שוב, עם זוטות של טיול בוקר (בשני פרקים). 101

צהריי  ששי שמחים.     הכי טוב בשבילנו זה להתחיל, לפחות, פעם אחת,  בלי הקלנועית, שבגלל הקשקושים שלה לקחנו פסק זמן לא קצר.   לשם הבריאות ובששון הולך וגדל, התחלנו לעשות בכל בוקר צעדה שעושה טוב לסַבָּאִים, במיוחד לכאלה שהנכדים שלהם לא גרים פה ואין להם הזדמנות לנער את העצמות בריצה אחרי נכדים.  עשרים דקות מַארְש.   לא יותר.  גם לא פחות.   

קשה לנו ללכת בעלִיות.  זה למה ויתרנו על המסלול  ה ה ו א, דרך הנוף, שמהבית שלנו צריך לרדת בו לכיוון הבריכה ולעלות את כל הדרך עד לסיבוב של הלול ועוד  יש מספיק לעלות עד שמגיעים מול סְטֶלָה-בגדי ילדים.  אז אנחנו עושים משהו הפוך,  עם פחות עלייה.   הקונץ של הצעדה הזאת זה לעשות אותה לפני כל שיגרת הבוקר. ככה ישר  לקפוץ לנעליים וללכת בלי המשקפים וגם בלי צחצוח שיניים וכל זה,  אבל לא לפני קפה אחד קטן וממזר, בשביל המעבר מחלומות של השינה אל החלומות של בהקיץ.

יוצאים מהבית ועוברים מהר, וברגשות תיעוב מבודח, על יד המקלט שפעם היה הסטודיו שלנו, עד שהוצף במי הביוב של כל העולם, יחד עם כל עולם היצירה שלנו.   בקצה המקלט, אם הלן ומני עוד לא יצאו להליכת-בוקר שלהם, מחכה לנו הכלב שלהם, שמחפש על מי לנבוח.  לפני שחולפים על פניו בהתעלמות מופגנת, אנחנו בודקים כמה גזם וכמה עצים כרותים יש, זרוקים על יד הפחי-אשפה.  זה בשביל לדעת אם אנשי הנוי כן יביאו גם היום את המחצֵבַת-ריסוק גזעים ויפוצצו לנו עם הרעש שלה את העצבים ואת שנת הצהריים, או שלא, וזה עוד לא היום.  אחר כך מגיעים אל צומת שמעונה.    שם נהגנו, בהתחלה, לפנות מערבה וללכת אל כביש המערכת על יד הגדר  ומשם עד לשער הסגור.  אבל הכלב של אורי ארד, או שהוא מתחרדן לו, תחת המחסום שם, או שהוא נוהם בכעס מאיפה שהוא אחרי החומה הירוקה ההיא ,שאי אפשר לדעת מה בדיוק יש מאחוריה.   אנחנו לא מחפשים צרות.

אז  מסתובבים הפוך ומגיעים לכביש בין הקוטג'ים לבין הבתי- ילדים. קודם יש הזדמנות להיזכר מדוע הבית של הארכיון עשוי כמו שהוא עשוי, מין בית ילדים עם שני חדרי שינה קטנים וכיתה גדולה וכל השאר גם כן גדול.   כשהיינו מרכז ועדת חינוך, מתישהו בשנות הששים, נסענו לבית העמק, לראות מה זה כיתה בשביל לינה משפחתית, אף על פי שאצלנו עוד לא היה, אבל היה חזון.  הבית של הארכיון זה מה שהעתקנו משם, בשביל להיפרד מהלינה המשותפת.  בבית הזה לא חשוב סידורי השינה (רק בצהריים ולא מי יודע מה) וכל השאר ישנו וזה בכלל גם בית יותר זול.  אבל כמו שעלֵינו, אז גם על כל זה כבר עבר  הכֶּלַח הגדול.

אז עוברים בצ'יק בין הקוטג' הראשון, שפעם, בדירה הראשונה מימין גרו שם פנינה ואבינועם.  הצילום של הבית והאזדרכת שעל ידו וגם גבעת המורה ברקע, היה פעם, תפארת ה"שָנוֹת- טובות" של יזרעאל, בשנים היותר טובות של העצמות שלנו.  משמאל יש  את  הבית ילדים שב1967 עשה ממנו, מטוס הַאנְטֵר ירדני, חורבה של מסננת.  אחר כך יש מימין את בנין ה"רֵישִים" המצ'וקמק, שבדירה הראשונה מימין גרנו אנחנו, בהתחלה שלו.  בשני בניינים כאלה, שיש ביזרעאל, ניסה פעם, אילן לואיס, המרכז בנין, להכניס פטנט חדש של חלון ותריס ורשת, בתוך הקיר, כאלה שאף אחד עוד לא ראה.   קראו לזה "זז-קל".  אבל זה לא היה קל וגם לא זז.   בסוף תלשו את כל הששה-עשר חלונות פטנט וזרקו לפח ושמו במקומם משהו נורמלי.

התבלבלנו אבל לא שכחנו.  לפני ה"ריישים"  הנ"ל יש עוד בית קוטג'ים. בדלת השלישית יש את קורה באום שעושה, לעם יזרעאל, פדיקור.  פעם בכמה שבועות זוכים גם אנחנו לחוויה .   קורה  עושה לנו את הציפורניים וממש   את כל הנשמה  ש ל נ ו  במכשירי הקיצוץ האלה.  איך את הנשמה  שלנו?    לפני הפדיקור צריך להתיישב על הכיסא-פדיקור.  זה כיסא מיוחד שהיה פעם של מספרה או של רופא שיניים .  כשמתיישבים עליו היום, אז הופ!  זה חורק ומתנדנד הצידה וקדימה, די מפחיד.  אחר כך  לוחצת קורה על הפֶּדַל של כיסא הפלאים והופ! אנחנו עפים לאנשהו, באלכנוֹס, ומתנדנדים עוד יותר עד שהנשמה נופלת מפחד עד לקצה של הציפורניים של הרגליים.  אז  ושם  עושה לה, קורה, רפלקסולוגיה.   אורגזמה אמיתית.

עכשיו עוברים גם את גן-זמיר ומגיעים אל הצומת, שזה שלושה מחסומים על אותו מקום, כל מחסום מעידן אחר, שאחד מהם, לפעמים עובד.  שם אנחנו פונים מערבה, אל שער הכניסה להולכי-רגל. בימים המאוד פסטורליים האלה של כל המדינה,  אנחנו מתחילים ללכת ברגל אל השער.  מולנו מופיע הולך רגל בלתי מוכר.    תרמיל כחול על הגב, ג'ינס, נעלי אדידס  וסיגריה מעלה עננים בפה.   הוא נחפז לחלוף על פנינו בלי להגיד בוקר טוב, פונה  בכיוון  למוסך, אחר כך למייטרוניקס ומשאיר אחריו פס עשן ונעלם.  מְלֵאֵי בטחוניזם מובהק, אנחנו ממהרים אל כיוונו המשוער.  באותן שניות מגיח מולנו הקב"ט המקומי עם הג'יפ ואנחנו שואלים אותו אם הוא ראה את ההוא ומי זה?    תירגעו, הוא אומר.  ההוא, זה רק עוד רתך במפעל.  הוא בכלל ממוּקייבּלֶה.  

 מה היה, בטיול, אחר כך?   בפעם הבאה, ב"ה.

                   בקלנועיות  חמורית

             א  מ  ן.

  

                    עקום, אבל עוד עומד.              (102)    

עכשיו פרק ב' של טיול בוקר שהתחלנו בקלנועיות החמורית הקודמת (ואולי לא נגמור כאן).   נניח שבצומת של הבתי-הורים וגן-זמיר, כשרצינו לפנות ימינה ולהמשיך את טיול הבוקר הבריאותי שלנו, דווקא לא נבהלנו כמו בפרק א'. כי  נניח שזה היה ביום שבו  הרתך ממוקייבלה כבר הגיע קודם או אחר כך ולא קרה כלום והמשכנו על המדרכה לכיוון פשפש הולכי הרגל, או אל הפתח לנכנסי ויוצאי הרֶגֶל או לכניסה מעפולה לכל מי שאין לו רכב.

בדרך, להנאתנו, אנחנו פוגשים שוב בגשרוני הבטון היפהפיים שעליהם עוברים ההורים מהמדרכה אל הבתים.  את הגשרונים האלה עשה  עוד חֵסְקֶל, ששמו