בימים
טרופים אלה של פסטורלה אינתיפאדית, נקלענו להתייצב לפני הכספומט, שם, בבנק
בעפולה. בקדחתנות סנילית עסקנו, כרגיל, בחיטוט נואש אחר הכרטיס בתוך ארנקנו
המבורדק ולא שמנו לב לשום דבר אחר.
כשהרמנו לרגע את העיניים, צץ מולנו פרצוף חיובי, אבל לא מוכר של גבר מזוקן
וחובש כיפה, ככה בגיל החמישים פלוס. הוא
כבר כִּיספּמֵט את הבנק ועמד שם, סופר בנחת בוחטה אדירה של שטרות.
עכשיו
הוא פער לעומתנו, מאוזן לאוזן, חיוך של מכר ותיק. אנחנו בכלל לא הצלחנו לזהות מי הוא. הוא המשיך לחייך וגם אמר "שלום ומה
שלומכם?" ו"נו, אז אתם דווקא נראים די טוב", וכאלה. אנחנו התעקשנו שלא מזהים אותו בכלל
ושאלנו "בחייך, מאיפה אנחנו אמורים
להיות מכרים כל כך לבביים?"
אחרי
שהבחורצ'יק נוכח שאין עם מי לדבר, הוא לא הפסיק לספור את הבוחטה של השטרות, אבל
פצח בחגיגיות: "אנחנו נפגשנו
לפני שנים. בנסיבות מאד מאד לא נעימות. זוכרים איך?" סניליותנו חרקה והתנשפה והתפוצצה בחיפוש אחר
הקמט האבוד והארור הזה, שנקבר במוחנו המתנוון.
בלוויה? בתאונה ההיא? במסע הבחירות לראשות עיריית עפולה? במשוריין ה B.T.R לפני מלחמת יום-כיפור. כשנתקענו מול האף של
הסורים ? מה ?! שום דבר.
אז
הבחור המשיך: " אני ובני הצעיר
(שהיום הוא כבר נשוי) היינו, בשעת לילה
מאוחרת, במכונית חונה. כנראה שהמכונית
חנתה יותר מדי לכיוון אמצע הכביש. אתם
עברתם על ידינו, עצרתם, קיללתם, המשכתם הלאה, עשיתם סיבוב פרסה וחזרתם.
אחר
כך יצאתם מהאוטו שלכם וניגשתם אלינו. זה היה בשעת לילה מאוחרת. במשך עשר דקות ארוכות, אתם צעקתם וצווחתם עליי
בשאגות ובצרחות נוראות. יש לכם פרצוף
מפחיד נורא כשאתם צועקים. במיוחד בחושך.
הבן שלי לא ישן אחר כך כל
השבוע. גם הוא זוכר את הצעקות האלה שלכם. עד היום.
זהו.
אנחנו
אישרנו שעד כאן הסיפור מתאים לאישיותנו, אבל מצטערים, לא זוכרים כלום. כלום.
"הכי מפחיד שם", המשיך, "היה זה שאצלכם באוטו הייתה א
ל ה גדולה.
לך תדע מה כל מי שצועקים וכל כך מפחידים יכולים לעשות לנו עם אלה?"
זה
כבר נראה פחות. מאז הקפ"אפ בתנועה
המאוחדת, בכיתה ח', לא נגענו ולא השתמשנו בשום אלה. "תגיד לי" אמרנו. "על איפה אתה מדבר? איפה כל זה
קרה? מתי, בכלל? אולי זה לא אנחנו?". הבחור נבוך. "תראה, אני ממושב אביטל וזה היה
בטרמפיאדה ליזרעאל, מול הבית ספר שיש שם. לפני עשרים ושתיים שנים."
את
החשבון עשינו מהר. לפני עשרים ושתיים שנים
זה 1979. זה מתי שקרענו את לילות הכבישים
ואת התוסיק את מיתרי הקול בעבודות בימוי, בשלשה מקומות בבת אחת, 50 $ לכל חזרה, עם הסוסיתא.
מתחבר איכשהו.
"אז
כנראה שזה כן אנחנו" אמרנו. אנחנו
מקיבוץ יזרעאל ואנחנו לא זוכרים
כלום.
על
הצעקות ועל הפרצוף המפחיד שיש לנו, לפעמים,
כבר שמענו לא פעם. גם זה שמישהו לא
ישן כל הלילה אחרי ששמע וראה אותנו – עוד סביר. אבל את הקטע עם ה א
ל ה אתה חייב לבער כחמץ מהזכרונות שלך
וגם של בנך. ז ה
ל א !!!
סוף
סוף סיים הבחורצ'יק לספור את הכמת'אלפים שהיו לו שם. ועם חיוך של אנחת רווחה, "טוב" אמר.
"זה היה מזמן. אני כבר לא
כועס. הוצאתי את זה עכשיו." אנחנו גם ביקשנו סליחה ומחילה למפרע, על זה
שהילד כל כך נבהל. שיהיה.
אחרי
שהבחורצ'יק נעלם, אמרנו לעצמנו: לא מתאים
לנו הסיפור, סתם ככה. צריך להניח שהוא לא ח נ ה שם,
אלא ממש עצר באמצע הכביש. בלי אורות,
ככה, שכמעט נכנסנו בו וכמעט
שנהרגנו אנחנו, או הוא והילד שלו, או כולנו ביחד.
הוא
היה צריך להגיד ל נ ו עכשיו "תודה" גדולה על זה שעד היום הוא יכול לעמוד בשקט בבנק
ולספור כל כך הרבה כסף. גם להגיד
"תודה" בשביל השיעור הכל כך
יעיל וגם מרשים, איך לא לחנות וגם איך
להישאר בחיים, שיעור שאותו לא ישכח,
כנראה, כל החיים, לא הוא ולא הבן שלו, שאז
היה קטן ועכשיו הוא כבר נשוי (למי תודה ?
למי ברכה?).
ובהחלט
קשור להקודמים: כשעשינו (ב1977) חג חמישים לקב' רמת דוד, היה לנו, בשביל אחת
מהחזרות, את אחד מהסיטרואנים הדי מזופתים שהיו אז. אחרי החזרה, בשתים עשרה בלילה, הלכנו לנסוע
הביתה וראינו שיש פנצ'ר. לא הצלחנו למצוא, לא ג'ק ולא ספֶר ולא כלום.
אחד, אורי ברפל, מצוות השחקנים, בא, הסתכל עלינו בחמלה ותוך חמש דקות מצא
הכל והחליף בשבילנו את הגלגל.
לסיכום,
הרעיף עלינו סיפור: אחד נסע וחטף
פנצ'ר,בלילה, רחוק מכל מקום. הוא ניסה להחליף גלגל. בחושך הוא לא שם לב והלכו לו לאיבוד כל האומים
של הגוּז'ונים. ברוב יאוש הלך לחפש
עזרה. פתאום הוא ראה בית גדול, מואר, עם
גדר והרבה סורגים בכל החלונות. הוא פנה
לשער וראה שם איש לבוש בלבן.
"אפשר
לעזור לי ?" שאל המסכן וסיפר לאיש
בלבן מה שקרה לו. ההוא הציץ בנהג והשיב, בלי למצמץ, "זה מה שתעשה: תלך בחזרה לאוטו. יש לך שם שלשה גלגלים
מורכבים ותקינים. תוריד מכל אחד אום,
תרכיב בעזרת שלשת האומים את הגלגל הריזרבי ותיסע
לאט לאט ותגיע הביתה."
נדהם
והמום קרא הנהג המסכן: "איך אני לא חשבתי על זה ? בכלל, מה זה הבית הזה?" השיב האיש בלבן, מניה וביה: "זה בית משוגעים, שאני אחד מהם, אם לא
איכפת לך". "אז איך ידעת לפתור את הסיפור הזה, כל כך חפוז
ומבריק וחכם ? הקשה ידידנו.
"אולי
אני משוגע, אבל אני לא מטומטם", השיב
לו האיש בלבן.
לא
קשור להקודמים, חוץ מהנאחס. יום אחד
ראינו באינטרנט שיש לנו E-MAIL
בדואר
האלקטרוני. לא סתם, אלא בעברית, שרק עם
ה"אקספלורר 5" אפשר בכלל לפענח
מה זה. מסתבר שהמתקשרת היא פלונית, לאה
חזן, שכנראה ראתה את אתר הגלרייה של הציורים שלנו ומאוד התרשמה. נושא
ההודעה היה "ביקורת". תוכן
ההודעה היה כדלקמן: "חבל על הצבעים והבד".
בקלנועיות של חמור
גרם
א מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה