יום רביעי, 29 ביולי 2015

במקום המנה הרגילה. 133


עבור רבים(ות) מקוראינו, מהווה הקלנועיות החמורית נתח חיים עסיסי של חיי המקום. עבורנו – ודאי שכך.  יום פירסומה של הרשימה  ה ז א ת, הוא גם יום האזכרה לבננו, אבנר.   על נתח החיים הזה, ברשותכם, כמה מילות של קלנועיות חמורית מן הלב:

אבנר.  שוב אתה קורע את לב אמא ואת לב כולנו.  לעולם לא נתפוש ולעולם לא נבין מדוע זה מוכרחים אנחנו לעמוד על קברך ולא אתה על קברנו, כיאה וכיאות ולפי דרך כל הארץ.  יסלח לנו העושה שלום במרומיו.

שבע שנים  חלפו ואין ניחומים.  אין ניחומים.  אין ניחומים.  עד יומנו האחרון לא נדע למה.   לא נוכל להשלים עם האובדן.  עד יומנו האחרון.  עד אז  וללא הרף, אנחנו מבקשים ואנחנו מתחננים ואנחנו מייחלים:

שרק תיפתח הדלת ושאתה תיכנס בעדה, סוקר את הבית, קצת כועס, מעשה "בעלהבית" עקשן, מסיט ומחזיר כל דבר לפי טעמך.  שרק תיפתח הדלת ושקודם תמהר לקחת את העיתון מעל יד המיטה של אמא, בדרך אל המקרר ואל המטבח.  שרק תשב אל השולחן, עודך מיוזע בבגדי עבודת השדה, מתמכר לקריאה קפדנית של כל הכתוב, מְהַמְהֵם ומשמיע את הקולות האלה, המצחיקים והבלתי מזוהים, ששייכים רק לקריאה בעיתונים. שרק תשב אל השולחן ושרק תיהנה מכל טוב האוכל של אמא ושל המרק של אבא. שרק זה.

ושאחר כך תנזוף באבא שירכיב את מכשירי השמיעה וינמיך את הטלויזיה.  ושגם תגער באמא, על השאלות האלה, שלא בא לך להשיב עליהן חוץ מ"אמא!  עד כאן!"   ושאחר כך תקום וכדרכך פשוט תיעלם בלי שלום ובלי טקסי פרידה.

שרק שוב תקפיד לבוא ביום ששי בערב, כל כך מהודר בבגדים היפים שכל כך אתה אוהב, להזיז את אמא ואת אבא לסעודת ליל השבת.   ואתה לא בא. ואנחנו פשוט לא מסוגלים ללכת לשם,בלי לבכות ובלי להתייסר.

ואתה מביט בנו מן הקירות ואין מפלט.  חפציך וספריך מול עינינו ואי אפשר לסלקם ואין לנו שקט בנוכחותם.  אל מה הולדנו אותך ולמה? למה? למה כל זה? למה אתה איננו?! כזה אח טוב. כזה ילד טוב. כזה איש טוב. שבע שנים איננו.  ותמיד ישנו. עד כְּלוֹת.


                                                בקלנועיות  חמורית

                   אמא ואבא ונטע ואחאב ויעל וכולם.




אין תגובות:

פרסום תגובה