יום שבת, 25 ביולי 2015

שש שנים בלי ללכת בבוקר עם טיוכקה . חמש גם לא לראות את אליהו. 33

זה היה מתחיל בחמש ורבע  בבוקר,  בערך.  אנחנו היינו צריכים 
להספיק להתקלח וכל זה ולצאת  ולעמוד על יד העמוד חשמל (כבר איננו)
ולדפוק את המקטרת לנקיון.  אז טיוכקה היה מגיע והיה אומר לנו , קבוע , שיום
אחד אנחנו נפיל את העמוד הזה, עם המקטרת.  אם הוא לא היה מגיע,
היינו הולכים להעיר אותו.
אז הוא היה קופץ ויוצא מהר, בלי לקשור את השרוכים ,כועס על זה שהוא
לא קם לבד ועל זה שלוסי נבחה והעירה את כל הבית וגם על זה שלא נתנו לו
לישון.  גם על זה שעכשו הוא יהיה מוכרח לחזור הביתה לחרבן
( לפני שהיה לו בית שימוש בחשמליה).     בשובה ובנחת היינו מתחילים
את צעדת הבוקר שנמשכה עשרים וחמש שנים.    בכל יום חוץ משבת.  

תיכף בהתחלת הצעדה , היה טיוכקה מציץ בבוז זועם לעבר המגרש טניס. 
"עוד פעם אני צריך לרדת לשם אחר כך ולכבות בשביל החמורים האלה
את החשמל !!! "  
אחר כך שנינו היינו מציצים בזהירות לעבר הבריכה.  אם לא היינו נזהרים,
היינו עלולים  ש  ו  ב  פעם לראות איזה מתנדבת משכשכת במים עירומה
כביום היוולדה.  כאילו שפה זה הג'ונגל.

אחר כך היה טיוכקה בודק בשבע עינים את אינוונטר הגרוטאות שמצטבר
מתחת למקלחת הישנה, זאת שנהייתה מתפרה   וספרייה  ועכשו חדר 
כושר.     אחר כך היה טיוכקה  עושה פרצוף מבזה מול מה שהיה פעם
הדירה של חנה לואיס.   אנחנו קראנו לזה חירבעת  חנה .  
הבאים בתור היו פחי האשפה שמתחת לצריפים ה ה ם  .  
טיוכקה לא היה מפספס שום דבר שאפשר להגיד עליו בפולנית:  
"תראה מה שאנשים זורקים".   אחר כך הגענו מול המקלט. 
פעם זה היה הסטודיו שלנו.  
מישהו מהשיכון צעירים תקע על הגג שם איזה פסל או בובה.
משהו מוזר שמביט על גבעת המורה.

טיוכקה היה בודק אם הבובה שם.  בכל בוקר.    אחר כך היתה עין הנץ שלו
תופשת ממול עמוד תאורת גדר שלא עבד.  "אין לי כבר כוח לטפס לשם"
היה מציין בעגמימות.   עכשו הגענו אל מה שטיוכקה כינה "ה נ ו ף " .   
אפילו סתם , באמצע היום, היינו נוהגים להגיע אל ה "נוף", לראות מה
קורה.   יש הרבה נוף מסביב.  אבל ה" נ ו ף " זה רק המבט מזרחה,
איפה שרואים הכל מגבעת המורה, הכאוכב, הגלעד והעמק המזרחי, הגלבוע, 
הכפר, עד גן-נר.

התירוץ לעצור שם בבוקר, היה להטיל מים מול פני האומה, על פי טיוכקה.  
היה לנו על מה להתווכח גם שם: אם זה עוד ירוק או כבר צהוב, אם האורות
של הלולים של גבע זה מה שזה או משהו אחר,וכולי.   בבוקר אביך ומעורפל,
היינו שרים במרץ את "ערפילים. ערפילים. ערפיליים.." וגומר.  
בבוקר צח היינו רואים את הזריחה על מי המאגר.

אחר כך מסתובבים ושועטים בכביש הישר אל החשמליה.   כאן היה
האוטוזבל משיג אותנו. אנחנו היינו מסתכלים על החברה האלה כמו
על גנבים.   הם היו מסתכלים עלינו כמו על משוגעים.   מול המחסן בגדים
היתה, באופן די קבוע, נכבית תאורת הלילה.   אם לא, אז טיוכקה היה עוצר,
מביט על השעון  ומחכה שהיא תכבה.  ואם עוד לא, אז הוא היה אומר
שמשהו לא בסדר עם הטיימר.   את "שמע ישראל" שלפני  החדשות של
שש בבוקר, היינו שומעים כשהקומקום מתחמם.  על החדשות היינו שותים
את קפה הבוקר (אנחנו בלי כלום.  הוא עם שני קפצולים  , סוכר-כזית, בלשונו) .

אחרי החדשות היינו מתווכחים על אם יש מה לדבר עם הערבים  או אין. 
טיוכקה לא האמין לאף מלה שערבי אמר, חוץ מלטלאל, אותו כיבד על אמת. 
זה תמיד היה נגמר בריב.  אבל עד שש וחצי לא היה זמן לריב.

 הקליינטורה הנצחית של טיוכקה היתה מתחילה להגיע.   רחל הדר ,
תמיד היה לה משהו לתיקון בחשמלייה.  אבא של דני הרפז תמיד מצא משהו 
שעוד אפשר לתקן.  רחל גרוסמן לא שכחה להגיע ,לפחות פעמיים בשבוע.  
מאירה של אברום היתה מגיעה לשים את הילד, ערבון, עד שאברום יקח אותו
לבית ילדים.

נורית וופה היתה באה לקבל קפה ונשיקת בוקר ולהתייעץ על הטמפרטורות
של הטרמוסטט של התנור קירמיקה.    ליד הכניסה לחשמלייה ,מבחוץ
ומבפנים היו הררי מכשירי חשמל מקולקלים ומצפים לתיקון. טיוכקה היה מתקן
מה שיכול.  לא לפני שהיה בודק את האורלוגין התורן שיש לתקן,
שהמנגנון שלו תפוש במלחציים כבר שבועיים, למעקב.

בשש וחצי, היינו שוטפים את הספל הירוק  ש ל  נ ו ,  מעשה ידי טיוכקה, והיינו
פורשים חזרה למיזכור, לבימת הקיבוץ, לבנין או לכבלים.  עד לפגישה הבאה
באותו יום או עד למחרת בחמש וחצי בבוקר.    מה שהכי מפריע זה שכבר
שש שנים אנחנו צריכים לחיות בלי זה, עם שיגרת בוקר אחרת. לבד.  חבל.

                                   ===================  
אנחנו בכלל לא התכוונו להיות פינת נר זיכרון.  פתאום עצרה אותנו שמעונה
ושאלה אם זאת הקלנועית החדשה שלנו וזה.  אחר כך היא אמרה שקשה לה
להיכנס למזכירות בגלל שתלוי שם ציור של טיוכקה שאנחנו עשינו.  
אחר כך היא ביקשה להתנצל על זה שהיא לא תוכל לבוא לאזכרה של טיוכקה.    
אנחנו רמזנו בעדינות שנגיד לו ושבטח הוא לא יכעס יותר מדי.   
לטיוכקה היו המון חברים טובים.

אחד מהם היה אליהו מטלון,  שלא צריך לספר מי הוא.   
לכל החברים הטובים, לא ויתר טיוכקה ולא השאיר אבן על אבן משמם
שניתן להם על ידי אביהם ואימם.    לנו הוא קרא דוקטור  ופורץ ופרוצל
ופרוספר. לאיזי הוא קרא איזיקאקיס. את צבי סדור הוא כינה הרשלה
מאוסטרופול.  לאבינועם קרא אקונאיימה.  לאחאב, בננו הוא קרא אחנב.
לחגי  שלהבת ז"ל,הוא קרא קשקשת וכשכשן קפצץ. לבני סיגל הוא קרא הסגול .  
לחנה לואיס -  הלועסת.   לזהבה -  זנבה, לאריה דרזנר הוא קרא קרצנר, ליוסי
פיקרסקי הוא קרא שלוסל.  לגברוש הוא קרא גרגוש וגם חרבגשת
 (אם הוא לא היה בסביבה).          כל אלה או חלקם מופיעים בלקסיקון
שמצוי בחוברת לזכרו. 

את אליהו   כינה טיוכקה  -  אל- יהו מטה-אלון, אליקושניק, פנטלון וגם
אליוקים. לשאלתנו בענין האזכרות לאליהו, ענתה שמעונה, בין השאר :  
היום,  אני פחות מתרגשת  מהאזכרה או דברים אחרים בקשר לאליהו.  
רק מדבר אחד  בא לי לבכות.    ביום הנופלים, בטקס, כשקוראים את  "יזכור".  

אנחנו וכולם יודעים גם למה.    למה אליהו היה זה שקורא את יזכור באופן
לגמרי קבוע. לא רק את יזכור.   אליהו ,למשל, בעידן החתונות  ה  ה  ן  
היה ממש ה"רבי" של חופת הקיבוץ.
הוא זיכרון לא ימוש מנשמת עשרות זוגות ויותר, איך שהוא היה מקריא את
חופת המשק, מקפיד על כל אות ואפילו בודק את המגילה היפה, קודם,
לראות שהכל כשר למהדרין  ומסיים, כמעט בניגון, ב "הנכם מקימים בית ביזרעאל " !

כמו שאמרנו, אנחנו לא פינת זיכרון, אבל מקווים  להתראות, עם כולם,
באזכרתו הבאה. 
17.2.1995  -  ת.נ.צ.ב.ה.
                                                                                    בקלנועיות חמורית                     
                                                                                      א   מ   ן  .

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה