יום שלישי בבוקר אחד היה מה זה גשום? כל הלילה ירד שִצָפוֹן וגם כל הבוקר עד
הצהרים. בחמישה לשמונה זה בהחלט הכביד על
האקשן הרגיל שיש על יד החדר-אוכל.
זה מתי שעדר של ילדים מאחרים לאוטובוס דוהר למעלה. זה
מתי שמקדימי ארוחת בוקר רצים בגשם למטה. זה מתי שטנדר של מישהם עם טריילר חונה
לאכול בדיוק במעבר מהמלפנים של החדר אוכל אל המאחורנית של המטבח.
זה גם מתי שסתם כמה מכוניות כבר חונות שם מקודם ואוטו
ארוך מאד של תנובה מנסה לעשות רוורסים אל המקום היחיד הפנוי בטוסיק של המטבח. גם
האוטו של "אורנים" מתחיל דווקא אז לרדת למטה והאוטו של הרב"ש מחכה
לו על יד המחסן-נשק. זה גם מתי שהקלנועית של החמור פתאום עולה מהכלבו למעלה. עליה יושב החמור בעצמו. (מצא לו זמן)
וצריך להחליט על ידי מי להידרס קודם: אוטו
"תנובה" או אוטו "מאפיית אורנים". אבל אין צ'אנס. עד ששתי
המשאיות צופרות ומנסות לתמרן בתוך כל הבלגן – מופיעה איזה "מאזדה" (עם
מספרים על החלון) על הגרנוליט מכיוון צפון.
זה מישהו(הי) שבא מהשיכונים ובטח רוצה לאכול בלי לעשות את כל הקילומטר
סיבוב בשביל להגיע מהצד הנכון כי אין לו זמן.
אבל המאזדה לא יכולה לעבור. גם
בגלל הטנדר עם הטריילר עם החבר'ה שעוד באמצע האוכל וגם בגלל השתי משאיות.
למאזדה יש ברירה לרוץ ולחפש את אלה שסתמו לה את הדרך.
בשביל זה צריך לצאת מהאוטו בגשם. לא כל כך
כדאי. אז מחכים. אחרי כמה דקות של מעט
סבלנות והרבה גשם, מגיעים החבר'ה והטנדר זז והמשאיות מפסיקים לצפור. המאזדה מצליחה
לעבור סנטימטר מהקיר וחצי סנטימטר מהפגוש של האוטו תנובה ו...? לא לחנות בשביל לאכול אלא ישר למעלה, בלעקוף את
החמור והקלנועית שלו ובלהמשיך בטיסת גשם לכיוון "תמוז". יוצא שאפילו הארוחת בוקר לא יכולה לשמש פה
נסיבות מקילות.
עד כאן מה שראינו שֶׁהָיָה. מכאן מה שתדעו שלא היה: עצרנו את מי שנהג במאזדה –זאת אומרת את הִיהוּ (או היא או הוא, אי אפשר היה להבחין מי זה מה
בגשם) וצרחנו עליהם: "השתגעתם?! מה
פתאום אתם נוסעים על הגרנוליט שמה? זה לא
כביש! יש החלטה שזה לא מעבר לכלי רכב!
הִיהוּ גילו
איפוק ואמרו: "ומה עם מייק שיידמן והטרקטור המפוּנטָש שלו, שעושה רעש יותר
מהסֶלְף של הרפת, ועם העגלה שלו, המזכרת נצח מהירושימה?
אמרנו שה"פיאט" של מייק שיידמן זה לא דוגמה
לשום דבר. הִיהוּ המשיך: "ומה עם
הטנדר של הבניין? מה, גם הוא לא דוגמה
לשום דבר? ומה עם כל המְיוּלִים ומי שמביא את הבמה המתפרקת והמכונית של היריד
נעליים ומי לא?" אנחנו לא נבהלנו
והטחנו: "תעזבו אותנו עם כל אלה. לכם
אין שום תירוץ. אתם הלא סתם מכונית. אז תיסעו מסביב."
כאן נשבר העַיִן של הִיהוּ וגם האיפוק נגמר בזאת הלשון:
"ומה אתם עם הקלנועית שלכם ושל כולם? אתם לא נמאסתם שם כמו עדר שחוסם את
הכניסה לחדר-אוכל?" זה בדיוק מה
שהיה חסר לקלנועית לשמוע. בלי לשאול היא השאירה פס עם החמור עליה. כשהגענו בחזרה מול הכלבו מתחת
לגג, אמרה לחמור: "אתה שתפסיק לנעור על כל דבר בכל מקום כי זה מה שיוצא בסוף."
ואז הגשם נפסק, השמש יצאה ונִהיוּ שקט ושלווה.
בקלנועיות חמורית
א
מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה