בסייעתא
דשמייא, אנחנו הסבא של נכדתנו מס' 9 במניין, כן תרבינה. אתמול נסענו למח' יולדות
א', לראות את הנכדה הזאת( שעוד אין לה שם, לא לפני שהרב יסכם על כך עם הקב"ה)
יומיים לפני שתעבור לבית של אימא שלה, יעל, ושל אבא שלה, אביהו, בק"ק בני-ברק.
שם, בעזרת השם יתברך, מצויות כל משפחות ארגון "בני ברוך",
שחוזרות לחיק היהדות דרך שער הקבלה.
גם
הנכדה הזאת, כאחותה וכאחיה, נולדה למז"ט באיכילוב. זה כבר לא בדיוק סתם בית החולים איכילוב, אלא
"המרכז הרפואי על שם סורסקי".
מח' היולדות שם, זה מה שהיה ,פעם ביה"ח ליולדות בקרייה, והיא עוברת
שיפוצים כל הזמן, וזה בהחלט מקום מסודר ומפואר למהדרין.
המחלקת
יולדות הזאת, זה כלום נגד מה שכל איכילוב נהייה.
עכשיו, ובטח שעוד יותר בעתיד, זה הפך לקומפלקס של כל מיני בתי חולים, כולל
אחד, חדש, לילדים. החנייה, שאת הכניסה
אליה צריך לחפש בנרות, ובעיקר, להקפיד ולהגיע לשם משדרות שאול המלך, ו
ל א מארלוזורוב (כי כל שדרות ויצמן, שם, חצויות
בקיר פח, אֵימים) נמצאת הרחק מהמקום.
החנייה
הזאת, כמו בהרבה מקומות בת"א, זה שלש קומות מתחת לאדמה, עם מעלית לצאת, ו 300 מטר ללכת. כל הסביבה שם, זה ג'ונגל בטון אחד גדול, חשוך
ולא נחמד. הג'ונגל מלא מכוניות חונות ומכוניות שמחפשות חנייה ומכוניות שיוצאות
מהחנייה וגם סתם אנשים מתרוצצים בין כולן,
שמנסים להישאר מזה בחיים.
אנחנו
מקרטעים שם, כשאשתנו מחזיקה אותנו טוב, טוב ביד, שלא ניפול, ואנחנו הווים כחולמים.
חולמים בהקיץ, על מה שכל זה היה כשהיינו
מבוגרי בארבע שנים יותר מנכדתנו החדשה, זאת אומרת, לפני ששים וחמש שנים,
כשהורינו עברו לגור ברח' גורדון 79, בצד
המערבי של מה שזה היום ככר רבין. המקום היה מיוחס מאד, בית בן שלש קומות, הבנוי בסגנון
ה"באוהאוס", ומצוין כיום, רשמית, כאתר לשימור.
רק
שאז, ב 1936, כשהיינו בני ארבע וגרנו
במרתף הבית, בדירה המיועדת ל"שַמש" או לשַרת הבית, לא ידענו שזה
"באוהאוס". אחרי הבית שלנו היה
מס' 81 (שכבר סיפרנו, פעם, מי גר שם.
באותה הפעם, לא סיפרנו על אחרים שגרו ,אז, ברח' גורדון 81:
למשל,
פרופסור ספירו, האורטופד הדגול( שכל ילדי השכונה ששברו ידיים ורגליים, קיבלו אצלו טיפול בחינם ובלי תור- בבית שלו).
ולמשל, פרופסור כץ, מגדולי המלומדים בתנ"ך, באוניברסיטת ירושלים.
ולמשל, משפחת היימן, "ייקים", שכל שבת אחרי הצהרים, היו באים
אליהם ייקים אחרים ,עם כינורות, וכולם היו מלובשים בחליפות עם פפיונים, ומנגנים
מוזיקה קאמרית, כשכל החלונות סגורים, בשביל לא להפריע את מנוחת השכנים, אפילו לא,
בחמסין.
משפחת
היימן הזאת, גם השכירה חדר לדיירת משנה, גויה פולנייה שעבדה בקונסוליה הפולנית
במשך מלחמת העולם השנייה. מפה לשם, כל
החיילים וכל הקצינים הפולנים מצבא אנדרס, שעברו בפלשתינה, עברו גם אצל הגויה הטובה
ההיא, שהייתה, בכלל, יפהפייה ושמה היה ידויגה פֶּקיטובה. אנחנו וכל השכונה, היינו מטפסים על האזדרכת
שבחצר, משם אפשר היה להציץ להם ולראות איך ומה קורה איפה שכל הצבא הפולני עובר.
אחרי הבית הזה היה כלום. כלום אחד גדול, מגבול ת"א עד לרמת -גן,
שממילא התחבאה לנו מאחורי אקאציות,
קזוארינות, אקליפטוסים וגבעות כורכר. מה
שכן יכולנו לראות, די ממרחק, הייתה החומה של "גן הדסה" משמאל, ובתי
"קריית מאיר"( היום התחלת רח' דובנוב) ממול. קריית מאיר הייתה בעזאזל החמישי ואחרי
חולות. מרח' פרישמן, פינת שלמה המלך, היו
הולכים לשמה על שביל שעשוי מקרשים(!?) וחוצים בדרך משוכת צבר גדולה.
איפה
שהיום ,כמעט איכילוב, היה מגרש כדורגל.
בלי דשא, על אדמה שחורה, כולה
בקעים על בקעים. מי ששיחק שם כדורגל, היה יכול לשבור קרסול, בקלות. על
המגרש הזה, באו לשחק כולם, גם קבוצות אמיתיות :"מכבי מיכאל" (עם אברמ'לה
בנדרסקי, שהיה לשוער המהולל בנדורי) וגם
"הפועל הצפון" (עם החלוץ הנורא דויד שוויצר, שהפך למאמן כדורגל נודע).
במגרש
הזה, הייתה פעם אסיפת עם גדולה, נגד "הספר הלבן". הנואם היה זלמן רובאשוב. הוא היה נואם מלהיב, שיודע לשלהב את
הרוחות. על ידנו, הייתה קבוצת צעירים,
שעוד לא שמו לב אליה. כמו שזלמן רובאשוב גמר לנאום, התחילו החברה האלה לצעוק
במקהלה: "להפגין"! "להפגין"! "לשבור
החלונות" ! "לנפץ השמשות!"
וכל מיני כאלה.
אחר
כך הם דהרו לשדרות חן ולהמלך ג'ורג' ולאלנבי וכל הקהל אחריהם, עם מי שהצטרף
בדרך. זה היה מתי שלמחרת סיפרו לנו
המבוגרים, שהמון מפגינים יהודים, שרפו ובזזו את "ספינס" (כל-בו גדול של
אנגלים) וגם את המשרד של "האחים סטיל"( חברה בריטית להובלה בכל המזרח
התיכון).
* * *
חבר
אמן היקר. קצת נסחפת, לא? מה לכל הנ"ל ולעלון קב' יזרעאל שיוצא
לאור בעמק יזרעאל, ששים וחמש שנים אחר כך?
איפה הראש שלך יהיה בנכד הבא?
בקלנועיות חמורית
א מ ן
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה