מתישהו בשנות
הששים, הייתה פה משפחה לקליטה - שולה
ויהושע קרביץ. הוא היה נהג וגם סדרן רכב ובתור מזכיר היו לנו אתו גם כמה שיחות
מעניינות, לא חשוב על מה. היא הייתה תֵּימניָה עם קול של עפרה חזה, וגם הספיקה
לשיר אחת ממנגינותינו ל"שיר
השירים". הם לא נקלטו ויותר לא ידענו מהם.
בין שאר תולדות
מִילוּאֵינוּ כחיילים (חי"ר, תותחני-נ"ט ונַהַגוֹס) היינו בקצין חינוך
ראשי, בּמאים לצורך כל מיני אירועים בצ.ה.ל.
פעם זימנו אותנו להכין תכנית ללהקה צבאית (נתן דטנר, עוד בסדיר, ושותפיו
בפיקוד דרום). אנחנו שמחנו ,אבל אמרנו
שאנחנו לא מכירים את כל ההווי הזה ומבקשים להצטרף לסיבוב של להקה כלשהי, שנדע על
מה מדברים.
אמרו לנו
,בסדר. ביום א' אחד התיישבנו באוטובוס הלהקות הקטן והידוע
לשמצה – עם להקת פיקוד דרום וירדנו לסיני. אחרי שראינו מספיק, אמרנו שרוצים הביתה. אמרו
לנו , בסדר. הסיעו אותנו לשדה התעופה ברפידים, נתנו לנו כרטיס טיסה צבאי ואמרו
שלום, תטוסו, הנה האווירון.
זה היה
"וויקאונט" מיושן של "ארקיע". רק שלפני הגדר שמאחוריה הוא עמד, היו עוד 1500
חיילים עם כרטיסי טיסה, והטיסה הבאה רק למחרת, אחת בכל יום. כשהתקרבנו
לפשפש שדרכו עוברים הזוכים, ראינו שבכל פעם, כשמגיע סתם חפּ"ש (חייל פשוט)
לראש התור, אז תכף צץ לו, מאיפשהו, איזה
סא"ל או רס"ן ומכניסים אותם בלי תור ואת הסתם חפּ"שים משאירים
מאחור, לא חשוב אם כבר יש להם זקן לבן(כמו שכבר לנו היה ).
זה היה רגע קשה
באמת. שאלנו אחרים מה אפשר לעשות? הם אמרו שאפשר לישון על המסלול גם שבוע, או
לתפוש טרמפים יומיים בחזרה לארץ. אם היינו
ילדים היינו בוכים. אפילו בחזרה לאוטובוס
הלהקה הצבאית לא יכולנו להגיע, כי הם כבר נסעו לעזזאל החמישי, להופעה הבאה. נהייה רע מאד מאד מאד.
וזה המשיך ככה
להיות בלתי נסבל ורע מאד….עד שפתאום, לפני שהספקנו להתאושש, שמענו
שאגה: "אָמֵן !!! מה אתה עושה
פה??!" פילבּלנו עיניים ואוזניים, לברר מי צועק. אבל הוא מיהר
והרים אותנו על הרגליים, מאיפה שקרסנו לנוח והציץ לנו ישר לפרצוף, לבדוק
מקרוב, אם זה באמת אנחנו, מה שהוא מחזיק.
וזה היה אנחנו, לשביעות רצונו של יהושע קרביץ, שפעם היה ביזרעאל.
"לא חלמתי
בחיים שלי שאני עוד אראה אותך. בטח שלא פה" אמר. "מה, בדיוק אתה עושה
פה?" הסברנו לו מה אנחנו עושים פה ומה
אנחנו לא מצליחים לעשות פה בכלל. הוא צחק
לבריאות ואמר. שטויות. אני כבר שם אותך
בתוך האווירון צ'יק צ'אק.
מסתבר שהיהושע
קרביץ הזה היה ה"משַלֵחַ" מטעם
חיל האוויר וזה היה הוא שממיין ומכניס לטיסה את המאושרים וגם רושם את שמותיהם טוב,
טוב, שידעו את מי לחפש אחר כך (אם צריך).
הוא שלף אותנו מתוך המהומה ולקח
אותנו ביד, כמו שלוקחים ילדים ונכנס אתנו
למטוס והושיב אותנו במקום טוב באמצע ואמר:
"תהייה לי בריא. חבל שאין זמן
לדבר. יַלְלַּה." ויצא. אנחנו היינו
הרב"ט היחיד בתוך כל הקצונה הלא נמוכה שטסה מביר-גפגפה והגיעה אחרי ארבעים
דקות ללוד וגם הביתה בשלום.
אחר כך גם קרענו את כל המוח ואת כל הנשמה בלכתוב תכנית ללהקה צבאית. מה שיצא
היה הצגה בשם " שים ת'צרות בתוך הקיטבג
ותצחק" (על שם השיר האנגלי
הידוע). אבל החיילים כינו אותה
"השטרונגול" (לא סתם).
עיקר עניינה היה להביא מספר רב של שירי חיילים מכל הצבאות ומכל
התקופות. "סיפור המסגרת " היה
תפור על חבורת חיילים וחיילות שהם ,מעין סיירת זבל, שעוסקת
ביומיום המחנה וכולי. זה היה לא הרבה אחרי
מלחמת יום-כיפור וחשבנו שרצוי להרים את המוראל בסתם קולקצייה משובחת של שירי חיילים
מכל המלחמות ומכל הזמנים.
לא יצא מזה כלום. המומחים של
הקצח"ר, לְמַה שטוב או לא לחיילים, וגם הבמאי שזומן לביים את התכנית, לא
הבינו מה השקספיר הזה עושה ברפרטואר הרגיל שלהם.
השירים, דווקא נורא מצאו חן בעיני חברי
הלהקה, אבל אותם לא שואלים.
אחד מהשירים שתרגמנו, בערך, היה השיר שיובא להלן. יחד אתו קיבצנו ועיבדנו, ותרגמנו עשרות שירים. את "שיר שומר המגדלור" או באנגלית THE
KIPPER OF THE EDDISTONE LIGHT”",
גם שמנו למזכרת באתר האינטרנט של יזרעאל, בקטע שיהיה ב"ה, עלינו, בתור
דוגמה לתולדות עשייתנו בעניין פזמונים.
שִׁיר שׁוֹמֵר הַמִּגְדַלוֹר
הוֹ,
אַבָּא ,שֶׁהָיָה שׁוֹמֵר בַּמִּגְדַּלּוֹר,
שכב
עִם בַּת הַיָּם בְּלַיְלָה שָׁחוֹר.
מִן
הַזִּוּוּג הַמֻּצְלָח יָצְאוּ שְׁלשָה בָּנִים,
דּוֹלְפִין
וַחֲזִיר וְהַשְּׁלִישִׁי ,זֶה אֲנִי.
יוֹ
הוֹ הוֹ! הָרוּחַ שָׁם !
הוֹי,
שׁוֹבָב , וּמַלוּחַ הַיָּם.
לַיְלָה
אֶחָד, כְּשֶׁכִּוַּנְתִּי אֶת הָאוֹר,
וְזִּמַרְתִּי
לִי בְּנַחַת שִׁיר מִזְמוֹר.
שָׁמַעְתִּי
מִישֶהוּ צוֹעֵק בַּחוּץ, בְּלִי סוֹף,
וְרָאִיתִי
שָם אֶת אִמָּא, רְכוּבָה עַל הַמָּצוֹף.
יוֹ
הוֹ הוֹ…..
הוֹי, מַה קּרָה לָהֶם, לִשְׁלשֶת בָּנַי ?
אִמָּא
הִמְטִירָה שְׁאֵלוֹת עָלַי.
אֶחָד
מִתְפַּרְנֵס בְּתוֹר דָּג מְדַבֵּר,
הַשֵׁנִי כְּמוֹ סְטֵייק עַל הַגְּרִיל הִסְתַּדֵּר.
יוֹ
הוֹ הוֹ….
זַרְחָן
הֵאִיר בְּעֵשֶׁב- יָם שְׂעָרָהּ.
הֵצַצְתִּי
בַּשֵּׁנִית וְאִמִּי כְּבָר לֹא הָיְתָה.
וּבַת
קוֹל יָצְאָה מִן הַלַּיְלָה הַשָּחוֹר :
יֵלֵךְ
קִיבִּינִימַאט שׁוֹמֵר הַמִּגְדַּלּוֹר !!!
יוֹ
הוֹ הוֹ, הָרוּחַ שָׁם !
הוֹי, שׁוֹבָב וּמַלוּחַ, הַיָּם….
בקלנועיות חמורית שובבה
א מ ן.
----------------------------------------------------------------------------
בכלל לא קשור להקודמים. משום בחינה. אף אחד לא הסמיך אותנו
לדבר בשם כל הקיבוץ. אז אנחנו, באופן
אישי, (ולמצטרפים - יישר כוח) מבקשים בזה
סליחה ומחילה מטילי כַּץ ז"ל וגם מהרב שזומן לקיים את טקס הלוויה שלה, בבית
העלמין שלנו.
סליחה ומחילה על כך שאם רוצים לוויה שבה יהיו גברים ממשפחת הנפטרת, שרוצים לשאת דברים, על
קברה, בפרהסיה – דווקא גלויי ראש, ר"ל,
אז מדוע טורחים לאסוף קהל שאיכפת לו מאד הכבוד של הנפטרת וגם של כל שוכני
בית העלמין? ולמה לזַמן דווקא רב
יהודי דתי לכזאת לוויה?
מי שהיה שם וראה מה שראה, אוי לאותה בושה, ראה: א. (צונזר בתקיפות על ידי עורכת העלון) ב. איך שהפתיחות והסובלנות של ק"ק
יזרעאל בכל מה שנוגע ללוויות, עלולה להתפרש אצל כאלה אנשים, הפוך על הפוך על הפוך.
(שני המשפטים שהובאו
להלן, צונזרו גם הם).
בחמוריות-קיץ נוּגָה
ובקלנועיות מבוישת.(ומצונזרת)
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה