בטאי-צ'י
מגרשים זבובים. בסתם יוגה, לא. (נאום אנטון, אקס קתדרת ספסל האבן שבצל העצים,
בכניסה לחד"א).
מה
המצב, אם שואלים? טפו. טפו. טפו.
שרק לא ייקחו לנו מה יש לנו. שהלידה של נכדה מס' 9 תעבור בשלום, אם ירצה
השם. ממילא היא תגור בבני-ברק. אין ברירה.
מתרגלים גם לזה. ויש מה לאכול
ומה ללבוש ויש אישה טובה, שגם מפרנסת.
ויש בסביבה גם הרבה בנות חוה מאירות פנים וגם כמה בני אדם טובים . אז על מה נתלונן? שרק לא יפריטו לנו את כל זה.
אפילו
קלנועית ומקום לצייר ולכתוב כמה שרוצים וכמה שיש כוח, יש לנו. עם שירותים ומזגן
ופינת קפה. גם הרבה זמן פנוי. אבל לא הרבה כוח, פנוי. גם לא כוח בשכל, שידע איך לא להסתבך, כמו
שמגיע לכל מי שתוחב את האף לכל דבר ולכל מי שיודע הכל יותר טוב.
לפני קצת זמן, פנה אלינו יואל
מיטלברג. הוא טורח בהקמת אתר אינטרנט של הקיבוץ. יש שם גם גלריה לאומנים, כך אמר,
וביקש רשות לקחת ולשים שם ארבעה ציורים שלנו, ציורים שאפשר לקחת ישר מאתר האינטרנט
הפרטי שלנו לציור, שכבר קיים.
אנחנו התעניינו לדעת מה זה כל זה? יואל אמר שזה כל מה שזה. נקודה.
אתה רוצה לשים אותנו באתר של המשק בתור ציירים? שאלנו. כן,
השיב. אמרנו לו: אבל נדמה לנו
שאפילו ביזרעאל אנחנו לא כל כך, רק ציירים.
שמעת משהו, או ידעת על זה?
הבחור
מקמץ במלים ומפטיר: אם יש לכם משהו
לחדש, אז תביאו את זה על דיסקט ונראה מה אפשר לעשות. כך
אמר והשאיר אותנו להרהר ולבדוק טוב, טוב, עד כמה ובתוך מה אנחנו שוקעים, תכף,
עד לנחיריים. וזה, בעצם, מה
שאנחנו עוסקים בו עכשיו, באינטנסיביות,
בין הציורים לבין התולדות הנשכחים של היות החמור בעל חיים יוצר ונוער וגם
מקלנע בשרעפים.
מיותר
להעיר שזה עלול לצמוח להררי מלים של רק ראשי פרקים של רק כל מה שחשבנו שעשינו בכלל
עד היום, טוב או לא. מזל שלא יהיו מוכרחים
לקרוא את הכל , אם יקליקו
בזהירות ונכון. איזכור עניין ה ח ת ו נ ו ת
יהיה רק אחד מקבצי המשנה של כל מה
שנביא לאתר.
הנה זה, (מיובש כמו שצריך בדוקומנט. בגוף ראשון, יחיד, עם יותר מדי "אני"
"אני", אבל בכוונה כנה לתעד):
חתונות
לפני חמישים שנים, היו החתונות
ביזרעאל בבחינת חגיגה לכל הקיבוץ, החגיגה החשובה ביותר, להוציא אולי, את מסיבות
הפורים. מסיבות שונות, לא התרכז עניין
החתונה בארוחה גדולה, אלא בלווית כיבוד קל.
הריקודים, בחד"א הישן, היו ריקודי עם, הורה, צ'רקסיה כפולה, קרקוביאק
וכולי. עיקר המאמץ בחתונות היה: בחופה המסורתית הרשמית, בחופת המשק וב"התכנית האומנותית".
כמי שאז כבר נודע
כ"כותב", נקלעתי לעניין החתונות.
בחתונה אחת, אותה ראיתי ושמעתי כאן
לראשונה (אינני זוכר של מי), כבר היו "חופת המשק", "כתובת
המשק", מסירת הגביע וקבלת "שיר השירים" כמתנת הקיבוץ. התכנית
למסיבה כללה קריאת פסוקים משיר השירים.
בחתונה הבאה (של זאביק קרמר ורחל
רוטשילד) נוסף ל"התכנית האומנותית" חידוש. ברגע מסויים עלה על הבמה בחור
ונשא באזני כולם נאום מפוצץ בזו הלשון:
מפרעה
של סליחה, אבקש רבותיי,
אם
יובן פטפוטי כתרמית הקהל,
או
כיצר נאום של אידיוט, בחיי,
לא
כיוונתי עשות זאת כאן, ובכלל
חוצפה
מצדי, היא לקום ולומר
את
אשר כבר ציטט מתושלח מזמן:
לפני
רבות בשנים, שם נזכר,
כאשר
שעמום רב, תקף את אדם
ויחוש
צורך עז לחפש לעצמו
במרחב
גן העדן אשר מסביב,
התעסקות
כלשהי, למוחו ולגופו,
וישאל משאלה גדולה מאביו:
אלוהים! תן אישה!
כך זעק וימשיך,
כבר
יצא גן העדן מכל החורים!
וזה
כל מה שאתה צריך ?
פיהק הבורא כחמש פעמים.
אנושי
הטיפש מסתפק במועט
אם
במקום גן העדן, יחפוץ בנשים…….
(וכולי
וכולי)
כך הרבה הבחור לחרף ולגדף
ולהתלוצץ על חשבון מוסד הנישואין, עושה עצמו נציג של כל רווקי הקיבוץ והעולם. אחרי הרבה דקות של לעג ודמעות פרידה מחבריו
המתחתנים, סיים את הנאום (שנודע אחר כך כ"מספד הרווקים") כהאי לישנא:
אמרו
,רבותיי, המלכודת אמרתי ?
אמת
ונכון הוא. בזאת לא כפרתי.
דבר עוד אחד, אוסיף רק בשמי,
מתי
אתחתן כבר סוף, סוף גם אני ?
* * *
בזמנו, הייתי מעורב בשתים עשרה(?)
חגיגות חתונה, בכתיבה, בהלחנה, במשחק
ובשירה. גם בארגון כללי. כל העת ההיא, האמנתי שצריך לחתור וליצור תבנית
מקורית של חתונה ביזרעאל, תבנית שיסודותיה הונחו עוד לפני שהגעתי למשק. הפרטים שנוספו כמסורת, גם ביוזמתי, היו: 1. "מצעד" חופת המשק . (כשכולם בתהלוכה, שרים לכבוד הכלה והחתן,
צועדים מהדשא הגדול, שם התקיימה החופה עם הרב ושם הונפה חופת המשק – דגל ישראל על שני רובים ושני קלשונים - אל
המרפסת של חד"א הישן).
2. מסירת הגביע יחד עם קריאת ברכה
מיוחדת. 3. שיר הגביע ("שירו שירו
לגביע" וכולי). 4. "מספד
הרווקים". 5. תכנית בחרוזים ובפזמונים,
וסיומת קבועה של ברכה לנישאים. 6. שירים
מקוריים שנכתבו והולחנו לכבוד הכלות החסודות.
7. שיר סיום לכל התכניות: "אין דבר פשוט יותר" וכולי.
שמע החתונות ביזרעאל נפוץ בכל הארץ (של אז). בתכנית של "קול ישראל" (יצחק
שמעוני), "ניחוחי חציר", הוקלטה
ושודרה תכנית חתונה טיפוסית משלנו. המנחה המפורסם לא התאפק מלהתפוצץ מצחוק למשמע
הקללות ולמראה
ההעוויות שהיו
חלק מ"מספד הרווקים".
עד כאן המסמך הנ"ל. עמיקם יעקבי, חבר (לשעבר) יזרעאל ידוע וחשוב,
היה מקפיד, בכל חתונה, להתיישב לי מול
הפרצוף, בעת קריאת המספד, ולבדוק שאני אומר את זה כמו שצריך. הוא לא היה חושך את ביקורתו על הביצוע, לעומת
פעמים אחרות, בהן הצלחנו להצחיק אותו יותר.
מכל
זה זכור ושורד כאן מעט, אם בכלל. בעיקר, מפני שמרבית המתחתנים והקהל של אז,
אינם פה. גם מפני שפני הדור כטיב טעמו
(טראנס וקייטרינג). והזוכרות והזוכרים את
החתונות ההן, היכן שלא יהיו ומה שלא יעשו -
זוכרים.
בקלנועיות חמורית
א מ ן
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה