יום ראשון, 26 ביולי 2015

מהרהורי ספטמבר הארוּר. 98

היום, יום שני ,24.9.2001 ,  הגענו קצת אחרי שתים עשרה בצהרים, לסעוד צהרים כמו בכל יום.  בִּיג דִיל.  לקחנו את הפיצה ואת הסלטים ואת השני ספלים מיץ גזר, עם הצימוקים ועם התפוחי עץ, והתיישבנו איפה שאנחנו מתיישבים בכל יום, בדרך כלל.  

אחרינו הגיעה (כמו די תמיד) גם זיוה ביר. כמו שהיא מתיישבת ,היא ישר שואלת: תגיד, למה אתה יושב דווקא בשמש ?  אתה לא שם לב שאתה יושב ככה בשמש?  לקח לנו קצת זמן לתפוש מה היא רוצה.  אבל אנחנו באמת התיישבנו על יד החלון הקבוע, ועכשיו הייתה שם שמש.  למה הייתה שם שמש?  אתמול לא הייתה שם שום שמש ויכולנו לאכול צהרים בלי לחשוב על מה לענות לזיוה ביר.  אבל היום הזיזו את השעון אחורה.  זה מה שהביא לנו את השמש לתוך הצלחת.

אז זה למה אנחנו בעד נגד להזיז את השעונים אחורה.  האור, שבגלל שמזיזים שעונים אחורה, אז יש ממנו יותר דווקא בבוקר, לא איכפת לנו כבר.    ממילא אנחנו לא ממהרים להשכים ולקום לשום עבודה.  ואנחנו, בהחלט, נגד להשתזף בזמן שאוכלים את הפיצה או את  הפּוּלקֶע הודו המפחיד הזה.

כל זה שבועיים אחרי היום שלישי ההוא, בין חמש לחמש ושמונה עשרה דקות אחרי הצהרים, שאז התהפך העולם ושמאז אנחנו לא רואים כלום בטלביזיה.  כלום, חוץ מה C.N.N  וה WAR AGAINST TERROR והכותרת באותיות בינוניות מתחת לזה והכותרות באותיות פטיט, שרצות למטה עם כל מה שמישהו אמר על כל זה.

 גם את כל החורבות הנוראות ההן שאנחנו מכירים אותן כבר בעל-פה וגם איך שהבואינגים נכנסים עוד פעם ועוד פעם במגדלים, מה שנהייה הלוֹגוֹ של המאה החדשה.

מזל שסוף סוף הזיזו את השעונים אחורה ושהמוח יכול להיתקל כבר גם במשהו אחר.

                                             בקלנועיות  חמורית


                 א  מ  ן .

אין תגובות:

פרסום תגובה