כשראשונינו
עוד היו בכפר, היתה פה אחת, דבורה שוּרֶר.
היא היתה בחורה מאד אינטלקטואלית ולא היה לה כל כך מה לעשות. אז אמרו לה שתעשה גבינה. באחת החוּשׁוֹת התאספו לה כל האינסטרומנטים
לעשות, והיא עשתה שם גבינה. לא זכור
שמישהו הצליח לאכול גבינה שדבורה שורר עשתה, אבל היא עשתה שם גבינה.
באותו
עידן, גם הסתובב פתאום בכפר, שוֹר. אף
אחד לא ידע מאיפה בא, דווקא השור הזה ומה הוא מחפש פה. אבל זה
לא היה הפריע לו והוא המשיך להסתובב ולהסתובב.
ככה עד שהחברה נהיו מאד רעבים. אז הם שחטו את השׁוֹר ואכלו אותו.
בשור
אמיתי יש, כידוע, שלשה חלקים מאד חשובים (חוץ מהזנב) : שניים מזה
הן הקרניים. השלישי זה הקרן שלמטה,
שאצלם זה משהו. מהמשהו הזה היו עושים
פעם את השוט המשובח, בהא הַיִּדוּעַ, בשביל העגלונים, שיוכלו להצליף בבהמות ככה, טוב, טוב. התורכים היו משתמשים בשוט הזה גם בכדי להצליף
בעזרתו על כפות הרגליים, בשביל שהפה ייפתח ויספק את האינפורמציה המבוקשת
מהדְרוּש-חקירה.
לשוט
כזה, שעשוי מבולבול של שור, קראו "קוּרבַּאגְ'". כמו שכבר סיפרנו פעם, היה פה אז, אחד, ראובן
אורני, שהיו לו המון יוזמות. כשגמרו
לאכול את השור, הוא החליט לעשות מהדבר ההוא, קורבאג'. הוא לקח אותו ותלה אותו כמו שצריך וקשר למטה
אבן גדולה, לכמה ימים, בשביל להאריך את השוט.
כמו שצריך.
מַתישהו
אחרי זה, הגיעה דבורה שורר אל המחלבה-מגבנה שלה.
איך שנכנסה לחושה, הרגישה שמשהו נוגע בה.
קלות. היא לא התעצלה לחפש בעיניים
מה שזה היה. כשהעיניים שלה ראו את זה,
זינקה כל הדבורה שורר, כנשוכת צפע, לאחור
ושאגה: נ ח ש
!!!! נ ח ש
!!!! אז, לא היו שום עיתון ורדיו
וטלביזיה. והיה לחברה על מה לדבר, לפחות
שלשה ימים.
חזר
וסיפר לאוזנינו הַכְּרוּיוֹת: דניאל הרפז.
ב
קלנועיות חמורית
א מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה