ביום ששי אחרי השְלַפְשְטוּנְדֶה, התיישב דני הרפז והתרווח בפוֹטֶל, לקרוא את מה שכתוב בעלון מס' 1029, הוא העלון של חג ה54 לקיבוץ. בעמ' 6 נתקלו עיניו במסמך מצוטט מה 26.9.63 , והוא מין ידיעון מיוחד לחג ה15 של יזרעאל, עם פירוט העניינים שחשוב שכולם ידעו. עוד לפני שגמר לקרוא את הדף, העיר דני לחזי: את הטקסט הזה כתבתי אני. אני הייתי המארגן הארגוני של חג ה15. את זוכרת מה שקרה אז שעיצבן אותי וגם הוציא אותי מהכלים?!
זה
היה מזמן וחזי לא היה איכפת לה לזכור, אז דני הצליח לספר לה. היא לא שכחה לו את זה ובהזדמנות הראשונה תפשה
חמור מקלנע ואמרה לו שילך לדני כי יש לו
סיפור:
דני
זה אחד שאיכפת לו סדר ודיוק. ובכלל, פלמחא"ים מדייקים. זה ידוע.
אז בין השאר הוא כתב בידיעון הנ"ל שהחגיגה מתחילה בדיוק ב8.30 וזהו.
לא להאמין, אבל בניגוד למקובל אז
(וגם היום) להתחיל שעה או שעתיים אחרי הזמן הנקוב, אז בשמונה וחצי כבר חיכו כולם, במתח, גם
המשתתפים וגם הקהל, להתחלה החגיגית והחשובה.
אנחנו
מצויים בעידן ההוא שבו אין חג בשום קיבוץ
בלי אברהם הרצפלד. למי שכבר לא יודע את יוסף, אז האברהם הרצפלד הזה, הוא, הוא האמא
והאבא וגם הסבתא של כל ההתיישבות העובדת, לפני שהיא נהייתה להתייבשות האובדת.
אז
הזמינו ,כמובן וכמקובל, את הרצפלד. אבל
לחג המשק, בשמונה וחצי בדיוק, הוא עוד לא בא.
גם ברבע לתשע הוא עוד לא בא וגם בחמישה לתשע לא. דני כמעט השתגע מכעס ומבושה. הוא היה צריך
להסביר ולשכנע את כולם שם, שהיו בלתי סבלניים וכבר מחאו כפיים בקוצר רוח,
שאו-טו-טו זה יתחיל וזה לא התחיל.
בשעה
9.00 הגיע הטקסי של הרצפלד עם הנהג שלו.
כמו שאברהם הרצפלד יצא, זינק אליו דני והפציר בו שיעלה אל הבמה כי כולם
מחכים כבר חצי שעה וזה לא בסדר. הרצפלד
הציץ בדני ואמר: "קודם אני שותה כוס תה." דני צרח שאין פה תה ושצריך כבר להתחיל ומה
יהיה?! אבל הרצפלד התיישב איפשהו וחיכה
לכוס תה שלו. במבצע מסובך ומלא גבורה
ותושייה, אירגנו להרצפלד את הכוס תה
שלו. בדרך מהכוס תה אל הבמה, התחנן דני
וביקש מהרצפלד שיקצר קצת מפני שהכל כבר מתאחר בשלשת רבעי שעה ומה יהיה?!
הרצפלד
עלה על הבמה. בחמימות בירך את יזרעאל מטעם המרכז החקלאי. כרגיל, בסיום נאומו, התחיל לשיר את "שורו
הביטו וראו, מה גדול היום הזה" ולא ויתר לקהל על שום בית מהשיר. אחר כך הוא נעלם בטקסי שלו ,עם הנהג. החגיגה התחילה נורא מאוחר, למורת רוחו של דני
הרפז, שחזר וסיפר את הכל באוזננו הַכְּרוּיָה.
אחרי
כמה ימים, חזרה רחל אשכנזי (גרעין "כנרות") מתל-אביב וסיפרה לכולם: אני הצלחתי לתפוש, בחזרה, טרמפ לת"א עם
הרצפלד. כל הדרך הוא לא הפסיק לקלל
ולשאול: " מי זה השמענדריק הזה שהתחצף להגיד לי! לאברהם הרצפלד! לדבר
בקיצור?!
* * *
האינתיפאדה
תופשת תחת במדורנו, ממש בכוח. בשבוע שעבר
היתה לווייה של אחד מנרצחינו, בחברון. היתה מהומה. ילדה ערבייה נהרגה. היו יריות
ועפו הרבה אבנים. עתון "הארץ"
טען שהיהודים עשו סתם פוגרום וטייחו את העובדה בחדשות ערוץ 1. לא יפה. לא יהודי. לא אנושי. לא ציוני. ברצינות.
אבל
במחילה, אנחנו עדיין נתלים במשל הערבי :
"מי שיש לו ראש מחמאה, שלא ילך בשמש". והנמשל:
מי שהסבא שלו, בתרפ"ט, טבח בחברון, באכזריות, 67 יהודיות ויהודים,
שנקברו בחטף, כל אחד, לא בדיוק, עם הידיים והראש ש
ל ו, אז
שבתשס"ב, לא יעשה פרצופים ולא תנועות ידיים מזרחיות ולא יזרוק אבנים,
על לווייה של נרצחי אינתיפאדה יהודים, שעוברת ברחוב של חברון. שישב רגע בשקט. בבית.
כל
מיני זכרונות מארץ ישראל היפה, יש לא רק
לערבים.
בקלנועיות חמורית
א מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה