כל מיני דברים (בלי סדר חשיבות) כמו מה שנהייה מהנגריה,
מה שעוד מעט יהיה עם מחסן הבגדים והמכבסה, מה שנהייה מסידורי צריכת החשמל לבית, מה
שנהייה לפרצוף של כל התעשיות, מי עובד איפה ולמה? מי מנהל את מה ואיך ? מה שנהייה
מכל הבתי-ילדים ואיך זה בכלל עובד?
הכל שורף את המוח של החמור המקלנע
שמזמן כבר לא תופש איך כל זה ולמה. כך לא
רק מפני שחמור הוא חמור או רק סתם סניל ואַהֲבָּל.
כך מפני שלפני ששים שנים, בתנועת הנוער,העבירו לו פעולות
על הקיבוץ ולפי זה, אז כל הנ"ל היה אמור להיות משהו אחר בכלל: היינו צריכים להיות שווים, אוהבים, עובדים
בעצמנו בכל עבודה וכל העבודות שוות ערך.
היינו אמורים לחיות בפשטות, להיות אידיאליסטים ולרצות שרק יהיה טוב לכולם
ולמדינה, נקודה.
התמימות, הראויה לרחמים הזאת, לא כללה הפרטה והפרדה בין קהילה למשק. היא גם לא כללה מרכזי ריווח בכל תחום. קודם כל היא כללה את העיקרון שצריך לחיות לפי
"כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו", שזאת הייתה כל התורה על רגל
אחת. החמור ודומיו הגיעו לקיבוץ בגלל
החזון הזה, שהוא מה שהניע כאן את הכל.
נקודה. ועל זה נעול החמור. שום דבר אחר
לא יידחק לנשמה שלו במקום זה וחבל על הזמן.
זאת הסיבה שכל שינוי, שיפור והתקדמות בפרינציפ של מה זה קיבוץ – נראים
לחמור כסטייה, תיחמון, בגידה, רמאות וחתירה תחת יסודות העולם שלהם.
למען הסר כל ספק:
החמור יודע כבר ש"כל אחד לפי יכולתו ולפי צרכיו" היה (אולי) טוב
בתור חזון של נביאים בתנ"ך. לקח כמה
עשרות שנים עד שהוא התברר כקנה מידה בלתי אפשרי לניהול חיים בימינו אפילו בקיבוץ, בעיקר בגלל מה שמתרחש
סביבנו אבל גם בגלל מה (שמסתבר)
שאנחנו. אבל זה היה חלום גדול
שנתקע בנשמה , שכבר אי אפשר לעקור אותו, אפילו לא בניתוח השתלת מוח חדש במקום
השרוף.
בגלל זה לא מסוגל החמור לשקול בענייניות, מה ואיך לעשות
בשביל לשרוד או בשביל לפתור בעיות בשוטף, בלי להגיד אוטומטית משהו רע על זה. אפילו
אם הוא לא מתכוון בכלל. חזון אחרית הימים ההוא – לא עוזר לשום בעיה בחיי יומיום.
ועל זה התנצלות מראש על כל מעידה שלא תבוא. נא להתחשב ולא לקחת אישית כלום. מה שלא פחות עצוב אבל קבוע, זה שהתור של כולם
יגיע פעם להיות חמור שמושכים לו את החיים מתחת לרגליים. סליחה.
שוב אנחנו מתנצלים, עָפָר תחת כפות
רגלי ה"עולם ישן עדי היסוד נחרימה" וגם תחת "ישן מפני חדש
תוציא".
בקלנועיות חמורית
אמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה