תְּנִי
לִי עוֹד אֲגַס אֶחָד וְדַי. אֶחָד.
מַה
פִּתְאוֹם אֲנִי אָקוּם כָּל כַּךְ מוּקְדָם? בְּסֵדֶר!
בַּרְשִׁימָה כָּתוּב? טָעוּת אוּלַי?תִּבְדוֹק!
אֵיפֹה
נֶעֱלַמְתְּ? עוֹד יֵשׁ לִי זְמַן.
זה הבית השני מתוך הפזמון "יקיצה" (או
"אגסים") שכתבנו וגם הִלְחַנּוּ לחג ה10 של הקיבוץ, לפני יותר מארבעים
וארבע שנים. וזה על מה שאנשים חלמו
לפני שהעירו אותם לקטוף אגסים, מה שהיה האלפבית של החיים פה, בקיץ. בין המלים מופיעה, בלי הא היידוע (המובלע),
המלה: ר ש י מ ה.
צ"ל ש"הרשימה" הייתה משהו מוכר
וידוע לגמרי למי שחלם עליה אז, לפנות בוקר.
למי שבשבילו "רשימה", עכשיו, זה מה שנרשמים בו לטיול או להצגה או
לאיפה אוכלים בליל שבת ונא להזדרז ולהירשם
כי הרשימה תורד, תמיד לפני שהספקת להירשם – מוקדשת, בהכנעה, הרשימה הזאת.
פעם הייתה
"הרשימה להעיר". זה
היה פתק מסכן שהיה תקוע על יד הסידור עבודה(מה זה? מה זה בכלל?) אחרי שגומרים אותו בארוחת ערב,
בקצה החדר-אוכל. ברשימה הזאת היה כתוב
אלו גואלי שממה צריכים השומרים להעיר מוקדם בבוקר- רפתנים, דִירְנִיקִים, פלחים,
מובילי חציר וקש, מבשלות וכולי. וזה היה
בערך כך:
מתישהו בערב, מי שצריך שיעירו אותו, טורח ומוצא
פיסת נייר, לא חשוב איך היא נראית, כותב עליה את שמו ואת השעה שיש להעירו ונועץ את
הפתק על לוח המודעות, איפה שתמיד תולים את הסידור-עבודה. כל מי שעוד צריך את השירות הזה, מחפש איפה כבר
תלוי הפתק ורושם שם גם את שמו. מאוחר,
מאוחר, שמים השומרים את הפתק הזה בכיס ואז הם יודעים מה לעשות משתיים וחצי בלילה
עד שש בבוקר. בימים של הצריפים והאבק והגבעה, הם היו גם מעירים את כל המשק מדלת אל
דלת, אבל זה לא ברשימה להעיר.
לפעמים, כשאף אחד לא תלה שום פתק, אז הסדרן
עבודה בעצמו היה תולה את הרשימה להעיר, והוא גם היה ממציא אותה ורושם אותה
בעצמו. למשל: את רשימת כל אלה שצריכים
לקום מחר לגיוס בקטיף האגסים, אבל שהם עוד לא יודעים את זה. כשהשומר יעיר אותם בארבע לפנות בוקר, אז הם
ידעו איפה בדיוק הם עובדים היום. השומרים, לעומת זה, ישמעו טוב, טוב על איפה זה
קיבינימאט.
כשלעצמה, נראתה תמיד, הרשימה להעיר, רע
מאד. זה היה נייר מרופט,מלא קשקושים של
שמות ושעות והערות נלוות מכל מיני סוגים:
למשל: מול השם "מנשה" להעיר
ב 3.00 היה כתוב, ח ז ק ! ללמד את
השומרים(ות) שלפתוח את הדלת של החדר בצריף ולהגיד "מנשה", זה לא
מספיק. צריך לצעוק מספיק חזק עד שאהר'לה
רוזן ואמן וטיוכקה, כולם יתעוררו וישליכו משהו על מנשה בשביל שיקום, אחרת מנשה לא
יקום.
ולמשל, היה יכול להיות כתוב שם ככה: 3.30 -
רפי וייזר, לא בחדר שלי! בצריף השני , בחדר השלישי, על הרצפה בחדר
הקטן. למה הוא לא ישן במיטה שלו? מי ישן במיטה שלו? אולי זאתי שראו אותה אתמול
בערב בחדר-אוכל? וכולי.
כשכמה ילדי משק כבר ידעו לכתוב (הרבה לפני שנהיו
מנכ"לי מפעלים) אז הם השתמשו ברשימה להעיר כמו שפעם ילדי כל העולם היו
מצלצלים בדלת ובורחים. את כל מי שהם שנאו,
הם היו רושמים להעיר. כמה וכמה שומרים
זכו לקלקול יחסים חמור ביותר עם הקליינטים האלה שרשמו אותם להעיר על לא עוול בכפם
ושזה לקח חצי שעה של צעקות, לשכנע שהם לא אשמים ושלא הם צריכים לקום ושכבר יתנו
להם לישון, כמה שנשאר.
למה בכלל הייתה רשימה להעיר? מפני שכל אחד ידע מכל אחד וגם איפה שהוא ישן
ומפני שגואלי השממה לא הרשו לעצמם להוציא כסף על שעון מעורר. למי שכן היה לו (מתנת חתונה מקובלת) , אז זה
היה שעון מעורר גדול, עשוי מפח, עם ציורים על לוח השעות ועם שני קפיצים: אחד לשעון
ואחד למעורר. למעלה, מחוץ לשעון, היו שני,
כאלה פעמוני אופניים קטנים, שביניהם פטישון אכזר.
כשהמכונה הייתה אומרת לו להעיר, היה הפטישון האכזר מיטלטל כמו משוגע בין
הפעמונים ומפיק צלצול נורא שהיה יכול לעורר מתים.
בשעון המעורר שאנחנו קיבלנו ממוישה'לה וממירה'לה
אוריון, כשי הוקרה על התכנית האמנותית לחתונתם,
הייתה על לוח השעון מין תרנגולת צבעונית מפח, שהייתה מנקרת מתחת למחוגים,
בקצב של תקתוק השעון, כל ימי חייה. אבל
אנחנו לא השתמשנו בשעון הזה. וזה משתי
סיבות:
א. בחדר
של טיוכקה ומנשה ואנחנו, בצריף השוודי, גרה גם כמה זמן לאה זינגר. היא לא הסכימה לסבול את התקתוק והיא תקעה את
השעון מתחת לכל הבגדים בארון, בחדר הקטן, ושיהיה שקט.
ב. למה שעון מעורר אם אפשר
לרשום להעיר?
בקלנועיות
חמורית
א
מ ן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה