על
מה חושבים כשהולכים לזרוק את הפח? על
המצב, על הדולפינריום, על חסן-בק, על הפרצוף של מה שיהיה בארץ וכאלה. לאן שלא מכריחים את הנשמה לברוח למחוזות
אחרים, זה לא מועיל. בזה היא עסוקה. הטלביזיה והרדיו והעיתון רק עוזרים לה להבין
שזה מה שיש לה להיות תקועה בו. נקודה. אז
מה ?
בא
לנו הבזק של הרהור חסר תכלית או פשר, גורנישט
ששייך לחוג חברים די מצומצם - מי
שיצא להם להיות ביזרעאל בין שנת 1964 לשנת
1969, שלא באשמתם.
כבר
כמה ימים, כשאנחנו באים לזרוק את השקית אשפה לפחים שעל ידנו, אז ישנו שם, זרוק
בפוזה של נשען אל הקיר, חפץ מוארך ויוצא דופן.
החפץ הזה הוא מין
תיבה ארוכה שמלמעלה יש בה מכסה שמתרומם, קצת בולט מהדופן,
שאפשר בקלות לאחוז בו ולהרים.
עכשיו
,כמו שאנחנו מקלידים את מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים על הדבר הזה (שכבר לא צריך
אותו והוא מחכה לקצו על יד הפחזבל) אנחנו עוזבים הכל , לוקחים מטר ועולים אל העמדת
מיכלי זבל ההיא, לבדוק מה זה, ביתר
יסודיות. ואלה הממצאים: האורך: 124 ס"מ. הגובה: 45 ס"מ (כולל רגל מכל צד בגובה 5 ס"מ) העומק: 42 ס"מ. זה עשוי מסנדויץ' 12
מ"מ. הרצפה עשוייה סיבית (כך כינו את
זה פעם. היום קוראים לזה "מלמין" או "M.D.F.").
הדבר
הזה הוא גם לא בדיוק רבוע. כשמעמידים
אותו כמו שצריך, אז רואים שהלמטה קצר יותר
מהלמעלה ובהיטל הצללית זה נראה כמו חצי טרפציה הפוכה. המכסה
מחובר לארון בעזרת "ציר של מכסי פסנתרים". פעם היתה הסחורה הזאת
מגיעה
לנגרייה בגלילים של 100 מטר אורך. בצדדים של התיבה יש גם מין חורי איוורור מפלסטיק.
החורי אוורור האלה היו חיוניים מאד בשביל אוורור כמו
שצריך, מפני שבין השאר, היתה התיבה הזאת מיועדת לאכסן בה נעליים שכבר לא צריך וגם
נעליים שעוד הולכים בהם לעבודה, שיש להם
ניחוח של עמל ויזע ויבלות.
חמש
שנים גרנו אז בשיכון מזרח, שהיה אז שיכון הותיקים. כשעמדו לעבור לשיכונים החדשים (צמרת וכולי)
ללינה משפחתית, התברר שבדירה החדשה (54 ממ"ר) יש פחות מחצי השטח ופחות מחצי
הנפח לאכסון, מאשר היה בדירה הקודמת (34 ממ"ר).
בשיכון
מזרח האוריגינלי, כשבאתם הביתה, אז במרפסת כבר חיכה לכם ארון ענק שאפשר היה לתחוב
בו חצי עולם. כשפתחתם את הדלת (שיש בה
תריס), ראיתם תיכף אל מולכם: למטה, ארון לנעליים שיכול לשמש גם
כספסל, ולמעלה ארון לא קטן, שהיה בו קצת לוח פקקים (נתיכים) והרבה מקום לאכסון.
כשפניתם למטבח לעשות קפה, היה שם מטבח קטן למעלה
ולמטה. מספיק בשביל אז. על ידו היה מה
שקראו אז "ארון מקרר" (רק בחלום. בכלל לא היו אז שום מקררים) שהשתרע
מהרצפה עד לגג, בשלוש קומות של דלתות זוגיות.
בקומה השלישית היה בוידעם עמוק שבסופו פתח אל הגג (המקורה אסבסט,
ר"ל). גם שם יכולתם, אם הייתם זריזים
ובעלי עצבים חזקים, לאכסן חצי עולם, יחד עם הנחשים והחולדות והמטפס שחדרו בקלות אל
כל חלל הגג, בעד הארגזי רוח.
אם
נכנסתם קודם כל ישר לשירותים (כמו שאנחנו היום), אז היה גם ארון מקלחת מול הפרצוף.
לא מי יודע מה. בצד שמאל (אצלנו),
כשישבתם רגע על האסלה, ראיתם עוד ארון לא
קטן, מגובה הברכיים עד לתקרה, לאחסון דברים שכל העולם תמיד, שם בשירותים.
אחר כך רציתם להיכנס, לגמרי
במקרה, לחדר השינה. שם חיכה לכם, לא במקרה, ארון בגדים ענק עם ארבע דלתות ר ח ב ו ת ,שעמקו היה קרוב לשבעים
ס"מ. הארון הזה חצץ בין חדר השינה
לסלון. הצד האחורי שלו היה קיר מפנלים של
עץ אורן "קליר", שהנגרייה שלנו ייצרה בעצמה, "נוט ופדר" כמו
שצריך. וגם לא מכוער בכלל.
לעומת
כל זה, מה חכה לנו בדירות ה54 ממ"ר
החדשות ? היה ארון מרפסת, בקושי רבע ממה שהיה בשיכון מזרח. היה מטבח איכשהו פכשהו. היה מקום לבוילר ולמקרר
שאת התחת שלהם כיסו במין מחיצה-דלת מאורן, שמאחוריה נדחפו קצת דברים. היה בוידעם ששווה רק בשביל לאבד שם הכל. היה
ארון בגדים להורים, קטן יותר ו צ ר
יותר מהקודם, והיה גם ארון שתי דלתות קטנטן, בחדר ילדים. זהו.
זה בשביל כל המשפחה בלינה משפחתית.
על מה שהיה במקלחת, חבל על הזמן.
באו
חכמים מרוגזים שנשואים לחכמות כועסות והציעו לעשות, לפחות, משהו שיעמוד במשטח,
שאפשר יהיה גם לשים בתוכו קצת דברים וגם להושיב עליו את האורחים. מה שיצא זה התיבה הנ"ל. כל מי שרצה יכול היה לקבל אפילו שתיים.
אנטון
אומר שיש אצלו כזה עד היום. נוח לשבת אם
שמים איזו כרית. וטוב שיש מה שיכול
להסיח, ולו לרגע, את הדעת, מאתם, לבד, יודעים מה.
בקלנועית חמורית
א מ
ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה