על משוררי הַדּלוּת החמודים 119

באופן די שיטתי יוצא לנו לא לציין את התאריך של הקילנוע החמורי. למען התיעוד, אז  היום זה 21 לאוגוסט  2002, תקופת הימים של הלילות הנוראים.    שוב הגענו לסטודיו אחרי לילה נורא של נדודי שינה.   שם נרדמנו לשעתיים, בין ארוחת בוקר לארוחת צהרים.  למה?  כי נעצמו לנו העיניים.   למה?  כי פשוט, לא ישנו בלילה.  למה?  כי עכשיו זה שיא מכת הצרצרים.

אף על פי שאנחנו יותר מחצי חרשים, מצליחים הצרצרים בלילות הנוראים, לרצוח לנו את השינה, בלי הנחות ועם הכדור-שינה.   צרצרים יש, כמובן, רק בחדר -שינה שלנו.  הסלון וחדרים אחרים, לא נאה להם.   יש כאלה שמתחבאים מתחת לשולחן כתיבה.  יש כאלה שמתחת למיטה או מתחת לכוננית השינה.  הצרצרים  הכי מנוולים מתחבאים מתחת למגרות התחתונות של הארון, מה שמבטיח להם חיים ארוכים ומה שלנו, מסדר חיים קצרים במיוחד.

לא תמיד המנוולים מנצחים.    לנו יש פטנט, טוב לזקנים שנלחמים על נפשם בצרצרים:  מטאטא קש, בהיכון.   צרצרים תמיד יודעים  כשאתה מגלה אותם והם ממהרים לברוח.  אבל עם מטאטא ארוך עוד אפשר לעשות משהו, אפילו שאתה כבר לא רואה כל כך ובטח שלא זז מספיק מהר.   

יש צרצרים מטומטמים,  שלפני הקונצרט, הם מוכרחים לעשות טיול התאווררות קטן.  אז, אפשר לאתר אותם ולהמם אותם עם המטאטא קש.  לא מוכרחים להרוג, חס וחלילה.  והמטאטא , זה טוב גם בשביל לטאטא אותם מהר והחוצה דרך הדלת.   לצרצר שחושב שהוא יכול לברוח באמצע הטיאוט החוצה, אפשר לתת  עוד זאפטה, ויללה.

רבוש"ע !   בשביל מה הצירצור הזה?  אם הצרצר רוצה לזיין, אז למה לעשות מזה כזה רעש?  למה מקקים לא מצרצרים, ופרים ורבים בשקט, אף על פי שהם דומים לצרצרים?  למה חיפושיות החומיינים, רק מסריחות, כשהן נמעכות, אבל לא מצרצרות?  למה הצרצרים מתחילים לצרצר, ברצינות, רק אחרי אמצע הלילה ולא קודם?  למה מצרצרים דווקא בלילה ולא ביום, בשדה רחוק? 

למה ביאליק אמר שהצרצר הוא משורר הדלות?      המיליונרים האלה, שזוללים סנדויצ'ים של מרנינה וג'באטה עם סלמון ובשר, של בויטלר,  לא יוצא להם לשמוע צרצרים בלילה?  מה האפלייה הזאת?   ובכלל, עד מתי? למה?   ומה יהיה?

והכי גרוע: למה מוכרחים להגיד, "צְרַצָר", בזמן שכל ילד יודע שזה סתם צַרְצָר?!

ובלי קשר להקודמים:    בקיבוץ רמות מנשה (מופרט טוטאל) היתה שריפת קוצים ענקית שכמעט ושרפה את הקיבוץ. אמר חבר אחד (ב"דף הירוק"):  השריפה כבתה בדיוק כשהגיעה לתוך הקיבוץ.  שם כבר לא נשאר לה מה לשרוף.

ועוד בלי קשר לצרצרים:    חברת קב' עין חרוד מאוחד, יעל טבנקין, ראתה ציור שלנו, בתערוכה בבית חולים: ציור של צריפים ביזרעאל ההיא.   היא קנתה אותו.   אחרי כמה ימים קיבלנו הודעה בתא הקולי: "הציור הנכון, תלוי בבית הנכון ,אצל האיש הנכון."    וזאת המחמאה הכי נכונה שקיבלנו ,אי פעם, בתור ציירים.

חוב נעים לתודה:    ועדת שיקום ציידה אותנו בזכוכיות מגדלת מוארות ובתיגבור תאורת ספוטים בסטודיו.  עכשיו אנחנו יכולים ,בכלל, לקרוא כמו שצריך וגם סוף, סוף לראות מה שאנחנו מציירים.  הבנות האלה גם כמעט וסידרו לנו, בסטודיו, מים חמים בברז.  אבל יוסי, האינסטלטור, שהביא בוילר קטן ושם אותו על ידנו עד מחר, חזר מחר ומצא את הבוילר איננו.    תודה ללירן ולגליה ולאבישג ולכל מי שלא ידענו שהיא כזאת.

                                      בקלנועיות  צרצרית

                                                    א  מ  ן.