"דולי הייתה מקדמת את פָּנַי בשתיים-שלוש נביחות לפני שעוֹיזֶער היה מהמם אותה בגערת
רעמים מהדהדת: "בושה דולי! בושה
וחרפה! במי זה נבחת?! על מי העזת להרים קול?! " או לפעמים גם:
"באמת דולי! אני כולי המום!
המום ונכלם בגללך!! איך
יכולת?! איך לא רעד קולך?! הלא רק את עצמך את מביישת בהתנהגות מחפירה
שכזאת!" הכלבה הייתה מתכווצת כולה
לשמע אשדות החרון הנבואיים האלה, מתרוקנת ככלבת-בלון שהאוויר ברח מתוכה, והייתה
מחפשת בשארית כוחותיה לאן תוליך את חרפתה, עד שחרפתה הוליכה אותה עמוק אל מתחת
למיטה."
זאת ציטטה מ"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז
(עמ'538-539) , מתוך קטע המתאר את הסופר
בנעוריו, נכנס לחדרם של קיבוצניקים בחולדה.
התחצפנו לצטט משם חרף כל האיומים של "אין להעתיק ואין לשכפל
וכולי". אנחנו תקווה שנצא נקיים.
אנחנו ממליצים מכל הלב, בכל לשון ובכל הכבוד לתפוש את
הספר הזה ולבלוע אותו, על קרבו ועל כרעיו.
נהייה כֵּנִים: אף פעם לא היינו
גְרוּפִּים גדולים של עמוס עוז. מכל ספריו
קראנו, אולי (?) את "ארצות התן", את "מיכאל שלי" ואת
"מנוחה נכונה". בלי להמעיט בערכו של הבחור כמרצה מצויין וכאחד מכוחותינו
בענייני אידיאולוגיה, לא נמשכנו לסיפורים
שלו: מתוסבך קצת יותר מדי. מתעסק יותר מדי במה שהגיבורים חושבים ומתלבטים
ונבוכים - ולא במה שהם עושים (מרכיב הכרחי בכל סיפור, לטעמנו). אז ויתרנו על השאר.
עד שאחינו הפרופ' תבע מאתנו, באלימות חביבה, לרוץ ולקרוא את הספר האחרון של עמוס עוז. לשם וידוא המילכוד הוא טרח וקנה בעצמו את
הספר, במיטב כספו, והביא לנו אותו, מתנה ליומולדת
ה 70, ככה שלא יהיה לנו מפלט מקריאה ומעמידה מכובדת במבחן-בקיאות בחומר.
קראנו. וזה מה שהחמור שמח להצהיר:
את "סיפור על אהבה וחושך" צריך לשבץ כחומר
לקריאת חובה בתכנית הלימודים. כך מפני שהוא מכיל:
מיטב התיאור האותנטי של פרקים מתולדות ארץ ישראל בכלל, פרקים הכרחיים מתולדות ירושלים ותושביה בעת
החדשה, פרק חשוב וזנוח של תיאור מקורם של אנשי העליות, השלישית, הרביעית והחמישית,
כולל חבלי היקלטותם בארץ ועוד אינסוף עניינים חשובים: למשל, תיאור המשוררת זלדה, תיאור השליַאכטָה
הפולנית-אקדמית הירושלמית (שכל תנועת ההתיישבות היתה לצנינים בעיניה), תיאור פרקים
מהמצור על ירושלים ב48 ועוד אוקיינוס של פרקי חיים אוטוביוגרפיים, של עמוס
עוז. אחרי שקוראים אותם הם נהיים, לגמרי,
של כולנו.
הכל בהומור ובפשטות ובקסם ששובים את הלב, ושמתרחשים
כשסופר א מ י ת י עושה את עצמו, כאילו סתם
מספר, על מה שכאילו סתם היה.
בקלנועיות
חמורית
א מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה