(נאום עַבֶּד על תוצאות תחרות
ריצה ל100 מטר). כאן אנחנו בקטע של זכרונות
לגמרי אישיים . גם קצת
ציבוריים, לאו דווקא מיזרעאל. קוראינו מוזהרים, לפני.
על
מנת שדברים יתמקמו טוב, טוב, בתוך הקשרם בלי לגלוש ובלי להיחרך, אנחנו מקפידים לשוב ולציין את תאריך תחילת
הקלדתם, 26.2.2001. כדרכנו בעת האחרונה, ובהתאם למנהגם של רבים
וטובים משנתוננו, אנחנו ממעטים, אמנם, לקרוא מכל המיאוס שכתוב בעיתון, אבל חורשים ביסודיות את מודעות
האבל.
אם
לא מוצאים שם את שמנו מתנוסס, הרי זה סימן
כל כך פשוט: אפשר להמשיך. עם קבלות.
לפחות עד מחר. אבל ה י ו ם
נתקלו עינינו במודעת אבל, לא בולטת במיוחד, אך מעציבה: עובד (עבד) מיכאלי מעין חרוד מאוחד, נפטר. ההלוויה התקיימה היום בשעה 15.00 בקיבוץ.
בכל
העיתון, "ידיעות אחרונות", לא מופיעה שום מילה נוספת בעניין. גם לא איזה
מודעת אבל מטעם מישהו אחר, חוץ מטעם המשפחה וחוץ מטעם עין-חרוד. אנחנו מקווים שהעיוות יתוקן איכשהו. אולי יש משהו יותר מפורט בעיתון אחר שאליו אנחנו
לא מגיעים. אולי.
ב1.3.2001
מוסר "הדף הירוק" [ למה דווקא הוא?] מלים ספורות וגם תמונה. גם פגשנו את נחמן רז ב"סב-יום"
בגן-נר ושאלנו אותו אם הוא היה בהלוויה ואם היו שם הרבה מ ה ם.
"היו" סיפר. "אבל
כולם עם מקלות הליכה".
לפני
שנה ,או יותר, בשעת ערב, צלצל הטלפון בבית והרמנו. "אפשר לדבר עם רותי ?" שאל הקול.
"היא עוד בעבודה" השבנו.
"אז תגיד לה, בבקשה, שיש ביום ראשון הבא סדנת "רייקי" ,
אצלנו בעין-חרוד וזה אני, עובד מיכאלי,
שמוסר לה את ההודעה". משהו חרק לנו
במוח למשמע השם. "אתה לא ,במקרה,
עַבֶּד? זה שזורק רימון למרחק 80 מטר?" שאלנו.
"אולי",
חייך הקול, טלפונית. "ערב טוב", הוסיף וטרק.
לפני
המון שנים, כשאברמלה יריב עוד היה קיבוצניק שמנהל את הביה"ס המשותף, עשו שם
חג חמישים ליובל הבית ספר המיתולוגי
הזה. אנחנו כתבנו את ההצגה שעשו לכבוד
האירוע. ביים ,בכשרון רב: בני פורת.
אבל
לאברמלה יריב, שויתר אז על שירותנו כבמאי,
היה נדמה, במהלך החזרות, שבני פורת, הבמאי המהולל (ובאמת) הכי פופולרי בכל
ההתיישבות העובדת, לא כל כך מבין את המחזה שאנחנו כתבנו.
לאברמלה
יריב, היה מאד איכפת כל מה שנכתב במחזה הזה. גם מפני שאברמלה, זה אחד שאיכפת לו כל
דבר וגם מפני שזה היה נתח עסיסי ואמיתי מילדותו. אז
הוא לא היסס (וגם הצליח) לגייס א ו
ת נ ו, בשביל לפתור לו את הבעיה.
לא בשביל לביים את כל ההצגה (או המופע), אלא על תקן של מישהו שהוא ,במקרה גם במאי,
ובעיקר על תקן של מישהו שיודע, איכשהו, על מה, בעצם, מדובר שם, מפני
ש ה ו א גם כתב
את המחזה על פי בקשת המזמינים. המשימה
הייתה , רק "להדריך את השחקנים בהכנת קטעי המשחק", שבזה, בני פורת,
הבמאי, לא כל כך התעסק.
ובגלל כ ל
ז ה זכינו להיתקל, אישית, בעובד מיכאלי.
בהצגה
ההיא: "הט אוזן והקשב לקול", שנערכה במגרש הכדורסל של עין-חרוד מאוחד,
והייתה יפה מאד, עם המון קהל, היה קטע על תלמיד שהעליב את המוכתר של הכפר הערבי קומי.
כשהתייצבו
כל השחקנים לחזרות, הביאו לפנינו בחורצ'יק מבוגר, בשביל לשחק את הזקן הערבי,
המוכתר של קומי. אנחנו לא ידענו מי
הבחורצ'יק. הוא לא היה מצוות המורים, שהתגייסו כולם, גם לשחק וגם לשיר. הוא
היה סתם מעין-חרוד.
"שמי,
עובד" אמר. אנחנו חושבים ששאלנו אותו
למה הוא בא להציג בהצגה הזאת. נדמה לנו שהוא השיב כי הוא עושה את זה מפני
שגם הוא היה תלמיד בתקופה שעליה מספרת
ההצגה. מכל מקום, עַבֶּד (מי הוא, באמת, נודע לנו רק אחר כך) גנב את כל
ההצגה עם הקטע של ערבי זקן, צולע ומסכן,
שבא עם חמור להתלונן על הילד החוצפן, בפני משה כרמי, ז"ל, המורה המיתולוגי
לטבע ולעוד כל מיני.
יותר
לא היו לנו ולעובד מיכאלי, שום היתקלויות בחיים.
למי שלא חי, א ז, בעידן
א"י היפה , ה ה
י א, אנחנו מעזים
לספר: ה"עַבֶּד" הזה
היה, בעצם, פעם, די כמו אליל נוער – של מיטב הנוער של אז. שמו נפוץ ברבים בעיקר, אחרי ש"ילקוט
הכזבים" שנוצר ועבר מפה לפה
ב"יישוב" ובפל"מח, כונס והיה לספר.
את
הספר שמעו ורשמו: דן בן-אמוץ וחיים חפר. צייר,(אז עוד לא א י י ר ו):
ז'אן דוד. הספרון, שהוא מועט
המחזיק את המרובה, יצא לאור על ידי ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י -
הוצאת הקיבוץ המאוחד. תשט"ז.
אנחנו,
כמו רבים וכמו הרבה יותר טובים, רכשנו אותו כבר ב1956 , שנת יציאתו לאור, ומיד
שיננו אותו, כמעט על- פה. הוא מונח לפנינו גם עכשיו. כמו לפני ארבעים וחמש שנים, גם עכשיו ומאד, הוא כמעט שגור על פינו.
עובד
מיכאלי מקיבוץ עין-חרוד, הוא, הוא עַ
בֶּ ד של ילקוט הכזבים ושל מיטב עלילות
ה"ישוב", זוכה כאן למקום של כבוד למטה באמצע, בתוך מיטב כזבי העם,
בצוותא עם הגדולים שבאבירי הצ'יזבּ, עם
מולה ועם עופר ועם סמוך הגדול וגם עם חיים השמן.
רק
באופן מדגמי, נצטט משם, בענווה, איך ש…..
למשל: "עַבֶּד זורק רימון למרחק של 80
מטר. פעם היה צריך להכניס רימון לתוך
חלון של בית במרחק של 50 מטר, אז הוא הלך
30 מטר אחורנית וזרק. (מדברי
קלמן)." (עמ' 12)
ולמשל: "יום אחד הופיע בעין-חרוד פלח ערבי כשהוא סוחב אחריו את בנו הקטן
והמסכן. מה קרה? הבן הכניס את ראשו לתוך
שַייבַּת ברזל עצומה מצינור השקאה של שלושת רבעי שיבֶּר. ראשו של הילד התנדנד מתחת לכובד השַייבַּה. הוא הלך ובכה. הרופא לא הצליח להוריד את השַייבַּה. אמר שצריך להביא את הילד לבית חולים
בעפולה. כשהפלח עבר על יד המסגריה,
בדרכו לכביש, שאל אותו עַבֶּד מה
הענינים. "בוא חביבי", אמר
עַבֶּד לאחר ששמע את הסיפור, לא צריך בית חולים.
אני אוריד לו את השייבה. הוא
הכניס את ראשו של הילד לתוך המלחציים הגדולים, לחץ טיפה, לא יותר מדי והוריד את
השַייבַּה." (עמ' 16)
ולמשל:
" סיפורים נוראים מהלכים על הדֶבַּע.
שומר גופו ירחק ממנו. באחד הימים
חזר עַבֶּד מהשדה עם קבוצת בחורים. השמש
שקעה וליד חלקת העגבניות הבחין עַבֶּד בדֶבַּע שעמד וצחק בצורה נוראית. הבחורים אספו את הרגליים והשאירו פס. עַבֶּד תפש מעדר ובלי לחשוב הרבה הוריד אותו
על ראש הדבע. כשהחיה האיומה הייתה מוטלת
לרגליו, הסתכל עבד סביבו וכשלא הבחין בבחורים שעמדו מאחורי שדרת הברושים הסמוכה,
שם את רגלו על ראש הדבע, נשא ראשו לשמיים
וקרא בקול עצום ורם: "דבע-ע-ע
!!! דבע-ע-ע !!!" (עמ'123)
ולמשל:
" פעם עמד עַבֶּד ברחוב החלוץ בחיפה וראה שאנשים מצטופפים ליד כרוז של
לח"י. נדחק ביניהם, קרא מה
שכתוב נגד הפל"מח ותלש את הכרוז. מהמדרכה השניה התקרב אליו בחור לבוש כמו
פקיד בנק ושאל את עַבֶּד למה הוא מוריד את
הכרוז. עַבֶּד הסתכל עליו בזלזול ואמר לו
בקול שקט, כשהוא מבטא לאט לאט כל מלה ומלה:
"תלך מפה או שאני תיכף מקמט אותך". (עמ' 45)
לא
פחות משמונה כזבים באיכות של מיתוסים, מופיעים על עַבֶּד ב"ילקוט
הכזבים". אנחנו באופן אישי (כמו רבים), ידענו להגיד אותם על –פה לפני שבכלל ראינו את העובד
מיכאלי הזה, בחיים שלנו.
כך
חולפת לה תהילת עולם. יחד עם כל דור
שנעלם, נמוגים גם גיבוריו. אוי לו לדור,
שגיבוריו נמוגים לפני שהוא בעצמו מספיק להיעלם.
תהי
נשמתו צרורה בצרור הכזבים.
בקלנועיות חמ ורית
א מ ן
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה