הרישא שבכותרת מכוונת לעשות חוכה ואיטלולה מהשירים שאמנון בקר
(זה אנחנו) כתב כבר לפני ארבעים וכמה המון שנים.
כעיקרון, אנחנו עוד
בפיגור שם, בקטע של המפה המצבית על נייר פרגמנט.
ממש התכוונו לגמור כבר עם כל מה שיש
במוח שלנו לקשקש על הצריפונים, לפני שזה (המוח) נשרף. אבל פתאום, (מאיפה?) מקפצץ ממנו
פרעוש זיכרון אחד, שממזמן כבר נחשב מחוק.
שבב של שביבון שובבצ'יק מהתולדות.
לא שאנחנו ממונים על הביאוגרפיות של מי שהיו פה, אבל פעם היה פה בחור טוב וחכם וחריף מוח, על אמת, עודד
ח צ ר ו נ י מהכשרת
"כנרות"( היום בכיר בבנק ישראל).
חוץ מזה שהוא היה בחור טוב ולעניין וגם סתם גזבר מבריק ומנהל חשבונות
מצויין, אז הוא היה גם גבוה כמו אחד שבלע מטאטא.
הוא היה גם אחד שכותב שירים ופזמונים מצחיקים וגם מנגינות
וגם נעול כל הזמן על הכוונת של כל בתולות הגוש.
אבל עודד לא שם קצוץ על אף אחת. ככה וככה,
עד שבסוף באה מאפיקים, שרה'לה
אחת, בתור עזרה של הבנות מה"איחוד"
להציל את הקיבוץ. איתה הוא התחתן, מתישהו בשנת 59 . בשיר שכתבנו לכבודה (כמו שעשינו
לכמה וכמה כלות חסודות וצעירות של אז)
יש את אחת המנגינות הכי יפות שחיברנו אי פעם, בכלל.
כמה חדשים מקודם, יצא
ל נ ו
לעשות את אותו הדבר (לשמוע את הרבי מסביר
ל נ ו מה שכתוב בכתובה של
אשתנו). בדרך כלל היינו א נ ח נ ו בין אלה שכותבים וגם בין אלה שמלחינים וגם בין
אלה שמקריינים וגם שרים בלהקת הפזמונים,
בהרבה חתונות, אז. כמעט
בכולן. אבל בחתונה
ש ל נ ו יצא לנו רק לעמוד עם אשתנו ועם מיריק ועם
טיוכקה מתחת לחופה. את ה"תכנית" כולה חיבר עודד חצרוני, להנאת כולם (מינוס אנחנו בעניין מסויים,
דלהלן).
ה"תכניות" לחתונות של אז היו גדושות הרבה ליצנות על חשבון המתחתנים. לפעמים עד מעבר לגבול
הטאקט (ועיין ב"מספד הרווקים"
וכולי). התכנית לחתונה שעודד
כתב עלינו כללה התחשבנות חסרת רחמים עם כל
כנ"ל שיצא מעטנו בכל השנים. אנחנו לא זוכרים פרטים וגם אין לנו המיסמך החשוב
הזה של "תכנית" החתונה ה ז א ת.
מה שכן זכור לנו הוא, שכחלק מחמדת הלצון על חשבוננו, לעג אז עודד לנטייתנו היותר נודעת, אז,
לחטוא בכתיבת פואזייה. למשל: פעם היה שיר קבוע בכל חתונה, "אין דבר
פשוט יותר, קום בחור והתחתן. אל תחמיץ שום
הזדמנות, פן תהיה מחר זקן". מילות השיר, מעשה רוחנו להתפאר.
בחזרות לחתונות, היה עודד שר תמיד: …"אל תחמיץ שום הזדמנות, פן תהיה
מחר ס מ ר ט ו ט", שזה גם שינוי צורת
החריזה וגם קצת ממה שהוא חשב על כל השיר הזה, שב ע י נ י נ ו היה חשוב מאד מאד . עודד הכיר אותנו ואת חולשתנו והקפיד להוציא
אותנו מהכלים בכל הזדמנות כזאת או אחרת. אחת מהברקותיו בתכנית לחתונה ש ל נ ו
הייתה, לקרוא ברגש שיר ערגה ואהבה שכאילו אנחנו חיברנו לאהובה (זאת שאתה
אנחנו מתחתנים טוב טוב עד היום). השיר
הלעגני, שעשה צחוק מכל אהבה ומכל ערגה
ומכל שירה בכלל, הסתיים בשורת פיוט מוחצת : "פישלגתיני הנחפצת" (רמז דק לביטוייה הסתומים והסתמיים של השירה
המודרנית).
איתרע, כאמור, מזלם של עודד חצרוני וגם של אריק איילי (שהיה אז גם האקורדיוניסט, ז"ל) ששניהם חברו
יחדיו למהתלה הנואלת. בחלוף כמה חדשים,
זכו ה ם
לעמוד כ כ ה (מספרי- 47
ו- 48 בשמות החרוטים על גביע הכסף נוצץ)
תחת חופה ולעיני ולאוזני קהל, שהיו
בו לא רק כל יזרעאל וירושלים וחיפה, אלא גם כל חברות וחברי קיבוץ אפיקים. כל זה
כ ש א נ ח נ ו עושים להם, קונטרה,
"מי שבירך" משולח כל רסן.
זה דווקא, מתועד כהלכה במחברת החתונות ש ל נ ו, בה כתוב הכל בכתב יד, כל מה שהפלאנו
לשורר ולפזמן בימים ההם לחתונות האלה.
ציטטה קצרה מהמדובר (וצריך, כהכנה, לדעת
ששרה'לה גרה אז, בחדר לבד, בצריפון ירוק, שם על יד הרפת) :
חולבים
חולבים, קשקוש עולים,
בצריף ירוק יש יתושים.
הוי
נפשי, לה מתעופפת
אל
הכביש ליד הרפת.
נכספתי בוא לשם,
היום,
באוטו
ירוק עם דגל אדום. (האוטו של המזריע)
נפשי,
כמו כולי, אליך פורצת,
אח…
פישלגתיני הנחפצת.
ה"בצריף ירוק יש יתושים" הזה,היה בשכונת הצריפונים
כבר לפני ארבעים ואחת שנים.
ה"צריפונים" זה מושג עתיק. הכוונה
לגוש הצריפים שלפני הכניסה לאיזור הרפת (אם יוצאים מהמגרש חנייה מזרחה).
כשהקימו אותו, היה גוש הצריפונים מבודד משאר מבני המגורים. הוא כלל ארבעה צריפונים רבועים ("פיניים" במוצאם), את הצריף
ה"אוסטרי" שהעלינו מגן הירק של "יצור ופיתוח" וכן צריף
למועדון בשביל אוכלוסיית הצריפונים.
את ארבעת הצריפונים והמועדון שלהם (שהיום זה הצריף של מיקי)
הבאנו במקרה, אנחנו, באוטו ענק של הקואופרטיב, מאתר הסוכנות
בכורדאני. שם עמדו אז, כל היום,
מאות פועלים ודפקו בפטישים ובמסמרים וחיברו קרשים להיות חלקים של כל מיני
צריפים, עבור ההתיישבות בכל רחבי הארץ. זה
לפני שההתיישבות נהייתה באופן רשמי,
כנופיית חמסני נדל"ן, בע"מ.
מחנה הצריפונים ה ה ו
א היה איפה שהם עכשיו, רק שהמועדון עמד ב
נ י צ ב לכיוונו היום, באמצע תוואי הכביש של היום. (וזה יהודה ביר עם טרקטור והרבה
קללות וגם אנחנו וגם היללות של מיקי, שבגללם הצריף הזה הצליח לזוז מאמצע הכביש לאן שהוא ניצב על
תלו כיום) .
הצטרפו למחנה הזה (אז):
א. בית שימוש ממין המוסדות ה
ה ם, זאת אומרת פחון על בור, בלי מים זורמים. ב.
ברזייה מאובזרת למהדרין, כמו בכל מחנה שבויים או פליטים או טירונים, עם צינורות מגולוונים וברזי נחושת וכיורי פח
מאורכים, על חצובות מקרשים. בלי שום ביוב
לשום מקום.
אז עוד לא היו שם לא עצים ולא שיחים ולא בטיח. כביש הסולינג העתיק מצד מערב, הגיע עד לפני
הצריפונים. שם הוא פנה ימינה ושמאלה ונגמר בצד הדרומי של הרפת ה ה י
א (זאת שעכשיו מגדלים בה
שניצלים וינאיים, שצורתם הגולמית היא,
כידוע, עגלים קטנים ששותים רק חלב).
סיור בזק שקילנענו בסביבה, הסגיר והסביר עוד פרטים ממה שמופיע
על הנייר פרגמנט מלפני עשרים ושמונה
שנים: מאחורי באסין 4, יש רבוע
מסתורי. זה טנק נפט מתקופת התנורי
"פרידמן" והבוילרים נפט. הוא שם עד היום. ל
א מופיע מקלט הלוחמים שמאחורי
הבאסין 3, זה שקורה באום
ושתי חיילות השל"ת, השתמשו בו, כנראה אחרונות, ב 1967,לפי מצבו
עכשיו.
ממערב לצריפונים, אפשר למצוא שרידים בלתי מזוהים, בקלות, של
הכביש סולינג שעשה שם סיבוב. בפינה הדרום מזרחית של השכונה, יש מקלט מוזר,
עם גוף קטן וכניסה גדולה. זה היה פעם
בונקר תחמושת ופגזים. אנחנו מקוים שעכשיו
הוא בונקר של כלום. בצריפונים גרו מליון
סוגי אוכלוסייה: הכשרת "קדש",
חיילי מילואים ששמרו עלינו, בנות ה"איחוד", רווקים, צעירי המשק וגם
גרעין "צמרת", פועלים מבחוץ ומי לא.
במפת נייר פרגמנט החשודה הזאת, מופיע מחסן הנשק, משום מה,
כשהוא ניצב במלבנו מצפון לדרום. ההיפך ממה שהוא היה וגם עכשיו. מודדים עליזים ושרטטים שיכורים עשו את כל זה ב1972. בכלל, בפינה הימנית למעלה, כתוב בעפרון
: "במפה זו קווי הגובה פסולים"
על החתום: אילן(?).
בקלנועיות
חמורית
א מ
ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה