לקום עוד בחושך וללכת בגשם לנגרייה, שם מעבר לכביש, בבוץ. לפתוח את הדלת מהפח-גלים, שנעולה במנעול "טַאטוּ" ענתיקה. להדליק את האורות איכשהו. לשים קומקום. לצאת למחסן העצים שבצד. לשלוף קרשים. לשתות קפה עם נסורת. לנסר את הקרשים במשור ה"פֶּנְדֶל" המפחיד, לאורך. בערך. לשאת אותם אל המַקצוּע העליון שקוראים לו "אַפְּרִיכְט". להניע אותו ברעש נורא.
להקציע וליישר שני משטחים לזוית
תשעים מעלות. לסחוב את הכל למַקצוּע
הגדול שקוראים לו "דִיקְט".
להקציע למשעי את כל הצדדים של כל קרש.
לסחוב הכל אל ה"קוֹמבִּינִירְט", שזה התשלובת של משור עגול
שולחני, פְרֵייזֶר ומקדחה אופקית. לחתוך
שם עץ מוקצע ודיקטים לאורך ולרוחב ולעשות
"צַאפִּים" ו"שְׁלִיצִים" וחתכי ארבעים וחמש מעלות, אם צריך,
וגם כל מיני "נוּטִים" ו"פֶלְצִים".
אחר כך לערבב במיומנות, בלי
קרישים, את הדבק קָזֵאִין ("מפעל") שטוב רק לאותו יום. אחר כך לתפוש
במסמרי-גלים ולהרכיב עם
"קְלַמְרוֹת" או ללחוץ ב"פְּרֶאס" הגדול (שטיוכקה, בנה פעם).
לחזק עם דִיבְּלִים. להקציע
ב"שְלִיכְט- אוֹבְּל" ( מקצוע יד,גס). להחליק ב"פּוּץ-אוֹבְּל"(מקצוע
יד עדין) וגם לשפר בנייר זכוכית. לצבוע
בשמן פשתן מעורבב עם "אוֹקֵר" צהוב או עם "אוקר" אדום.
מכל זה יוצאים לך מהידיים כסאות
שיושבים עליהם בכל מקום ושולחנות שאוכלים עליהם בחדר האוכל הראשון וגם פלטות
לשולחנות של חדר האוכל השני. גם כל
הרהיטים וכל המיטות והכיסאות והשולחנות ובתי הבובות של גן אלון ושל הפעוטונים.
ככה גם כל הנגרות של שיכון מזרח
שלב א', חלונות שנפתחים ודלתות שסוגרות וארונות שמכילים וגם גגות שמכסים, כמו
הסככה שפעם כיסתה את המִּזְרֶה "קִיסִילוֹק" הקטן שהיה איפה שהיום המחסן
של הכבלים, שאתה עשית, ועוד מליון דברים.
דברים שאתה מצליח ליצור פה ולתת
פה ולראות שאחרים נהנים וגם להשתמש בהם
בעצמך בכל רגע מהחיים שלך פה.
כל זה בהמון שעות ושנים של זיעה ושל עצבנות ושל כאבי
גב ועם סְמֶלִיק הנגר וטוּביה הזקן ומוֹיְש גולד ורוני ומנשה חוּרי ועוד המון חברים שאהבו לעבוד בנגרייה וגם
בבניין.
נכון שהנגרייה הוירטואלית הזאת
קבורה, מתחת לשיכון הורים. אבל בפזילה לאחור, אתה יודע ש"עבודה היא
חיינו" היה סידור לא רע בשביל הנשמה, בעיקר אם עובדים בשביל הנשמה ולא בשביל שכר דיפרנציאלי. ואתה יודע
שעבודה טובה וקשה מגרשת את כל הלכלוך מהראש ומשאירה בו מקום רק לתחושת יחד
ולאהבה ולחֲבֵרוּת ולרצון לעזור. שלא
יגידו לך, שמה שאנחנו צריכים בשביל החיים היותר טובים, זה את הקפיטליזם המודרני
ואת חברת ההישגיוּת והתחרותיוּת המְּנַוֶולֶת את האדם.
אבל המזל הפרטי שלך, זה שלא היה
צריך להתאמץ, אז, יותר מדי, בשביל לשכנע אותך ללכת על זה. ככה זה היה פעם.
ביש המזל של היום, זה שאין צ'אנס
לדורות באים, אפילו לא לראות את זה, ביומיום שלהם או בכלל ,בתמונת עולמם, וככה
אולי להתוודע לזה וככה אולי גם
להאמין שזה, בכלל, אפשרי.
שזה בכלל אפשרי, בלי להתבלבל
מהמציאות התזרימית והתקבולית והמקצצת-
עלויות והרווחית- בלבד והתשואתית
והדמי-אבטלתית והרומנית והפיליפינית
והגרף-מחשבית והאוברדרפטית והנאסדאקית
שמתומחרת לפי המֵאִיוֹן העליון.
שנה טובה וגמר חתימה טובה עליך
ועל כל ישראל ונאמר:
בקלנועיות חמורית
א מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה