרים ולתפארת,

                   כראוי למקום – לא רק לאדם ולצרכיו הקטנטנים,

                   הנה ראה: הכל עקום. הכל חולף.  הכל חומר גלם למזבלה.

                   הלא את חייכם        בעולמי נתתי רק בתנאי השאלה ?!

                                      ===========

חג שבועות עבר טוב ויפה.  כולם היו בשדה מול חיטה ושקדים. כמו תמיד ראינו ונהנינו   מביכורים ומריקודי שבועות.  ראינו קציר ואסיף ומייטרוניקס זרקו לנו טופי. גם שמענו דברי חכמה לפי מיטב המסורת של המעמד החגיגי, הפסטורלי והמקורי לתרבות ישראל עוד מימי התנ"ך.  נומה עמק, עמק תפארת.  אבל מה לכל הנ"ל ולג'ינגל של "המורדים" בפוּל ווֹלְיוּם?    תהרגו אותנו אם אנחנו מבינים מאיפה הנפיצו את זה.

                                      =============

קיץ.  הלוואי שהבנות יאחסנו את כל המכנסיים עד לחורף. למה לא שמלה? או עדיף חצאית מקסי?! מה לא טוב בשמלה?  הלא ככה אתן כל כך יותר תמירות, מסתוריות, מושכות, מהפנטות, מטרפות, משגעות וגם סתם יפהפיות לעיניים?  כמו אלה שרואים בחוצות בני-ברק, איפה שהנכדות והנכד שלנו?   צְאֶינָה וּרְאֶינָה.        קיץ.  הלוואי  שכל זבוב פה יאכל יתוש (ולא אותנו) ושכולם ייחנקו וייבלעו.   קיץ.  הלוואי שיהיה לנו עוד כוח לקום ולהתענג על זריחה ועל טבילת בוקר בבריכה, כמו שמגיע לכל המיליונרים שאין להם גרוש על התקציב.

                      בקלנועיות  חמורית

                             אמן

על מישהו ועל כולם שרוצים לחיות. (156)

בעלון מס' 1070 מלפני שבועיים התפרסם קטע, שבהחלט סוחט נעירה מחמורים, על מה שהציגו פה בחג ה25.  מדובר בהצגת "מישהו", על פי  EVERYMAN  הַימֵי-בֵּינַיימִי    וככה על פי עורכת העלון:  "איזו חווייה תיאטרונית וגאווה קיבוצית-יזרעאלית זו הייתה!"   קראנו בנוסטלגיה. החמור נוער, מכשכש בזנב ומצליח לגרש זבוב, להנאתו.   

רק שהאיזכור נעשה בקשר להצגה בשם  "התאווה לחיים" שכמה חברה שלנו הולכים להשתתף בה בעפולה.  זה יהיה משהו משולב משלשה מחזות אבל שאף אחד מהם הוא לא EVERYMAN ?!  חשבנו שיש פה טעות וצלצלנו לזמרה שיש פה טעות.  היא חזרה ונשבעה שמה שכתוב בעלון הוא מדוייק ושום טעות.  מאחת מהמשתתפות התברר לנו     ש א ח ד  מהמחזות הנ"ל – "כולם רוצים לחיות" של חנוך לוין, מ ב ו ס ס על המחזה הימי-ביניימי ונא לברר.   השגנו את המחזה, שאף פעם לא ראינו ולא קראנו, אצל נגה שפירא, וקראנו במכה אחת. זמרה עורכת העלון צדקה והתנצלנו בששון.    ורק כמה מלים:

גם אצל חנוך לוין, כמו בEVERYMAN (או ב"מישהו) מגיע מלאך המוות לאסוף את מישהו. המישהו הזה, פּוֹזְנָא אצל חנוך לוין, מנסה למצוא אחרים שימותו במקומו. מה שקורה תוך כדי כך, זה תוכן ההצגה.

גם באליגוריה המקורית מלפני שמונה מאות שנים וגם בחג ה 25 שלנו, עושה הגיבור חשבון נפש ובסוף יורד לבור.  אבל אצל חנוך לוין הוא לא מת בכלל.  במקום זה , הוא מצליח לפתות ילד למות  במקומו. את הילד הזה שוחט מלאך המוות במקומו של פוזנא.

גם במקור וגם בחג ה25 שלנו מבקש הגיבור מהקרובים לו, ללַוותו אל הסוף. הם מסרבים למרבה האכזבה, עד שהוא יורד לקבר ואתו רק מעשיו הטובים.  כל זה בשפה פיוטית, בחיוך וּבְלִוְיָת  מזמורי תהילים.

ב"כולם רוצים לחיות" עושה חנוך לוין, כמו במרבית מחזותיו (לא ב"איוב" ולא ב"אשכבה"),  קונצרט פילהרמוני של גועל נפש ממיטב הצחנה האנושית ותועבותיה: לאורך כל ההצגה שוחטים ילדים, נופחים וחודרים מאחור, כורתים אשכים ומה לא,  בכמות שאפילו קיבת חמורים מתקשה לעכל.  חנוך לוין עושה את זה כל כך מקסים וכל כך מהנה את הצופים, בעיקר את הצופים הפולנים, עד שלמראה החרא-של-חיים שמוצג על הבמה – אפשר להשתכנע שעדיף, באמת, לוותר עליהם.  הצ'ופר בסוף הסיפור הוא שגיבור המחזה, פוזנא, ממשיך לחיות וימשיך לאכול את כל זה בדליים (יחד עם הקהל).

לפסגה הזאת לא הגענו בחג ה 25.  אנחנו מבקשים סליחה מחנוך לוין ז"ל ומיבל"א כל שְׁפוּטָיו.  אנחנו מייחלים שזמרה תיזכר ב"מישהו" בגלל מוצרי אמנות יותר נחמדים.

                        בקלנועיות חמורית

                        אמן

על הספר: "אֵיפֹה הָיִינוּ וְמָה עָשִינוּ " ועוד. (155)

 

(צריך להיוולד מזמן,  או לקרוא את כל הספר עכשיו.  אחרת –חבל על הזמן.  גם לא לתת לג'אקארנדה ולחָטְמִיוֹת זִיפָנִיוֹת לשרוף את המוח, בזמן הקריאה, בסגול ובלבן ובבורדו).

מיכאל עמית קורא קלנועיות חמורית, גם חרוז וגם עובדה.  כשהוא מבסוט – הוא לא מתעצל להגיד לנו. לפני כמה ימים הוא דפק  בדלת, הושיט לנו ספר בפורמט אלבומי מהודר ושאל:  ואת "איפה היינו ומה עשינו" של אמנון דנקנר ודוד טרטקובר בהוצאת "כתר", קראתם?    לא זכרנו משהו מוגדר  ואמרנו שלא. "אז תקראו טוב, טוב", אמר מיכאל, וכשתגמרו מתישהו– תחזירו.

התולעת ספרים האמיתית במשפחה זאת אשתנו. אחרי שהיא סיימה – התחלנו אנחנו לקרוא.  הכל במכה אחת.  הספר, הקרוי "קטלוג", הוא אוצר-מילון לא בָּלוּם מתמצית הווייתם כל ילדי ישראל בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה.  מלוקט ביסודיות ובהומור משובחים, להנאתו של הקורא, במיוחד של מי שיודע על מה פה מדברים.  מי שרוצה להכיר ולהבין את ילידי הארץ שכיום הם בני ששים פלוס, מומלץ שיקרא  היטיב.  עולים חדשים שרוצים  לא להישאר גַחַלְיֶץ (ערך שכבר לא מופיע שם וחבל) לנצח ולהיטמע מהר ועמוק בתוך הערב-רב הנ"ל – טוב יעשו אם ילמדו את מה שכתוב בספר  –  על-פה ובמבטא צברי. עד כאן הכל רק טוב. 

רק שהחמור נולד וגדל ארבע-עשרה שנים לפני המחברים של "איפה היינו ומה עשינו". בגלל זה המוח שלו מסתובב אחורנית כמה שנים טובות וגורליות עבור המובא בספר. אנחנו לא מסוגלים להתאפק ולא לרשום כמה הערות שוליים בשביל להעמיד דברים על דיוקם – דבר דבור על אופניו. זה לא רצון לתקן אלא למסור את גרסתו של הח"מ על כמה פרטים, מתוך ההנחה ששנות החמישים והשישים באו אחרי שנות הארבעים ושיש תמיד משהו גם לפני ההתחלה.   אז בדחילו ורחימו ולא לפי הסדר:

בעמ' 146 מופיע הפריט "עץ או פַּלִי" ונאמר שם כי זו הכרזה לפני הטלת מטבע, על שם מטבע הגרוש שבה הופיע דקל בצד אחד ובצד השני היו טבועות (בולטות!!!) המלים "פלשתינה א"י". יש שם גם צילום של מטבע.   א:  בזמננו אמרו  "עץ או פַּלֵסְתַּיְן", בלי קיצורים.     ב:  המטבע שמופיע שם למטה הוא לא  גרוש ולא דקל של גרוש כי בגרוש לא היה דקל.  הוא של 1 מיל.  מצידו השני מצוין ערכו.  במטבע 1 מיל, כמו במטבע 2 מיל (וגם בשילינג וגם ב 10 גרוש) לא היה שום חור.  חור היה בגרוש ובחצי גרוש וב2 גרוש. שמן הרשמי של המטבעות לא היה "גרוש" וכולי אלא ככה וככה מיל.

בעמ' 55 כתוב שה"טִיר" בתל-אביב זה מועדוני מכונות משחק לאורך הטיילת וכולי.  מה פתאום?!  ה"טִיר" זה היה צריף גדול על עמודים, מהעידן שלפני הטיילת, בחוף שמתחת לבית האדום.   חצי מהצריף היה גדוש מכונות של משחקי כוח:  כדור בוקס, פטיש שמודד את עוצמת המכה וכולי.  החצי השני היה מועדון קליעה ברובי אוויר, עם מטווח ומטרות שהיורה יכול לקרב אליו, עם גלגל תנופה כמו של מכונת תפירה שמזיז מין מסוע  בשביל לראות את הפגיעות ובשביל להחליף את כרטיס המטרה. מתחת לצריף ההיסטורי היה מספיק גובה בשביל להתארגן ביום נגד השמש על שפת-הים ובשביל להתארגן בלילה נגד כללי המוּסָר.   כבר אין את מי לשאול, אבל לנו, בתור ילדים לשעבר,  נדמה שבמקור לא אִיְיתוּ את שם המקום "טִיר" אלא  "תִּיר", שמשמעותו בשפה נמלצת הוא "תִּירֶה" (ברובה). 

  

בעמ' 163 של "איפה היינו ומה עשינו" כתוב ש"צְוִוישן גַז" זה החלק הכי קשה בשעורי נהיגה ושזה לחיצה  זריזה על המצמד ועל הגז ביחד ולחוד אגב העברה  ממהלך שני לשלישי וככה זה באידיש.   מאיפה לאיפה?!   המחברים הנכבדים לא היו עוברים טסט על אוטו-משא בחיים שלהם.   "צווישן גז" (בגרמנית במקור, כמו כל שפת המכונאות והנהיגה בפלשתינה א"י)  מיועד להעברת מהלכים מגבוה לנמוך ולא להפך, זה מהעידן שהגִירְבּוֹקס היה תיבת הילוכים פרימיטיבית בלי שום סינכרון. ואז, כשרוצים להעביר מרביעי לשלישי או משני לראשון אז ככה:  עוזבים את הגז, לוחצים על הקלץ', מוציאים ממהלך לניוטרל, לוחצים חזק על הגז ועוזבים, לוחצים על הקלץ' ובזריזות מכניסים להילוך הנמוך יותר ועוזבים את הקלץ'.  לא מצליח וחורק?  מנסים שוב.  העיקר למהר ולהצליח כי בדרך כלל עושים את זה בירידה והאוטו בניוטרל עלול להתדרדר ועל ברקסים אסור לסמוך.

בעמ' 33 מוזכר גם הבנק של האדון פוֹיְכְטְוַנְגֶר(שפשט רגל יחד עם בנק אלרן).   תרשו לנו

נופך אישי, כעדי ראייה ושמיעה: הפויכטוונגרים האלה גרו בקומה שלישית ברחוב גורדון בתל-אביב, בבית של בֶּזְנֶר, מול הבית של לוֹוֶנְבֶּרְג, בו גרנו אנחנו. הגברת פויכטוונגר, ייקית צעירה, גבוהה וחתיכה, הייתה נוהגת להסתובב בחליפת טניס עם רגליים ארוכות  וחשופות עד יותר מהלמעלה שמה.  פעם היא נכנסה למכולת של טְרַיְינִין.  כל התור זז הצידה והיא ניגשה להזמין.  כשראתה על הדוכן צנצנת עם זיתים ענקיים, ביקשה לארוז לה רבע אוֹקִיָה.  אדון טריינין גימגם שרבע אוקיה מהגודל הזה,זה שניים וחצי זיתים.  "אז תארוז לי גם את השלישי" הפטירה הגברת פויכטוונגר בגדלות-רוח והלכה הביתה עם השלשה זיתים בשקית.   רק כאלה נִהיוֹת אשת בנקאי. 

זה קצת מאיפה שהיינו ומה עשינו.

             =====================

וזה קצת מאיפה שאנחנו ומה עושים עכשיו: בכל עונה מקיימות הג'אקאראנדות של יזרעאל תורנות של מי הכי שורפת את העיניים הכי הרבה.  נכון להיום – 20.5.2003,  אז מי שהכי שורפת את העיניים בסגול-לבן-משוגע, זאת הג'אקארנדה מול המפעל, איפה שפעם, פעם הייתה מסגריה מדלתות ומפחים, עם זיעה והלמות קורנסים על הסדן  ה ה ו א.  היום גם בכלל, כל חָטְמִית פה – מה זה זִיפָנִית?!  ומה זה עד לשמיים?!  ומה זה צבעים מהממים?! ממש אורגזמה של צבעים.  וזה איפה שאנחנו.

             בקלנועיות חמורית

                 אמן.

כל בוקר שלושים וחמש שנים (157)

היי, טיוכקה.  את הדלת שפעם הייתה בין החשמליה לגנרטור לקחנו כזכור, ברשות, לפני שנתיים וחצי (כשעשו רֶמוֹנְט גדול שם, וזרקו כי לא היה צריך אותה יותר).  כל הזמן הדלת שכבה אצלנו בסטודיו בשביל לעשות אתה משהו. מתישהו.   עכשיו נגמרו כל התירוצים.  ציירנו אותך עליה בגודל כל הדלת אבל עם פרצוף חלק, בלי תווי פנים. למה? 

למה אם היינו שמים שם עיניים, היית תכף תוקע בנו עין עקומה וזועמת כי אתה שָׂנֵאתָּ שיציירו אותך.  גם פֶּה לא ציירנו לך כי אתה תכף היית קורא לנו בשמות "פְּרוֹסְפֶּר" ו"פְלוֹצֶר" ו"פְרוֹצֶל" וסתם "חֲמוֹרְקִיק" וגם אומר לנו: "חְמוֹר!  מַתּוֹשֵׂיי ?! אותי שאף פעם לא תצייר!!!  לא שאיכפת לנו לשמוע את זה ממך כמה שיותר.  אבל גם בלי זה יש לנו פרצוף של אִיָּה, עגום כל הזמן.

את הדלת עם הציור צבענו טוב, טוב עם שתי שכבות "יַאכְט-וַרְנִישׁ" וקילנענו איתה אל החשמליה. ג'רמי וזמיר ועומר שאלו איפה לשים את הדלת? הצענו שעל החשמליה בחוץ, בגובה של הדלת של המחסן, זאת שאם פותחים אותה לצאת אז נופלים מהקומה השנייה.  למחרת היא התנוססה שם לתפארת.  כמו שהיא שם, קשה קצת לראות  איך מקושקש עליה בפחם משהו כזה:

  "אני טיוכקה.  זאת הדלת למחסן של כל מיני ובשביל להדליק את הגנרטור וגם לחרבן כמו שצריך כל בוקר 35 שנים."

 מי שכבר לא יודע מי זה טיוכקה, שלפחות ישאל את מישהו, כאן, מי זה בציור.

אתמול היה פה דֶז קַהאן  שהיה כמה שנים טובות בפלחה ובאלאקס והיום באוסטרליה, מייעץ איך לנהל מרכולים וקניונים. הוא גם כותב ספרים.   דז ראה שם את האתר שלנו באינטרנט, הלשין לכל הגולה היזרעאלית, ובא לראות את הציורים באורגינל.   אמרנו לו שאנחנו מציירים הרבה נוף, כמעט רק מיזרעאל.   אז הוא שאל אם כבר ציירנו את "מפת אפריקה שמול העיניים שלי".

חמישים ואחת שנים לא שמענו שיש כזה דבר.    אז הוא לקח אותנו מחוץ לסטודיו, שמה על המדרכה של הפלדמנים ואמר להביט טוב, טוב לכיוון גבעת המורה, לאיפה שהשטחים של גבע נגמרים ומתחיל כל מה שמערבה מהם.   עכשיו זה בירוק ובחום ובצהוב:  רואים את מפת  אפריקה, מוקפת בצהוב.  "כל בוקר הייתי מסתכל שם ורואה את תבנית נוף מולדתי" אמר דז, והוא היה צריך לחזור לרגע מהעזזאל החמישי  בשביל ללמד אותנו עוד משהו על תבנית נוף מולדת.   ולעולם לא מאוחר מדי.

וחג שבועות תעשה לך. כמה שיותר שמח.

                            בקלנועיות חמורית

                      אמן.

צרות של עֵייבֶר-בּוֹטְל (עובר –בטל) 154

סוף סוף נגמר שבוע עם רק שני חגים בשביל לבלבל לחמורים את החיים.  שבוע טוב וחדש בלי חגים התחיל בשבילנו.  נכנסנו לחדר-אוכל והלכנו ישר למצוא את הלחם המטוגן או את הפְרֶנְץ' טוסט, איך שכמה קוראים לו כאן, ככה.   לא היה.  היה רק ביצים קשות ושלווה וסולת. איך זה?  איזה יום זה היום?  לא יום ראשון?  שאלנו בשולחן.  אמרו שהיום זה בכלל רק יום חמישי עם שני החגים לפניו ושבת חמסין אחריו.

אנחנו שמענו יום חמישי?  תכף טסנו בחזרה לעגלת חימום, למצוא פנקייקס.  לא היה. היה רק ביצים קשות ושלווה וסולת.  חזרנו לשולחן ואמרנו שלא יכול להיות שיום חמישי היום כי אין פנקייקס וזה בטוח שאין.   בשולחן התעקשו שבקלנדר זה כן יום חמישי ושבמטבח כנראה השתגעו. היום יום חמישי. עובדה. דוב קורן קורא תמיד את העיתון עם היום הנכון.  בעניין הזה אפשר לסמוך עליו. כתוב:  יום חמישי.  נקודה.

בלי סימנים מובהקים לאיזה יום היום – אנחנו הולכים לאיבוד.  מספיק שלא נזרוק כביסה ביום ראשון (ותכף אחרי זה לחם מטוגן) ואנחנו מאבדים את הצפון. הצפון זה בכיוון איפה שנצרת. נו?   אבל מתי, איפה ולמה סדר הימים של השבוע? ואיך אפשר לא להתבלבל? 

וזה מבלבל גם בעניינים אחרים: לערב יום העצמאות רשמנו שניים ל"אוכלים בחדר האוכל".   באנו לסעודה החגיגית ומצאנו שלנו אין מקום כי אנחנו גם בכלל לא מופיעים ברשימה.  פשוט לא.   כזה דבר אחרי חמישים שנים?   בבושת של פנים מדוכאות ברחנו, לא בטוחים שאנחנו זה אנחנו ושכאן זה כאן. 

ככה תפש אותנו מאיר משעלי ושאל:  מה הבאסה?  אמרנו לו.  הוא הוציא את הרשימה של "אוכלים בבית" והראה לנו שאנחנו דווקא כן מופיעים.  אבל ברשימה של "אוכלים בבית".  איפה בדיוק אתם חושבים שנרשמתם? הוא שאל ולא הוסיף רמז.  אשתנו ואביבה בויטלר (שיש לה מקום מכובד גם באַייטֶם השני) סידרו הכל בחיוך אפוף חמלה. אכלנו עם כולם.   אבל זה לא תיקן אצלנו את המוח המקולקל: 

ביום ראשון(!?) נכנסנו לחדר-אוכל ופגשנו את הלחם המטוגן ביום הנכון.  סוף, סוף.  לקחנו מגש וסכו"מ והגענו לירקות.  מול העיניים בלט פתק בשחור על גבי לבן:  "מצטערים. אין עגבניות".   חשבנו: מילא, לנו חשוב הבצל הירוק והצנונית והפטרוזיליה והלימון והפלפל ירוק והשמן זית.  לא צריך יותר כלום, מלח ופלפל לפי הטעם.

אבל מתחת לפתק המתנצל  כ ן  היה טַס נירוסטה מלא עגבניות.  חשבנו שאולי זה טעות מפני שאנחנו כבר לא רואים כל כך.   הורדנו את המשקפיים (!?) והתכופפנו לזהות.  זה נראה בדיוק כמו עגבניות, קצת קטנות, עגולות ואדומות לגמרי.   לא סמכנו על העיניים, לקחנו פּוֹמִידוֹרֶה (זה ברוסית) אחת  ונתנו לה (בזהירות) בִּיס.  הבִּיס היה אדום-מתוק-חמצמץ של מה זה עגבנייה משובחת?   עם בלי מים ועם הרבה טעם של עגבנייה מפעם.

חשבנו שאולי אנחנו כבר כן משוגעים  לגמרי. חיפשנו וחיפשנו את רוני ושאלנו איך זה שמעל למגש מלא עגבניות יש פתק שאין עגבניות?  היא אמרה שזה מפני שהיא תמיד עומדת בצד השני ולא יכולה יותר לראות את הפתקים שהיא בעצמה פעם שמה.  מה יש? עד רבע לתשע עוד לא היה עגבניות.  פתאום הגיעו עגבניות. אז רחצו ושמו מהר אבל את הפתק לא הורידו.  אז מה? אתם חושבים שאני משגעת אתכם בכוונה ?!

אנחנו לא משוגעים להתווכח עם רוני. התקפלנו מבוישים בחזרה לשולחן, שלמים, בריאים אבל אשקרה לא פחות מבולבלים.  כי אלה הצרות האמיתיות של העֵייבֶר בּוֹטְל.  לא מיצנע.  לא פאוול. לא דלקת ריאות נשימתית בסין, לא שריפה בתל-יוסף ולא מאתיים קונגולזים שעפו מהאחורנית של אוירון רוסי ונפלו לג'ונגל מגובה של עשרה קילומטר.  כל זה רחוק שלא רואים מפה ובכלל זה לא רק הצרות שלנו. 

מה שהעֵייבֶר בּוֹטְל המקומי חייב שיהיה – זה רק שֶׁפֹה, לפחות, הכל יקרה ביום הנכון, על הפתק הנכון, ושיהיה הכל כתוב – ל א  ההפך ממה שזה באמת.  ובא לציון גואל.

לטובת הקִילנוּעַ השָׁלֵו של חמורים עוברי- בָּטֵל. 

                   =============                       

אם כבר תפשנו יותר מעמוד בעלון, אז יש לנו הערה על בכלל מה שכתוב שם:    בסוף, תמיד יש רשימה שבחיים לא כדאי לקרוא:  התורנויות של השבוע.   הרשימה הזאת היא אולי לא מעניינת אבל מאד, מאד רלוואנטית.   כולם פה, אולי, קורעים את הישבן ואת המוח ואת החשק בשביל לשרוד כלכלית. אבל בתור מה?  

 הרשימה של האנשים הזאת, ולטעמנו, בעיקר אלה שעובדים בתורנות במטבח: ערב, ערב שבת ושבת – היא של אלה שבזכותם הקיבוץ עוד קיים.

 ונא לספוג טפיחה על השכם. וטפוּ, טפוּ, טפוּ,  שלא תיגמרו.   באמת ומכל הלב.

 

                   בקלנועיות חמוריט

                                  

                             אמן.

מכתב מפוּאַד ושו"ת-לחמורים באופן אישי. 153

לכל חברי מפלגת העבודה (או ל 60% מהם) ד"ש מהמצב:    לא איכפת לי שהצבעתם בשביל מצנע בבחירות ליו"ר המפלגה. אבל עכשיו אתם יכולים להיכנס לי לשם ולצאת מְצוּפִּים בתוצרת בטני הלא כל כך קטנה. שיהיה ברור: אני וכל החֶברה שבכנסת ובלשכה וברוב המרכז החלטנו שמצנע יכול לעשות שמיניות באוויר. את המפלגה הזאת, שהיא בכלל רכושנו הפרטי, אף אחד לא ינהל ואף אחד לא יהיה בה בעל-הבית חוץ ממני בראש כל הנ"ל.

אולי אתם חושבים שאני והחברה ניסרנו את הענף שעליו כולנו יושבים? תירגעו.           אולי את הענף  ש א ת ם יושבים עליו.      אני, פואד, לא פרייאר.   לי יש פנסיה מהצבא, משכורת מהכנסת וגם פנסיה ממנה, מתישהו.  לכל החברה האחרים – אני דאגתי או שהם דאגו לעצמם.  לנו לא יקרה שום דבר רע אם פתאום לא תהייה מפלגה.

כל הכלכלה והבטחון והרווחה של מדינת ישראל ילכו פייפען בגלל החוצפה של מצנע.  לא בגללי.  ואל תשכחו שמתברר גם איזה מצוּפּים אתם.    איך יכול להיות ש 60%  מחברי המפלגה חוטפים כזה דבר על הראש וכלום לא קורה? 

איך יכול להיות שהם לא מתאספים ומחליטים (כמו שהיה מזמן צריך לעשות) להתכנס בעזרת בית –משפט (כמו בליכוד) לועידה? ששמה מעיפים קיבינימאט את כל המאכערים ואת כל החאפערים דבוקי הכסאות לישבן, את  כ ו ל ם,   גם מהכנסת וגם מהלשכה וגם מהמרכז. זה לא מפני שרק הם המנוולים.   זה מפני שחברי הכנסת והלשכה והמרכז של מפ' העבודה – כולם מחוּשָקִים בדִיל אחד גדול שאי אפשר להתיר אותו.  רק לחתוך אותו ולזרוק לפחזבל של ההיסטוריה, או להישאר אצלי שם. מְצוּפִּים.

אולי תרצו גם לעשות בחירות פנימיות ולנקות את האורוות ככה שרוב של חברים במפ' העבודה יקבע לא רק מי יהיה יו"ר המפלגה אלא גם מה בדיוק  תעשה המפלגה ומה         ב ד י ו ק  לא תעשה המפלגה עם המצע ועם היו"ר ועם עצמה.  וגם מי שייתפש בתיחמון דיל – שילך לפני שיעיפו אותו.     אבל אל חשש:   זה לא יקרה.

איך לא יקרה?  הנה . אצלי למדתם איך.  ובחינם.   ובקריסת הארץ ננוחם.

טיוכקה, כבר תשע שנים שאתה איננו.  תאמין לנו, עוד לא הפסדת כלום.

                 בקלנועיות חמורית

אמן

אחד במאי 2003 (152)

    

שלום ילדים. עזבו אותנו לרגע מהחדשות האלה.  מה שממש מזיז לחמורים זה שהיום השני של השביתה שלא בטוח שמישהו צריך אותה היום – נופל דווקא על האחד במאי. ושתדעו לכם ילדים שזה חמוריות אמיתית בשבילנו, לדעת שהיום זה אחד במאי, אפילו בלי קלנועית.

ולמי שלא, שידע:  פעם, אחד במאי היה שיא החגיגה של היישוב (זה כְּלַל האזרחים של לפני פרוץ המדינה) ביום הזה כולם שרו ורקדו והלכו במצעדים עם דגלים אדומים ועם סיסמאות של "פועלי כל העולם התאחדו".   זה היה חג לכל אלה שלא מסכימים שינצלו אותם, לכל אלה שחושבים שלעבוד זה דבר מקודש וזה גם כבוד גדול.  ההסתדרות הייתה הדבר הכי נערץ וחשוב.  בכלל היה בארץ מה שנקרא "מעמד הפועלים" או "תנועת הפועלים" עם הגמונייה (ראשות) בכל מה שקשור לארגון החיים בא"י ובניית המדינה שבדרך.

שיא הגשמת החזון הסוציאליסטי והציוני היה חיי קיבוץ.  מפני שאף אחד שם לא מתנשא על השני.  מפני שכולם עובדים וחיים בשוויון. מפני שעובדים בעצמם ולא מנצלים את אף אחד. מפני שתורמים את כל הכוח לבניין המדינה בלי לעשות חשבון. עד היום שומר החמור תמונות של עצמו, מלפני חמישים שנים ויותר, הולך בתהלוכות אחד במאי בת"א ובחיפה. ממש חתיך.

אבל החמור של היום, כשהוא קם בבוקר לצליעת שחרית, הוא  עובר על יד בית ילדים.  לכל העובדות שם יש חוזה עבודה מפורט מול החמור שבשבילו הן עובדות איך שמקובל בשוק העבודה. אחר כך הוא עובר  ליד המוסך, שם זה אותו דבר.  אח"כ ליד הבניין, אותו דבר. אחר כך מייטרוניקס –  ועוד איך איך איך אותו דבר. וככה בתמוז ובכבלים ואיפה לא?  אפילו מנהלים הכי חשובים של רכושו של החמור, עובדים אצלו בחוזה וכ ו ל ם  יכולים,  אם זה לא מספיק כסף ולא מספיק תנאים, לעשות שביתה ולשלוח את החמור לעזאזל, בחזרה לאחד במאי  ה ה ו א.  זהו.  ולסיום, ילדים, שיר מאז:

                                               

                                      תֵּן לִי חָבֵר אֶת יָדְךָ הַמְּיֻבֶּלֶת

                                      אֲשֶׁר בְּזֵעָה יְכַסֶה הֶעָמָל.

                                      טַבַּעַת, אֵינָה נִרְאֵית, מְחַשֶׁלֶת כֻּלָנוּ

                                      הַיּוֹם לְשַׁרְשֶׁרֶת גוֹרָל.

                                      וְאִם בַּקְרָבוֹת רַגְלֵינוּ מָעֲדוּ ,

                                       אַל נֵרָתַּע כִּי בְּכָל שׁנִצְעַד,

                                      אַלְפֵי חֲבֵרֵינוּ  עִמָּנוּ יִצְעֲדוּ

                                      הַנִּכְשַׁל, לֹא נִכְשַׁל לָעַד.

                                בקלנועיות חמורית

                        אמן   

הכבוד של היות כלנית 151

כשיורדים מאצלנו אל הז.ח.ט, או אל החדר-כושר או אל הסטודיו, מסתנוורים מכובע הנזיר שאצל בן-דוב ועוברים את הכביש שבין צמרת להוד. שם, בצד  מחסום  המריבת שכנים על תחום שבת,  עוברים גם על יד פַּרְק אֵילוֹן הבלתי זנוח לעולם.  אם לא ממשיכים לרדת, אז יש שם ביתן ארוך עם מרפסונת כניסה מקורה.  מול הביתן יש חלקת דשא. פעם בשנה נהייה הדשא הזה אדום מכלניות ולא מכסחים בו עד שנגמרת העונה של האדום המשגע הזה.

במרפסונת המקורה עומד זוג אופניים. בדלת הכניסה תקוע מפתח.  מבחוץ. בתוך הביתן יש שדרות של כונניות עמוסות אלפי ספרים על מחשבת יהדות ועל מחשבה בכלל. בקרן זוית קטנטנה, בקצה החדר יש שולחן כתיבה, עליו מונחות תמיד ערימות של דפים. ויש כסא ויש טלפון.

כשזוג האופניים ישנו והמפתח תקוע בדלת החוּמָה – זה סימן שאיש אחד יושב בתוך הביתן, על הכסא אצל שולחן הכתיבה.  האיש הזה עושה המון ספרים על מה שחושבים ביהדות ועל מה שחושבים בכלל.

קוראים לו פַּצִ'י.   יש לו אח גדול שכאן קראו לו קַפִּי. היה לו אח קטן שקראו לו קַצִ'י.  יש לו נכד ושמו דניאל. יש לו בן ושמו יניב ויש לו שתי בנות – סיון ויונת.  לאמא שלהם קוראים איריס.

את פצ'י לא רואים כל כך.  או שהוא נחבא בחדר עבודתו שבביתן, או שהוא נסע לתל-אביב, לאוניברסיטה, שם הוא נקרא הפרופ' אברהם שפירא שמרצה על מרטין בובר ועל א.ד. גורדון וכאלה.   במזל אפשר לראות אותו בחטף, או כשהוא ממהר למעלה בשביל לנסוע או לכמה רגעים בחדר אוכל, בולע משהו ונעלם בלי לבזבז את זמנה של מחשבת היהדות ועשיית הספרים אודותיה.

לפני הרבה שנים, תיכף אחרי פְּקָקוּת בסידור עבודה, פֶּרֶךְ בכרם ועוד, נהייה פצ'י צוֹרְבָא דְּרַבָּנָן, זאת אומרת: "תלמיד צעיר שנצרב באש חכמים"  שבמשנתם הוא נחשב היום מומחה יחיד בדורו.   אחר כך, בין השאר, הוא יסד והקים וערך את הבטאון  "שְׁדֵמוֹת". העיתון הזה היה צֵידָה לדרך ולערך המחשבה של אלפי צעירים וגם לא צעירים בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה.

ב1968 הוא עקר הר.  בעקבות מלחמת ששת הימים,יחד עם עמוס עוז מחולדה, אבא קובנר מעין-החורש, מוקי צור מעין-גב ואחרים, הוא הוציא לאור את "שִׂיחַ לּוֹחֲמִים" –  מיסמך נדיר ואגדי שניפץ את מיתוס החייל הישראלי המאצ'ו-גברבר.   הספר הזה היה לאחד מנכסי צאן הברזל של ישראל המודרנית (וגם של מחשבת היהדות).

פצ'י עשה גם חומר הדרכה לתנועת הנוער, הנציח נופלים, גילה כשרונות צעירים וחדשים ומה לא? 

עד עכשיו שקוע האיש עד מעבר לבלוריתו בכל הנזכר לעיל. עמוס לעייפה ולגבורה, הוא טורח באומץ בעבודת קודש היאה לעשרה פרופסורים ולעשרים עורכי ספרים שאינם נחבאים אל הכלים כמו הפרופסור הזה.

שחי בלי מחשב ובלי רכב וגם כותב הכל ביד חמושה בעט.

ואמרו הפרחים לשמש:  לצמוח בתור כלנית מול הדלת החומה עם המפתח התקוע בחוץ ועם האופניים שממתינים במרפסונת המקורה – זה כבוד גדול.

                            בקלנועיות חמורית

                            אמן.

בּוֹרְשְט מִיט קַרְטוֹפְלָךְ. (150 וכמה עוד?)

אף על פי שלא לזה בדיוק התכוונו, זה טוב גם לערב פסח.   אצלנו בשכונה, גם בפלורנטין וגם ברח' גורדון 79 בתל-אביב ששם גרו יהודים מאיפה שלא תרצו – כולם ידעו על מה מדברים פה בכותרת.  בערב פסח כולם  ניקו תמיד את הבית כמו משוגעים, ביערו חמץ, לכלוך ומה שלא צריך אבל באוכל של פסח עוד אסור היה לנגוע.  בצוהרי ערב פסח מותר היה לאכול רק בורשט מיט קארטופלאך שזה לא חמץ ולא כשר לפסח –   נִישְט אַ הִין ונִישְט   אַ הֶער.

מה זה בדיוק בורשט (שאומרים את זה גם בּוֹרְשְץְ')?  לקח לנו הרבה לגדול עד שתפשנו שבורשט בכלל, זה לא רק החמיצת סלק האדומה עם שמנת שמגישים קר בקיץ עם טעם גן-עדן.   התחוור לנו שבורשט אמיתי, או מה שהאימא שלנו (ושל כל האימהות  ה ה ן ) קראו לו "חמיצה", שזה היה לזרוק לסיר סלק וכרוב ועגבניה ותפוחי אדמה וגם עצם עם מֵחַ – זה בעצם מה שזה בורשט. נקודה.  ואת זה מגישים חם, אדמדם-סגלגל, חמצמץ ושמנמן עם צַחְצוּחֵי שומן ועם להרגיש בחֵך את כל המרכיבים כמו שצריך.

מה נגיד? מכל הנ"ל די שכחנו בחמישים ואחת השנים, בהן אנחנו מורבצים בנאות הדשא על הגבעה הזאת כשהרוֹעִי לא יחסר, אבל עם בלי בורשט.

עד שלפני שנה הביאה לנו שכירה רוּסִייה ששמה אוקסנה שנולדה בוַרְקוּטָה, שזה לא מקום שיהודים הצטופפו בו, צנצנת עם משהו ואמרה: "אתם בחור טוב. תאכלו ותראו מה זה טוב".  טעמנו. זה היה בורשט עם כל הנ"ל בתוספת בזיליקום וכאלה וגם חתיכת בשר מבושל.  וזאת הייתה גם ד"ש נדירה מהתולדות בכלל ומילדותנו בפרט.    השבוע התקבץ כל המשק לטעום אוכל רוסי שהכינו והגישו ושרו ורקדו כל רוסיי הקיבוץ – חברות וחברים ונעל"ה וכולי. לנו זה היה יותר מטעים. זה היה לאכול ולבכות ולזלול את כל מה שלא אכלנו כבר כל כך הרבה זמן.

היה פִּירַשְׁקִי והיה פִּילמֵנִי (בעברית צחה – קרעפלאך) וסאלאט מסלק וכל השאר וגם קומפוט היה והעיקר והכי רלוואנטי:  בורשט חמצמץ, אדמדם-סגלגל שעל פניו צפים צחצוחי שומן ושאוכלים אותו חם חם.  כשגמרנו לאכול (לא מספיק! לא מספיק! אבל כואב בבטן) בא לנו להבין מאיפה לקחו אנשי העלייה השנייה והשלישית את הכוח להתחיל לבנות מדינה בגדול:   בן-גוריון, טרומפלדור וכל גיבורי תל-חי, רוטנבג מהחשמל, נובומייסקי מים-המלח, דיזנגוף מת"א, ביאליק ורחל מהשירים, קובלנוב מהמים ומי לא?  כּוּלוּ רוסים וכּוּלָה אכלו הרבה בּוֹרשט.

ואם מוכרחים פה לאכול פעם בשבוע דווקא מרק קוסקוס, אז למה לא מוכרחים לאכול פה, לפחות פעם בשבוע, איזה בורשט?  אה?  חם, אדמדם, חמצמץ עם צַחְצוּחִים ?    חַקְסָמֵחַ.

                      בקלנועיות חמורית

                          אמן.

על אירוס הגלבוע ועל מה מצחיק את החמור 148

מאד נהנינו להשתתף בקריאה משיר השירים במוצ"ש האחרון. היה יפה מאד כשלעצמו וזה היה גם תזכורת לימים יותר מכובדים בכלל, כשתרבות היתה לא רק טלביזיה ולא רק תעתועי טראנס.    כמה שעות לפני זה היתה לנו הנאה אחרת.  אשתנו הצליחה לתלוש את החמור משיגרת הדִכאוניות העגומה ולעלות לגלבוע אל שיא פריחת האירוסים.

בדרך ממזרח למערב שם, על יד עץ חרוב ותיק, עצרנו.  אשתנו לקחה אותנו ביד קצת למעלה, איפה שיש סלע שאפשר לשבת על יד אירוס שפורח לך כמעט בין הרגליים.  אפילו האבנים שם  הן חגיגה לעיניים: לא סתם דֶּבֶּש זרוק בערימה.  כל אבן אפרפרה-צהבהבה, שתולה באדמה ומוקפת פרחים ועשבים,מצופה טחבים וחזזיות וכל מיני סתם כתמי לידה יפים.

איזה 4X4  שחור ומחוצף התעקש לחנות דווקא מתחת לחָרוּב הותיק.   כמו שהוא התחיל להיכנס מתחתיו, היו קולות נוראים של שריטות ומכות וחריקות.  ה4X4 נבהל ועשה רוורס משם.  הסתבר שלחרוב הותיק יש ענפים אלימים שעשו  לאוטו-שטח שריטות בצבע של הגג וכמעט שברו לו את שמשה הקדמית וגם הזיזו לו את הראי הצדדי.

סביב האבנים היפהפיות ספרנו בשטח של חמישה מטר על חמישה, לא פחות משלושים וחמישה מיני שיחים ופרחים. היו שם:  כלניות (קצת) נוריות, דמומיות, מרגניות, אירוסי אחה"צ, לשון הפר, תורמוס, מציץ סורי, שום, מסרק שולמית,אירוס הגלבוע, מרווה ריחנית, קחוון מצוי, חרדל, צפורני חתול, פשתה שעירה, חרציות , מצילתיים, בקיה ,אספסת, תלתן, כלך מצוי,סרפדים, חלבלוב, ציפורנית, מקור חסידה, רקפות, כליל החורש, תלתן כוכבני, תלתן הפוך, תלתן ארגמני, ביקייה, נזמית לופתת, טופח, שיח-אלה ועוד ועוד. וזה חגיגה לעיניים ולנחיריים ולכל הנקבים שבעור.  בייחוד,כמובן, אירוס הגלבוע הכחול-סגול- שחור, שהחלק השחור שלו ממש מהפנט  כמו שיר השירים שאמרנו אותו בערב אחר כך.

וגם יש ביזרעאל ילדה קטנה.  קוראים לה "וֵרוֹ"  (במלעיל). כשהיא פוגשת את החמור, היא שרה לו ככה:

                                      אַמְנוֹן מַמְנוֹן תַּבִּיט עָלַי

                                      אֲנִי – אַתָּה!  אֲנִי – אַתָּה!

                                      אֵיךְ שֶׁאַתָּה הוֹלֵך כָּל כַּך מַצְחִיק?!

תוך כדי כך מפזזת וֵרוֹ בסְטַיְל צולעת מאד. החמור מתפוצץ מצחוק והחיים נראים פתאום קצת פחות מזופתים.

                 בקלנועיות חמורית

                      אמן

התנצלות החמור על עוול שהוא (לא בכוונה) אולי עוד יעשה? (147)

כל מיני דברים (בלי סדר חשיבות) כמו מה שנהייה מהנגריה, מה שעוד מעט יהיה עם מחסן הבגדים והמכבסה, מה שנהייה מסידורי צריכת החשמל לבית, מה שנהייה לפרצוף של כל התעשיות, מי עובד איפה ולמה? מי מנהל את מה ואיך ? מה שנהייה מכל הבתי-ילדים ואיך זה בכלל עובד?   הכל  שורף את המוח של החמור המקלנע שמזמן כבר לא תופש איך כל זה ולמה.  כך לא רק מפני שחמור הוא חמור או רק סתם סניל ואַהֲבָּל.

כך מפני שלפני ששים שנים, בתנועת הנוער,העבירו לו פעולות על הקיבוץ ולפי זה, אז כל הנ"ל היה אמור להיות משהו אחר בכלל:   היינו צריכים להיות שווים, אוהבים, עובדים בעצמנו בכל עבודה וכל העבודות שוות ערך.   היינו אמורים לחיות בפשטות, להיות אידיאליסטים ולרצות שרק יהיה טוב לכולם ולמדינה, נקודה.

התמימות, הראויה לרחמים הזאת,  לא כללה הפרטה והפרדה בין קהילה למשק.  היא גם לא כללה מרכזי ריווח בכל תחום.   קודם כל היא כללה את העיקרון שצריך לחיות לפי "כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו", שזאת הייתה כל התורה על רגל אחת.  החמור ודומיו הגיעו לקיבוץ בגלל החזון הזה, שהוא  מה שהניע כאן את הכל. נקודה.   ועל זה נעול החמור. שום דבר אחר לא יידחק לנשמה שלו במקום זה וחבל על הזמן.  זאת הסיבה שכל שינוי, שיפור והתקדמות בפרינציפ של מה זה קיבוץ – נראים לחמור כסטייה, תיחמון, בגידה, רמאות וחתירה תחת יסודות העולם שלהם.  

למען הסר כל ספק:  החמור יודע כבר ש"כל אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו" היה (אולי) טוב בתור חזון של נביאים בתנ"ך.  לקח כמה עשרות שנים עד שהוא התברר כקנה מידה בלתי אפשרי לניהול חיים  בימינו אפילו בקיבוץ, בעיקר בגלל מה שמתרחש סביבנו אבל גם בגלל מה (שמסתבר)  שאנחנו.   אבל זה היה חלום גדול שנתקע בנשמה , שכבר אי אפשר לעקור אותו, אפילו לא בניתוח השתלת מוח חדש במקום השרוף.

בגלל זה לא מסוגל החמור לשקול בענייניות, מה ואיך לעשות בשביל לשרוד או בשביל לפתור בעיות בשוטף, בלי להגיד אוטומטית משהו רע על זה. אפילו אם הוא לא מתכוון בכלל. חזון אחרית הימים ההוא – לא עוזר לשום בעיה בחיי יומיום.

ועל זה התנצלות מראש על כל מעידה שלא תבוא.  נא להתחשב ולא לקחת אישית כלום.  מה שלא פחות עצוב אבל קבוע, זה שהתור של כולם יגיע פעם להיות חמור שמושכים לו את החיים מתחת לרגליים.   סליחה.  שוב אנחנו מתנצלים,  עָפָר תחת כפות רגלי ה"עולם ישן עדי היסוד נחרימה" וגם תחת "ישן מפני חדש תוציא".

         

                            בקלנועיות חמורית

                      אמן

לפני כל הסוֹפִים יש כל ההתחלות (146)

   יום חמישי לפנות בוקר – 20.3.2003 והופ! מתחילה לנו עוד מלחמה.  החמור זוכר אחורנית איזה עשר התחלות של מלחמות שיותר איכפת לנו מהן. כשהיינו בני ארבע הייתה מלחמת האזרחים בספרד. בשכונה דיברו על מישהו שנסע לשם ועוד לא חזר. האמת: רק כשראינו ב"מוגרבי" את "למי צלצלו הפעמונים" עם אינגריד ברגמן וגרי קופר, נהייה לנו מושג על מה שזה באמת היה.

כשהיינו בני קצת פחות משבע, התחילה מלחמת העולם השנייה.  הזיכרון מההתחלה שלה זה דווקא ממה שקראו לה אז:  "מלחמת הים" בין אנגליה לגרמניה.  כשבית מפא"י ברח' הירקון בתל-אביב, עוד היה סתם מגרש, צייר משוגע אחד תמונות ענקיות של אוניות טובעות וקרבות ים ועשה שם מזה תערוכה.  כל ת"א באה להתרחץ בחוף פרישמן ולעלות ולראות את התמונות.

מהתחלת המלחמה הזאת אנחנו זוכרים בבהירות את פרשת טביעתה של אחת משש אניות החמסנים של היטלר – "הגרף שְפֵּא" בשפך הלה-פלאטה בסוף 1939. ככה מפני שזה היה מוסבר בציורים חומים כאלה בעיתון "דבר" של אז. היו שם האוניות הבריטיות: "אייקס", "אכילס", "אקזטר" ו"קאמברלנד". נדמה לנו שמלחיה של האחרונה השתתפו, שלש שנים קודם, בקרב נגד כנופיות ערביות שניסו ב 1936 להתנפל על עפולה (!?)

בני חמש עשרה וחצי: הזיכרון הכי קשה  בשבילנו מתחילת מלחמת השיחרור היה כשבאנו בבוקר ללימודים בביה"ס מכס-פיין והתברר שהמחנך של הכיתה, צבי וולפר הי"ד, נרצח בלילה עם חבריו, לוחמי ה"הגנה", במפעל "היוצק" שבגבול יאזור. גופות הנופלים הובאו ל"בית הפועל" ברחוב נחמני. לשם הרשו לנו לבוא ולראות.  להלווייה לא נתנו לנו ללכת.

כשהיינו בני עשרים וחמש התחילה בשבילנו מלחמת סיני בטלפון ליזרעאל מבית חברתנו רות עולמי בחיפה, כשהודיעו ברדיו שכוח צ.ה.ל צנח במיתלה.  המא"ז של אז – שְׂרוּל לויצקי הציע לנו לנטוש את הקומונה ואת החניכים ולבוא מהר על האופנוע.  האמת – הוא לא התעקש כל כך.

בגיל שלשים וחמש התחילה מלחמת ששת הימים.  נסענו ב"דה-שבו" של ג'ק זִינמן עם אישתנו ותינוקנו אבנר ז"ל שרק נולד.  אותו ואת האימא שלו העיפו מהבית חולים אחרי פחות מיומיים.  כל הדרך מעפולה הנה נפלו והתפוצצו פגזים בשדות, אבל לא עלינו.

בשלשים ושמונה הייתה מלחמת ההתשה. קיבלנו צו-גיוס לנהגים עם ג' בבסיס טירה.  נסענו לשם עם אליהו מטלון ז"ל.   אליהו ירד לתעלה וחזר משם עם סיפורים מסמרי שיער.   אותנו לא לקחו כי היתה התייצבות של מאה וחמישים אחוז והיה להם מספיק נהגים בלעדינו.  לא התלוננו.

בשבת בשתיים אחה"צ של יום-כיפור, היינו בני ארבעים ואחת ובכלל קצת חולים. מרוב שיעמום שמענו כל היום את הבי. בי.סי.  פתאום הם סיפרו שכל תחנות הדלק בישראל נפתחו באמצע יום-כיפור.  השאר די ידוע. למחרת לקחו אותנו(חולים) למעוז-חיים  ורצו להחזיר אותנו אל ה"הגנה המרחבית" ואל התותחנוּת נ"ט עם ה"סיקס-פאונדרים" המשופצים אבל לא יצא מזה כלום.

בני חמישים התחילה בשבילנו מלחמת לבנון כשראינו את חניון מובילי הטנקים במזבלה הישנה של עפולה. אז היינו מרכז בניין באמצע בניית השיכון-הורים. אף על פי שקיבלנו דחייה בגלל התפקיד בעבודה, היינו שם בסוף  גם כן נהגים.

בהתחלת מלחמת מפרץ 1 (בני כמה כבר היינו ?) זרקו לנו את כל הסטודיו עם הספרים והציורים החוצה לגשם.  זה היה במקלט שיכון צעירים ובהחלט זיכרון לא מלבב.

היום, בהתחלת מלחמת המפרץ 2  אנחנו כבר לא בני ארבע וכבר לא בני שבע. אנחנו בני שבעים ועוד חמישה חודשים.  בגלל זה  גם לא ישנים טוב .  התעוררנו שוב פעם לפיפי דווקא בארבע וחצי לפנות בוקר, בדיוק כשבטלביזיה אמרו שזה מתחיל.  בהצלחה.

אלה תולדות ההתחלות שקשה לשכוח. אלה לא תולדות הסופים שאי אפשר לשכוח.

ואלה גם ראשי פרקים לספר( מאיפה לוקחים את הכוח לכתוב אותו ?).

                                                בקלנועיות חמורית

            

                            אמן.

עסקי נשים 145

        

לכל אחד יש את המַנְיוֹת הפרטיות שלו.  גם לחמורים יש. בין שאר השגעונות - נשים.  הלכנו לראות הצגה של "הבימה" – "מניין נשים".   זה סיפור על אישה חרדית שנוטשת את הבית, משאירה מאחוריה שנים עשר ילדים ובעל והולכת לחיות בחוסר כל עם חברתה, אף אחד לא יודע למה.   מנדים אותה. מלעיזים עליה שהיא סוטה, מופקרת ומשוגעת.  אחרי שנתיים של ניתוק היא חוזרת על מנת לעשות שני דברים:  א. לראות את צאצאיה.  ב. לספר ולהסביר לנשות סביבתה מה קרה באמת.  בהצגה זה לוקח שעתיים ומתברר שהיא נטשה מפני שבעלה, ה"שידוך", התעלל בה פיזית,נפשית ומינית וגם גנב את כל כספה וכספי חברתה שהיו מושקעים בחנות שפרנסה את הבית.

בהתחלה מובן כי מסתירים את הצאצאים מפני הסוטה-המופקרת.  לבסוף מבינות הנשים את המשמעות האמיתית של הסיפור העצוב ומתירות לה לראות את הילדים – חרף מצוות הרבי.   אבל אין "הפי-אנד".  הילדים לא מוכנים לפגוש את אימם הסוטה, המופקרת והמשוגעת, להוציא שתי בנותיה המבוגרות המבינות והסולחות – שלא יכולות לעשות דבר.

ההצגה מזכירה קצת (!) את "בית ברנרדה אלבה" של לורקה.  גם בגלל הרקע הקשוח וגם בגלל שעושות  אותה עשר נשים בלבד.  זאת הצגה יפהפייה של מחזה מחריד.  ה"חרדיות" כאן היא מסכת תיאטרון מוצלחת על פני מצבן הזועק של מיליוני נשים מול עולם אטום, בו שולטים גברים. נקודה.

                   **********************

מחר זה עוד פעם י"א באדר (ב'). אנחנו עדיין בעסקי נשים. שתי קלנועיות-חמורית לאחור  ציינו שעד שלא נצייר אחת, דבורה דראכלר, וגם נחשוב עליה בקול רם – היא לא תסתלק לנו מהראש. אז ציירנו שלשה בדים עם העלמה דבורק'ה.  באחד רואים אותה (על פי תמונה מהאינטרנט) וברקע שני קברים – שלה ושל שרה צ'יז'יק. כתבנו שם שדבורה דראכלר היא גיבורה אמיתית.

בעוד ציור היא קצת כועסת ויש שם שני הקברים וגם כמה מלים ממה שכתוב ב"יזכור" המקורי, שכתב ברל ושהופיע ב"קונטרס" של פועלי ציון.    בשלישי היא מביטה למעלה, אל מבצר תל-חי ויש שם את החלון של החדר איפה  שהיא נהרגה וגם כאילו שיר י"א באדר (שיר שאף אחד עוד  לא כתב ואף אחד גם לא שר).

הצענו למשכן לאמנות בעין –חרוד, למען הציונות והפמיניזם, לתלות את הציורים בשבת, י"א באדר, ולהוריד ביום ראשון ודי.  לא הסתדר.  ננסה לתלות במבואה של החדר-אוכל של יזרעאל. מקום בהחלט מכובד.  גם בשבילנו ואנחנו מקווים – גם בשביל דבורה.

                                 בקלנועיות חמורית                

                          אמן.             

משורר לא צריך בית. (144)

החמוריות המקלנעת לא נגמרת בשין גימל של חצרנו הצנועה. לא רצוי אבל עובדה.   פלונטר הקניונים של גן-שמואל גם הוא אתר ידוע ופופולרי לחלוטין במקומותינו.  תמיד אפשר לעצור שם בדרך לנכדים בשביל לקנות משהו שהאישה לא הספיקה בעפולה.

בשבת גשם אחת עצרנו שם. האישה נכנסה לקנות.  אנחנו התכוונו להישאר על יד האוטו  בשביל קפה מהתרמוס, בשביל פאף מהמקטרת ובשביל להתעצבן בשקט.   מיתון שְׁמִיתוּן, החנייה בקניוני גן-שמואל הייתה מפוצצת.  אנחנו נאלצנו להסתפק במקום האחרון, על יד איפה שפעם היו קרוקודילים.  כמו שיצאנו היו צעקות.  אישה עם פורד פוקוס נחסמה בתוך איי החנייה על ידי רנו טרנטע. אין יוצא ואין נכנס. הילדות של האישה יצאו וניסו לכוון אותה לצאת מאיפה שאי אפשר. הן חטפו ממנה צעקות שאי אפשר לצאת בלי לדפוק את האוטו החדש ומה יהיה.

אנחנו לבשנו עוז והצענו לאישה שתפסיק למרוט את השערות ושתטפס עם האוטו על האי-חניה ושתרד ישר לכביש מהצד השני.   ראו עליה שהיא משוכנעת שחמור עם משקפיים וזקן לבן, מקטרת, כיפת צמר ופרצוף מפחיד – הוא בטח או משוגע או מחבל מתאבד.  היא לא התכוונה לשמוע מאתנו כלום ונסגרה באוטו.   כמה דקות של חוסר גאולה טוטאלי חלפו  והיא הציצה בנו שוב. רמזנו לה לפתוח את השמשה ואז נגיד לה מה לעשות. היא פתחה חצי סנטימטר ודרך זה אמרנו לה שהאוטו שלה – יש לו תחת גבוה מהכביש. אז שתיקח רוורס ותעלה ככה מהצד על האי תנועה.  אחר כך שתכניס לראשון ושתרד לאט לאט בצד השני. או טו טו  ואו-טו-טו היא הצליחה ואמרה תודה ונעלמה לחופש עם הילדות שלה.

תפשנו עשן להירגעות. פתאום שמענו כזה היי! רגע!  מרחוק הגיע בחורצ'יק עם קרחת וג'ינס וניירות בידיים ואמר "שלום אתה עם הזקן והפַּיְיפּ והכיפה נראה לי רציני. אני רוצה שתקנה אצלי שירים.  פעם הייתי מנהל בנק וזרקתי את זה. עכשיו אני רק כותב שירים. עשר שקל מספיק.  רצוי יותר."   הבחורצ'יק התגלה כבן שבעים ואחת.  שאלנו אותו איך זה להתרוצץ בחניונים של הקניונים ולמכור שירים לכאלה שחונים כל כך רחוק על יד איפה שפעם היו קרוקודילים?  הוא אמר שזה כיף.  אמרנו לו: "בשביל שאנחנו לפעמים גם כן קצת משוררים קח עשרים שקלים ושתדע לך שהמחשבה לעמוד ולמכור ככה שירים, מסמרת לנו את הזקן.

הוא שאל איזה שירים כתבנו.  שרנו לו אחד שיש ברדיו.  הוא לקח את הטלפון שלנו והלך למכור עוד שירים.   למחרת קיבלנו צלצול מאיזה עמותת יוצרים בני חמישים ומעלה שמוציאים עיתון בתל-אביב.   בשולי אחד מדפי שיריו של הבחורצ'יק היה שִׁירְצִ'יק בזו הלשון:   "משורר לא צריך בית. בית צריך משורר".  מאת אברהם שיין.    לא מתאים לעידן הכלכלה הגלובלית אבל נשמע  לא רע בכלל  בשביל חניון בקניון בשבת גשם.

                            בקלנועיות חמורית

                    אמן.

דבוֹרקָ'ה שורפת את המוח. (143)

לפני שבוע היה י"א באדר א' – והופ עבר. לא כתוב באיזה אדר זה י"א באדר. יום הזיכרון הזה, כמו חג האחד במאי, בכלל לא מופיע בלוח השנה שעל שולחננו. אבל דבורה דראכלר, מספר שלש בשמונת הרוגי תל-חי, שוב שורפת לנו את המוח. עד שלא נצייר אותה וגם נחשוב עליה רגע בקול רם – היא לא תסתלק לנו מהראש.

 

לפני שלושים שנים כתבנו מחזה – "דבורה שטרקמן".  אפילו ביזרעאל ביצעו אותו בערב קריאה. אחר כך ביימנו אותו ב"בימת הקיבוץ וזה רץ למעלה ממאה ועשרים הצגות. מי שאיכפת לה כל מיני דברים הייתה  שואלת:  מי זאת דבורה שטרקמן, בדיוק?  אנחנו היינו עונים:  לא הייתה.  את השם הפרטי של הגיבורה במחזה שאלנו (בלי רשות) מדבורה דראכלר, הנ"ל.  בהזדמנות זאת בא לנו לתפוס עם העלמה דראכלר שיחת היכרות מחדש:

 

היא: הַיי.  מאיפה אתה יצאת לי?  אנחנו: מפלשתינה-א"י.  מהבית-ספר ומהתנועה של החולצה הכחולה. נולדנו שתים-עשרה שנים אחרי שהרגו אותך בתל-חי בי"א באדר, התר"ף. את היית בת עשרים ושש בסך הכל?   היא:  בסך הכל. הגעתי מפּוֹדוֹלְיָה שברוסיה.  אנחנו: זה איפה שבֶּרְקָא פּוֹדְקוֹבָה נלחם בטוּלְצִ'ין? איפה שנֵמִירוֹב, גזירות ת"ח וההיידמקים? איפה שקַמִינְיֶץ פּוֹדוֹלְסְק והפרנקיסטים?  היא: בדיוק.

 

אנחנו: זה גם איפה שהאבא שלנו נולד, שלש שנים לפני שעלית ארצה. כשהוא היה ילד אז היו שם בדיוק אותם הפוגרומים.   היא: נכון. אבל שם גם היו, פעם, הבעל-שם-טוב והרבי נחמן מברצלב.  גם העבד של בשביס זינגר התרוצץ שם בין הרגלים.  מתישהו.

אנחנו: נולדת ב1894. מה בער לך לבוא הנה ב1913 ?  לחטוף פאלאקות מהתורכים? היא: בער לי לבוא בשביל מה שאמרת קודם ובשביל מה שכתוב בתנ"ך.  החלום שלי היה להיות פועלת עברייה, ציונית-סוציאליסטית וחלוצה בעבודת האדמה.  הגעתי לבדי ישר מכפר בפודוליה לכפר בתל- עדשים. שם הסתדרתי.   אנחנו:  להיות בחורה אחת בת תשע-עשרה עם עשרה שומרים מלוכלכים ורעבים, זה מה שנקרא להסתדר? בזבובים? בבוץ? בחרא, באבק ובזוהמה? 

היא:  כן. מה יש?  הנוּן היחיד היה שאני והחברות שלי היינו צריכות לעשות מרד נשים בשביל שישתפו אותנו בכל דבר.  אנחנו:  על זה שתכבסו ותבשלו ותנקו ותגדלו  את הירקות, בטח לא הייתן צריכות לעשות מרד.   על מה עוד לא עשיתן מרד, אם לא איכפת לך לספר את זה אחרי שמונים ושלש שנים? 

היא: דוּ הַאקְסְטְ אַ צַ'איינֶעק. (אתה מקשקש בקומקום)

אנחנו: על טרומפלדור יש כמה שירים שאנחנו יכולים לזכור בכל רגע: "עלי גבעה שם בגליל", "בגליל בתל-חי",  "בין איילת ומטולה" ובטח יש עוד. כולם על הגיבור הגידם.  איך זה שעלייך אין אפילו שיר?    היא: עם פרוטקציה של ציפורה זייד הגעתי לגליל והייתי בחמארה, בכפר-גלעדי ובתל-חי הרבה זמן.  טרומפלדור הגיע מטעם המוסדות רק לזמן קצר.   שרה צ'יז'יק ואני כיבסנו ובישלנו גם בשבילו. המשוררים אברהם ברוידס,  אבא חושי וזאב ז'בוטינסקי לא חשבו שעל זה שווה לכתוב  שירים.

אנחנו: אבל זה טרומפלדור שאמר שטוב למות בעד ארצנו.  מה את אמרת בהזדמנות ההיא?   היא: צעקתי שחטפו לי את הנשק. אחר כך התפוצצתי יחד עם כולם.   אנחנו:  אולי אתן ולאו דווקא הוא, אולי אתן הגיבורות  ה א מ י ת י ו ת   של תל-חי ?  טרומפלדור כבר היה קצין בצבא הרוסי והבריטי. הוא ידע מה זה מלחמה.  מה היה לשתיכן לחפש שם בתל-חי, בי"א באדר ההוא?   

היא:   שלשה דברים.  אֵיינְס: לעשות את כל המשק-בית ובחיוך לגדל גם ירקות ופרחים,    שלא יהיה שם כל כך נורא.   צְוֵיי:  להוכיח לגברים שובניסטים שבשביל "בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום" –אנחנו טובות בדיוק כמותם, לפחות.   דְרַיי: להתנצל שם למעלה בפני בעל שלא היה ובפני ילדים שלא נולדו על זה שלא היה לי אותם עד גיל עשרים ושש וחבל.  עכשיו בַּיי.  אני והתולדות צריכים קצת שקט.

בלי שום קשר מיהרנו, סתם ככה, לחפש בספר הטלפונים. בן-רגע מצאנו ארבעה דראכלרים: אחד בטבעון, אחד בחיפה ושתיים בחולון. עם איזה קשר, נזכרנו פתאום בעוד שיר:

                 בְּלֵיל י"א בַּאֲדָר

                                      אִישׁ לִפְנֵי מוֹתוֹ אָמַר:

                                      טוֹב לָמוּת,  לָמוּת בּגִיל

                                      בְּעַד אַרְצֵנוּ בַּגָלִיל.

                

את השיר הזה למדנו בגן של מַנְיָה וְפְרַנְיָה ברחוב שפינוזה בתל-אביב, לפני ששים ושש שנים כשהיינו בני שלש-ארבע.  חינוך אמיתי מתחיל בגיל הזה עם השירים האלה.

         בקלנועיות  חמורית

           דבורה דראכלר הי"ד (1894-1920)

                                      ויבל"א –  אמן.