באחת מהקלנועיות החמוריות, כתבנו, בהערצה גדולה, על עובד מיכאלי ז"ל, הוא עַבֶּד מעין-חרוד. בימים אלה התגלגלה לידינו חוברת זכרון צנועה, שהוציאה משפחתו לזכרו. מה שיש בחוברת, זה מה שעבּד בעצמו כתב, מעין זכרונות על איך שהוא ועוד כמה חברה טובים, חיפשו ומצאו כל מיני מכונות חקלאיות ענתיקה בשביל התערוכה הידועה ומה שקרה להם בדרך. פשוט מקסים, מה שהוא כתב, בייחוד על המירדף הבלתי נלאה אחרי המאַלֶמֶת. חבל שיש שם כל כך מעט. אבל זה מעט וקטן שמחזיק מרובה וגדול. וזה גם נכסי צאן ברזל גזעיים, מתולדות ההתיישבות העובדת. (מה זה?) מומלץ מאד מאד. למי שמעוניין, צילמנו עותק מהחוברת.
באחד מהבקרים האחרונים נסענו עם
המכונית לעשות טיפול 15000 במוסך "חלמיש", שמה, מול בית החולים. על פי עצת הבַּעלָבַּית, באנו בשבע בבוקר, מה
שמבטיח תור מוקדם. מצאנו אותו פותח את
העסק. איתו עובד שם גם אחד מהאחים שׁוּלְוַייס, הפאנצ'ערמאכערים
ההיסטוריים שלנו, שסגרו את הפאנצ'רייה
ב"אגד" הישנה והלכו הביתה, יחד עם כל התולדות. השולוויס הזה שמח מאד לראות אותנו, עדיין בין
החיים, והתעניין לדעת מה אנחנו עושים בגילנו.
"מספרים בּוֹבֶּע-מַעייסֶעס", אמרנו לו. "אז תשמע אחד ממני", אמר
השׁוּלוַויס:
כשהייתי בן חמש-עשרה וחצי,
התפלחתי לפלמ"ח, למחלקת תל-יוסף. עוד
הייתי די ילד ולא נתנו לי נשק בידיים. אבל
מה? אתם יודעים איפה זה צומת נבות? אז בטח אתם יודעים שזה היה בסוף הירידה
מזרעין. כל הכנופיות שהיו באים מג'נין, עם
נשק, לכיוון בית שאן, היו לוקחים את הסיבוב הזה הכי מהר שאפשר, בשביל שהאנגלים
שמתחבאים אחרי הסיבוב, לא יתפשו אותם. כל
פעם, הייתה מחלקת תל-יוסף, שולחת
חולייה לסיבוב הזה, לעשות רכש נשק.
לי היו נותנים לסחוב את הַשְנֵי פחים גריז.
כולם היו באמבוש, בשביל לבדוק
שאין אנגלים בשיחים. אם לא היו אז אני הייתי מורח את כל הסיבוב עם השני פחים גריז. עכשיו מחכים בסבלנות. כשהיה מגיע אוטו כנופיות שלוקח מהר את הסיבוב,
הוא היה מתחלק על הגריז ומתהפך
לבנקט. החברה היו נותנים מכה פיצוץ בראש
לכל נוסעי האוטו, לוקחים את הרובים,
ויללה לתל-יוסף מהר, דרך המאחורנית של
גבעת קוּמִי, לפני שהאנגלים באים. פעם
שמנו על הכביש גם אדן של פסי רכבת.
האנגלים שברו עליו את כל הקפיצים ואת כל הראשים שלהם.
עד כאן מתולדות צומת נבות.
ולא באותו עניין: ברשימתנו מס' 91, קילנענו דברים שהובנו כתרעומת
בעניין רישום עבודתנו כעובדים ב"מחלה מיוחדת". היום שלפנו פתק מהתיבת-דואר ובו הדו"ח
חודשי של עבודתנו. שם כתוב,
בחגיגיות, כי אנחנו עובדים, עכשיו,
ב"גיל הזהב". יש בזה איזה צליל
של אופטימיות. אנחנו עוד מעכלים את
המשמעות.
בכלל לא קשור להקודמים: עירן שקולניק, שעל חדר הכושר, פנה אלינו וביקש
שנשים ציורים בחדר הכושר (כמו בכבלים ובמחסן בגדים ובמזכירות ובפדיקור ובמספרה
ובארכיון ואיפה לא עוד?) אמרנו לו שבכיף,
אבל יש בקשה צנועה, שיתן לנו לתלות שם גם ציורי עירום, תחום שאנחנו מרבים לעסוק בו
ושקשה להציג אותו ברשות הרבים. למה? ככה.
תלינו והתקבל יפה מאד. אבל אנחנו אמרנו לעירן שיחזיק סטופר עד הצעקות
הראשונות.
היום בצהריים, בא עירן, אבל וחפוי
ראש, וגמגם שצריך להוריד את ציורי העירום כי יש משתמשות בחדר-כושר שלא מוכנות לסבול את זה. אחרי הצהריים מיהרנו
לשם, פתחנו את הדלת ונכנסנו. דווקא היו
קולות ברכה ותודה על התצוגה של הציורים, אבל
אנחנו שאלנו את עירן איזה ציורים להוריד.
הוא הזדרז לסלק שלשה ולתת לנו שניקח.
שמענו קולות כמו, מה זה? אני לא מאמינה!
למה מסלקים את הציורים האלה? אבל
זה נגמר מהר וחזרנו לסטודיו עם הציורים הדחויים.
למי שלא ידוע לו: עשרות
מציורי העירום ,מעשה ידנו, מקשטים את בתיהם של רבים, עוד לפני שהתפרסמנו
כציירים ב"כל העמק והגליל".
אנחנו מציירים עירום נשי מפני שזה הדבר הכי יפה שיש בכלל וגם עיסוק מאד לא
חדש בתולדות הציור. אז מה? מה מוסר ההשכל? אין.
גם אין חדש תחת.
ולעוד זוטא: עד מתי ?
בשביל המון דברים נורא חשובים כמו חג, מופע, ברידג', שרה'לה שרון ותערוכת
נעליים ועוד ועוד, מחליט מישהו (מי?) שהערב לא תוגש ארוחת ערב בחדר האוכל,
נקודה. אנחנו חושבים שכל ארוחת ערב, הכי
שיגרתית, חשובה יותר מכל הנ"ל. אנחנו בטוחים
ששלשת הארוחות הקבועות בכל יום בחדר האוכל הקיבוצי, הן עניין מקודש, שלא
לדבר על כך, שדוקא ארוחת הערב בחדר האוכל של קיבוץ – זה מצרך נדיר מאד בהווייה הקיבוצית של
היום. אז, שאולי יפסיקו לבטל את זה כלאחר
יד? עם מי, בכלל, מדברים?
בקלנועיות חמורית
א מ
ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה