פתאום חזרה אשתנו מסיור בענייני אמנות בתל-אביב. הסיור
כלל גם את מוזיאון נחום גוטמן. אשתנו
מכירה את הסחורה שלה והיא לא שכחה להביא
משם כמה וכמה אלבומים. כך מפני שנחום
גוטמן הוא תותח. האיורים שלו ל"שירים ופזמונות" היו הציורים הראשונים
שראינו בחיים ושאנחנו זוכרים עד היום. על
הסיפורים שלו ועל הציורים שלו, אנחנו, וכל הדור שלנו, גדלנו וגוֹדלִים גם כיום.
בין השאר, הביאה האשה ממוזיאון נחום גוטמן גם את "הפרדס הקסום, הדימוי האירוטי ביצירתו
של נחום גוטמן." מסתבר שהצייר הזה
היה במשך שנתיים שומר על בתי זונות ביפו, מטעם הגדוד העברי של הצבא הבריטי, תכף
לסיום מלחמת העולם הראשונה. מה שהוא ראה
אז שימש נושא לרבים מציוריו ורישומיו, להנאת כולם.
אבל בא"י, האומנים והקהל של "אופקים
חדשים" (זריצקי, סטימצקי וכיו"ב) חשבו ואמרו על נחום גוטמן שהוא
פרובינציאלי שמצייר את גימנסיה הרצליה,
בתים של ערבים, את ים כנרת, את נמל יפו עם הסירות וגם הרבה חלוצים, שזה
נורא פרובינציאלי. הסטימצקים והזריצקים
והשטרייכמנים למיניהם, תקעו את נחום גוטמן בפינה, יחד עם סופרי ילדים וסתם
מאיירים.
אז עוד היינו די
ילדים. בשבילנו היו האיורים ל"ויהי
היום", ל"לובנגולו מלך זולו" ול"שביל קליפות התפוזים",
מפגש עם עולם שלם של הרפתקאות, דמויות, רגשות, סודות ודימויים. עכשיו, כשאנחנו כבר די גדולים בשנים,
מסתבר: בזמן שנחום גוטמן צייר בפרובינציאליות
מבישה את הפוּיָה - אִיכְס
- המגעיל, שראה בתפקיד, ביפו של אז – מילאו פִּיקָסוֹ, מַטִיס, פַּסְקֶין וקיסלינג,
בעקבות רפאל, גוֹיָא ומי לא, את חלל העולם
בציורים פרובינציאליים, כאלה בדיוק, בלי מ
מ ש לדעת מי זה נחום גוטמן ומי זה "אופקים חדשים".
האלבום הזה של נחום גוטמן הוא יפהפה כשלעצמו. הוא גם לא
זקוק לשבחים של חמורים מקלנעים שבין נעירה לנעירה, גם מציירים, בין השאר, ציורי
עירום נשי.
לחמור המקלנע אין מושג מה פיקסו וכל החברה היו עונים על
השאלה השכיחה: "תגידו לנו, מה זה לעמוד ככה מול אשה עירומה ולצייר אותה, זה
לא עושה לכם קצת משהו מלוכלך? שהוא לא בדיוק רק אומנות טהורה?! אה?!
ועל זה, בבקשה, נאום קצר של החמור (שהוא גם קצת
צייר): א. עירום נשי הוא הדבר הכי מסקרן והכי יפה שיש
תחת השמש. ב. בעיקר זה יפה בגלל העיגולים והעיקולים. ג. את מה שלא כל כך יפה בעירום של נשים, לא כל כך מקובל לצייר, נקודה.
ד. כבעלי נסיון עם עשרות דוגמניות
עירום אנחנו נשבעים בהכנעה: אחרי עשר
השניות הראשונות של החווייה, זה סתם שעות מורטות עצבים של עבודה קשה ומתסכלת. ה. אם
הציור מצליח –אז אלה שנהנים פה, זה רק אלה שאחר כך מסתכלים על הציור. לא אלה
שציירו אותו.
כל הנ"ל,
מה לו מעל דפי העלון? אפילו הקלנועיים-חמוריים? אז ככה:
עֵירָן שקולניק נוהג לדפוק לנו בדלת של הסטודיו ולשאול
כל מיני כלים בשביל תִּחזוק החדר-כושר.
יום אחד הוא דפק לנו בדלת ונכנס.
במקום לבקש איזה מברג או מקדחה, הוא שיחרר הצהרה: " למה שבחדר כושר לא יהיו כמה מהציורים
שלך?" על האתר הזה אנחנו בכלל לא חשבנו, אבל זה נשמע טוב.
אז אמרנו לעירן:
"למה לא? אבל רגע! בהזדמנות
כזאת אנחנו מעוניינים להציג שם כמה שיותר תמונות של עירום נשי, מה שלא כל כך מסתדר
להציג במקומות אחרים." עירן חשב שזה
רעיון. אנחנו הזהרנו אותו שאפילו אם זה
רעיון – בטוח שבק"ק יזרעאל תהיה
מישהי שתחשוב שזה לא רעיון כל כך טוב. אבל עירן עודד אותנו לתלות. אז תלינו ביחד כמה.
אחרי שבוע דפק לנו עירן בדלת של הסטודיו. במקום לבקש איזה מברג או פלייאר היו לו עיניים
שתקועות עמוק ברצפה ופֶּה סתום. שאלנו
אותו מה שלום התמונות החדשות שבחדר-כושר?
הוא גמגם שזה בדיוק העניין. יש
מפלגה שלמה של גְרוּפִּיוֹת כושר שלא מוכנות לטפח את כל הכושר שלהן בחברת הציורים
המופרעים והמחוצפים האלה.
לנו לא היה עם זה בעייה מי יודע מה. תכף אחרי אותו הצהרים נכנסנו עם עירן לחדר
כושר. הייתה שם, דווקא, אחת שאמרה לנו :
"אוי! איזה פגז של ציורים יש פה
עכשיו!" אבל אנחנו, לתדהמתה
האמיתית, ניגשנו והתחלנו להוריד אותם אחד אחד.
על חלק מהציורים אמר עירן שאותם אפשר להשאיר. על צִיצִי אחד הוא פשוט לא הסכים לוותר. את השאר הורדנו בחזרה לסטודיו( שזה לא
רחוק). בזה, זה נגמר.
בקלנועיות חמורית
א מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה