שבת
שלום עפרה שפירא. בעלון, לפני שבועיים,
חזרתם לבית-ילדים שהוא אחד משני בתי הילדים הראשונים שנבנו על
הגבעה הזאת. אם איננו טועים, בנתה אותו
קבוצת הבניין של אלונים, מתישהו ב1953 (?)
את הנגרות, שם, עשה כבר שמוליק הנגר, זה שהיה זולל המון שום ואומר
"סֶסֶק" במקום "שֶׁסֶק", כמו כל הליטוואקים. הבתים עשויים (כידוע לכל מי שניסה לחצוב שם)
מבטון מזויין בצורה נוראה. זה בגלל
השיקולים הבטחוניים שהיו אז – נגד הפגזות. גם הגג שיש שם, מרעפי בטון פשוטים, הוא רק להסוואה. הגג האמיתי הוא מבטון עבה וחמוש למהדרין.
לכל
מיני ילדים פה, כמו להילה אלתרלוי או לארנון מטלון, למשל, יכולים להיות כל מיני זכרונות טובים ופחות
טובים מהבית הזה. חבל שהזיכרונות של
ההורים שילדיהם גדלו שם, לא תמיד טובים.
זה בגלל הלינה המשותפת, שהיתה אז, בניגוד ללינה המשפחתית הנהוגה כיום. אל הבית הזה היו ההורים מגיעים לפחות פעמיים
ביום: פעם בשביל לראות את הילדה או את
הילד, אחרי ארוחת בוקר, לשחק אתם קצת ולהיקרע מהם, בדמעות, בחזרה לעבודה.
בפעם השנייה , זה היה בשביל להשכיב לישון, טראומה לא ידידותית לאף אחד
מהצדדים.
בלינה ה ה י א, גידלנו שם את בתנו, נטע. יחד אתה היו ליאת עמר, דנה רוז, ענת סימונס,
נגה סלומן ואייר וולפה. מיקי ציירה שם ציור ילדים, גדול כמו פרסקו, על כל המרפסת של צד
צפון של הצד שלנו. שמות כל הילדות היו
בתוך הציור. חבל שהוא לא נשאר. חבל שהוא נעלם מפה יחד עם כל הילדות.
בבתים
האלה נולד גם הביטוי "הצד השני".
תמיד היו בבית שתי קבוצות ילדים, אחת בכל צד, עם חצר משותפת, למשחקים. תמיד היה אפשר להגיד שהמטפלות מהצד השני יותר
טובות, אבל הילדים שם מופרעים לגמרי וזה לא בסדר. האביזר הכי לא סימפאטי שם, עבור הילדים, היה
הרמקול של ה"אינטרקום". שומרות
הלילה היו יושבות בכניסה לגן אלון (לא משתמשים בה, עכשיו) ומשם היו השומרות יכולות לזהות איפה מישהו בוכה. הן גם יכלו לצעוק לו שיהיה בשקט, ישר מהרמקול,
בחושך, מה שהפחיד נורא.
במשך
כמה שנים היה הבית הזה מוקף גדר עץ, ירוקה, עשוייה עמודים מחודדים, כמו במאה
ה19. פעם, כשהביאו לבית הזה את הדוד-שמש
הראשון (והאחרון?) ביזרעאל, עלו שני
בחורים, לא מכאן, להרכיב אותו, על
הגג. הילדים למטה ראו בחורים על הגג וצעקו
לעברם: אבא! אבא! ואחד אמר לשני, "אמרתי
לך שפה הם לא יודעים מי זה האבא של מי".
פעם,
כשכביש הכניסה למשק היה נוגע בחצר של
הבית-ילדים הזה, עבר שם נָמִי, הנהג שלנו בקואופרטיב, עם האוטו-משא. הוא ראה את
המטפלת היפה במרפסת וצעק לה: "אני נוסע לגליל העליון, את באה אתי?!" ההיא
השאירה את הילדים מאחורנית וקפצה לו לתוך
הקבינה וחזרה לעבודה אחרי יומיים. שמה
היה אחינועם זייד.
בבית
הזה היו תמיד כמה חפצים מיתולוגיים, שאנחנו לא בטוחים שיחזרו להשתמש בכאלה: בדלת הכניסה למרפסת, במעבר בין המטבחון לחדר
טיפולים ואפילו בדלת אל חדר המיטות, היו מין מחיצות נמוכות כאלה, מין דיקט עבה עם
חור במקום ידית. זה היה מיועד
לחציצה. הילדים שהיו עוד זוחלים ובקושי
עומדים, לא יכלו לעבור את המחיצה הזאת ולהפריע למטפלת בשום עניין. גם המטפלות וגם האמהות היו צריכות להרים רגלים,
די גבוה, בשביל לדלג על המחיצה, מה שלא תמיד הצליח.
על
המחיצות היה מרוח כל מה שאכלו בשבוע האחרון. מרוב לכלוך ורטיבות, תמיד היה צריך
לסדר שוב פעם את המחיצות. כשהילדים של
אותה קבוצה גדלו, המחיצות נהיו מיותרות.
כשנפתחה קבוצה חדשה, אף פעם לא מצאו את המחיצות של הקודמת והיה צריך לעשות אותן שוב פעם (ידע אישי).
את
הבתי-ילדים האלה היו מחממים עם "פיירסיידים". חצרן ילדים משוגע אחד, עשה לו מנהג מוזר:
בחורף, הוא היה מגיע בכל יום, כבר בחמש בבוקר, בשביל להדליק את התנורים ובשביל
לשים עליהם את הכלובים הנוראים ההם שהיו עשויים מִפְלַחִים של ברזל ומרשת ציפורים,
בעד נגד שילד יוכל לגעת בתנור דולק. מהחצרן-ילדים הזה נהייה בסוף חמור על קלנועית.
לדור
שלא ידע את יוסף: "פיירסייד",
זה תנור חימום על נפט, עם ראש לוהט ורפלקטור גדול על ידו. הרפלקטור מקרין את הלהט
וזה עובד יופי. רק שצריך תמיד פתיל תקין
וטנק נפט קרוב לבית. יש כאלה שכינו את
התנור הזה "תנור פרידמן", על שם אחד היצרנים. היה סתם פיירסייד והיה גם פיירסייד דה-לוקס.
פעוטים
יכולים להיות מרושעים מאד. לפעוטות של פעם היתה מחווה ארסית במיוחד, שהופעלה רק
במקרי שנאת-חירום: כולן היו נעמדות מול הקורבן התורן והיו מראות עליה באצבע
ומכריזות: "האבא שלך נָ סַ ע!"
.
האפקט היה נורא. לפעמים זה היה מצליח מעבר למשוער והיו צריחות אימים,
עד שהיו מוכרחים למצוא ולהביא את האבא,
מהשדה או מהמטבח או מכל מקום אחר, ולהראות אותו, חי, לילדה שלו. אחרת זה לא היה נגמר.
וכל
זה היה די מזמן.
בקלנועיות חמורית
א מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה