יום ראשון, 26 ביולי 2015

על תוסיק של פולניה - בנוסטלגיה. (73)

לאחרונה, אין לנו כל כך סבלנות וגם לא כוח ליהנות.   בטח שלא מהצגות של חנוך לוין.   בייחוד לא מהאחרונות, כמו "אשכבה", "הילד חולם" או "מלאכת החיים".   לנו יש מספיק צרות משלנו. אם לקנות אשלייה, אז עדיף כבר איזה ניל סיימון  או סתם מולייר.

אבל כמו עוד כמה מכאן (פחות מדי וחבל) אנחנו מנויים על עונת התיאטרון בהיכל התרבות של עפולה, מטרופולין העמק תפארת.   ויצא לנו, השבוע, לצפות שם ב"קרום " של חנוך לוין  .למי שאז עוד לא נולד אבל היום כבר די גדול, נודיע בהכנעה מבויישת, שפעם היינו בעסקי תיאטרון, אפילו כמרצים באוניברסיטה.  אין תימה  שלפעמים  עוד מעניין אותנו גם מה קורה בתיאטרון.   למשל, איך נראית היום הצגה של חנוך לוין מלפני עשרות שנים .

"קרום" ( עקום) הוא אחד מהמחזות המוקדמים של ח. לוין. כמו בכל מחזותיו מ"חפץ" ואילך, יש ב"'קרום" עיסוק אובססיוי של המחזאי במיתוס שפלות ונמיכות האדם, חיטוט בתוך כל המעיים ולמטה מהם.   בלשון פשוטה:  איך זה להיות גורנישט שחי ונושם על יד גורנישטים כמוהו,  שכל החיים שלהם זה גורנישט אחד גדול מההתחלה ועד לסוף הכלום.

עולם שלם שמדבר בפולנית עסיסית שהתחפשה לעברית צפונית.

הקונץ כאן הוא שעושים מזה הרבה צחוק ( וגם כסף לא קטן)  לא כל כך בריא וקצת קשה לצחיקה.   כך מפני שהכל שם זה אוסף הצרות  הצרורות  שיש  בשפע לכל אחד מהקהל.  הקהל צוחק ונהנה מזה שהוא, בקלי קלות, מזהה את עצמו על כל הבמה  ולאורך כל ההצגה -  בתנאי שהוא מסכים שגם הוא וגם כל החיים שלו, בעצם, זה גורנישט חסר כל חשיבות.

בתחילת דרכו היה חנוך לוין בוטה הרבה יותר משבסופה.   ב"קרום" הוא עוד עלול לכנות סתם בחורה טובה שמחפשת חתן -  בשם :  "דופה"   (בפולנית, ישבן). ב"יעקבי וליידנטל" כונתה האשה שבמחזה - "ביג תוחס".

אבל מי שזוכר לחנוך לוין את כל המחזאות המצויינת, שבראה פיוט של תיאטרון  מופלא וייחודי,  ישמח לזהות ב"קרום" המוקדם, מונולוגים של הדמות המרכזית בזו הלשון:  " אני מתכוון ליטול פסק זמן ולכתוב ספר על השכונה ועל אוכלוסייתה", וכולי.

זה מה שבדיעבד עשה חנוך לוין עד יום מותו, במחזה, בשיר, בבימוי  ובכל מה שנגע בו.  לנו, חוץ מהבימוי של חנוך לוין, היו חסרים בהצגה שחקנים כמו: יוסי כרמון, זהרירה חריפאי, אלברט כהן, אילן דר וכמה אחרים, שעולם  חנוך לוין בתיאטרון   נישא  על גבם, עם הרבה יריקות ועגבניות רקובות לפרצופיהם, בתחילת הדרך.
 
 תקופת הילדות המוטבעת על חנוך לוין, היא שנות הארבעים בשכונת נוה שאנן בתל- אביב.            היום זה הצ'יינה-טאון שצמח במקום התחנה המרכזית ה ה י א.
אז חיו שם גם הרבה הרבה משפחות אשכנזיות-פולניות וזה היה חלק מתל-אביב הישנה והיותר מוצלחת, שחלמה וגם עשתה א"י יפה,  הכל במעטה הארסיות של ההתבטאות השנונה שנקטו פולני אז.  כשצופים בזה עכשיו, צריך להיזכר שהפולנים ההם כבר אינם, מקסימום בני יותר מתשעים אם מישהו עוד חי.  גם הבדיחות על פולנים די נגמרות.

כאן זה קלנועיות חמורית.  לא מחקר מדעי על פולני ארץ ישראל.  אם לא איכפת למישהו, אנחנו רוצים, בקלנועיות חמורית בלבד, לקבוע שה"פולניות" נבעה בעיקר מהתעקשות על סף גבוה מאד של דרישה לטיב התרבות של חיי היומיום.

המצרך הזה די נדיר  בימים טרופים אלה  של מולדתנו המקודשת  ועמה הנפלא, שיש בו המון רוסים והמון מרוקאים והמון פלשתינים ועוד כל מיני שפחות מחשיבים את עצמם, כורדים ותימנים ותוניסאים והונגרים ורומנים ועירקים וסתם ילידי הארץ (כמונו למשל). 

רק שפחות מדי פולנים.   גם פחות מדי "ייקים".  לטעמנו.

 וגם על כגון זה  אמר "תוגתי", המאושפז  בנוירולוגית, במחזה "קרום":  "עד שפה מצליחים למות, יוצאת הנשמה".

לא קשור להקודמים:   ברשימה קודמת  אמרנו דברים העלולים להתפרש כזלזול בעבודת הועדות ביזרעאל.   אנחנו מתנצלים, בלי שום תירוצים, ארבעים ואחת פעמים, כמספר הועדות.    אנחנו בעצמנו, עד לפני עידן הקלנועיות, ישבנו בהמון ועדות, מהן כ 20 שנים במזכירות וגם המון בתרבות ובתיכנון ובועדת חברים ובועדות מינויים.  אז על מה  ואל מי אנחנו באים בטענות ?     אנחנו בהחלט כבר לא.

בקלנועיות  חמורית

         אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה