יום ראשון, 26 ביולי 2015

כשכל הצ'ולענט נשפך על הרצפה. (56)

כשהאבנים שורקות והצמיגים בוערים  ואידבח איל יאהוד ואללה הוא אכבר מנסרים מראש כל מסגד, אז למוזות אין חשק להתבדח.  רק לשתוק.  אבל מכל עז יוצא גם מתוק.    אם ליהודים אין שכל ואין חוש לתפוש מי פה נגד מי, אז הפלשתינים עושים בשבילם את העבודה, כמו כל גוי טוב של שבת. 

אפילו הקללות מהפה של לימור ליבנת יוצאות יותר מעודנות ופחות מגעילות. שלא לדבר על כל החברים שלה, מקטון ורזה ועד גדול ושמן.

וזה גם תמיד היה הפן האחורי של ארץ ישראל היפה.    היא תמיד ידעה לשיר ממרומי עגלה עמוסה בחציר,  כשסביב סביב מנמנמות פרות.  זה מלפנים.  אבל מאחור היא תמיד דאגה גם לבדוק שאין שם איזה פלשתיני עם אבן או עם גרוע מזה.

בלי פרשנות.    סתם.      רק עובדה.

ארבע שנים אחרי שאנחנו נולדנו, פרץ ה"מרד הערבי הגדול", או מאורעות 1936.   אז גרו אמא שלנו ואבא שלנו ושני פעוטיהם, בדרום פלורנטין שבתל-אביב, בגבול אבו-כביר.   מה שאבא שלנו זכר, זה מה שפולנים, רוסים לבנים ורוסים אדומים וגם אוקראינים (פטלורה) עשו ליהודים בעיירה ויטקוב-נובי,  אז גליציה.   בגלל זה, במקום להמשיך בדירת שני חדרים בקומה שנייה ,בשכר דירה, ברח' מזרחי ב' שעל יד אבו כביר, העדיף אבא שלנו לעקור משם בכל מחיר.

סמטת מזרחי ב' של אז, היתה ,באמת, כמו שטעטאלע, עם כל מה שיש בה.  אחד הדברים שאנחנו זוכרים משם:    איפשהו היתה מאפייה.   ביום ששי בצהריים היה האופה מכבה את התנור.  אז היו כל נשות הסביבה מגיעות עם הסירים (החתומים במגבת) של הצ'ולענט לשבת בצהריים. האופה היה רושם פתקים עם שמות ומכניס, בעזרת המרדה, את הסירים לתנור החם.   למחרת בצהריים, היו הנשים, בעצמן או עם זאטוטיהן, באות לקחת את הצ'ולענט הביתה.

בשבת חורף אחת, צעדנו עם אמנו למאפייה, לקחת את הצ'ולענט.  בתוך המקום היתה חרדת אלוהים. עשרות נשים צעקו אל הבור שבו עמד האופה המסכן וצעקו את השאלה, "נו! איפה כבר הסיר שלי ?"  האופה המיוזע טרח לשלוף, בעזרת המרדה, סיר אחרי סיר.  אשה אחת, שזה עתה קיבלה את הסיר שלה, הטיחה באופה:  "תמיד אתה תוקע את הסיר שלי בפינה  ה ה י א איפה שתמיד הצ'ולענט נשרף !!!"  

האופה הכעוס השיב לה:   א נו   נראה אם נשרף ?    האשה התחילה להתיר את המגבת מראש הסיר החם, בשביל  להראות לו.      פתאום טרררח !  כל הסיר עף לה מהידיים והתהפך על הרצפה וכל הצ'ולענט (המצויין) הלך קאקען.   האסון היה אמיתי. האשה תלשה את שערותיה וקרעה את שמלתה , התיישבה על הרצפה וכיסתה את ראשה בשולי בגדיה המרוחים בצ'ולענט.    "בעלי יהרוג אותי ! "  יללה כמו בהלווייה של עצמה.

שקט והס הושלכו בקהל הנשים.  אבל היהודיות גדולות מהחיים:  בלי לאבד רגע, פתחו  כ ו ל ן   את כל סירי הצ'ולענט.  כל אחת הזדרזה לשים בסיר של המסכנה כף אחת גדולה של חמין.   בסוף יצאו כולן הביתה עם סירים מלאים פחות כף אחת.    האשה המאושרת ההיא הגיעה הביתה, גם היא עם  סיר  חמין, כשהסיר שלה מלא גם  בצ'ולענט וגם במיטב זכרונות ילדותנו.

לאבא ולאמא שלנו לא היה אז גרוש על הנשמה.   בשנים ההן גם היה חוסר עבודה נורא.  אנחנו זוכרים את עצמנו במעומעם, על פלטפורמה ענקית רתומה לשני סוסים, עם כל המטלטלין  שהיו, נוסעים ברחובות ריקים ואפורים לאנשהו.   בדיעבד, זה היה לרח' גורדון   79 ,  ב"סביבה טובה" (איפה שהיום ככר רבין).       

הבית שברחוב גורדון 79 שבתל אביב, היה על תפארת ארכיטקטורת  ה"באוהאוס" ומאד פונקציונלי, הכל.   במרתף שמאחור, היתה דירת שני חדרונים ומטבח מחובר למקלחת.  מעבר לקיר היה ה"מחסן" ובו דוד הקיטור והמבער  של החימום המרכזי לכל הדירות בשלשת הקומות (חוץ מאשר לדירת המרתף).  בדירה הזאת היה אמור להתגורר שרת הבית  (זה אמנו)  ולעשות כל מה שצריך בבית הדירות  -  וזה במקום לשלם שכר הדירה. 

מה שהיה לעשות זה להשקות את הגינות, לנקות את חדר המדרגות, לטאטא את המדרכות ולדאוג שיביאו מזוט לחימום  ושיגיעו לרוקן את הג'ורות.  את כל זה עשתה אמנו בעזרתנו. אבא הלך לעבוד בבניין.    גם פה לא נפרדנו מפלשתינים. כל השדות (בין סוף רח' גורדון ועד ל"עלית" שברמת גן) עובדו בידי ערבים, תושבי מאהלים. 

איפה שהיום אבן-גבירול פינת ז'בוטינסקי היה כפר גדול ושמו "סומייל".  כשהיה "עוצר" (סגר) אז האנגלים היו נותנים הפסקה לשעתיים. מי שיכול, היה רץ לסומייל, להשיג אוכל.  אצלם לא היה שום עוצר.  אף פעם.

אבל הם לא אהבו אותנו.  הם מכרו לנו ירקות ופירות וביצים והתפרנסו מזה. אנחנו זוכרים, איך שהם התנכלו לילדות, זרקו אבנים וירקו לעברנו. אנחנו זוכרים את  קול היריות מהן נהרג מאיר
תאומי (אביו של השחקן עודד),  בקפה "אואזיס" שעל הירקון, מתחת לגשר אל הכפר "שיך - מוניס".

כילדים, אנחנו זוכרים מצויין את שאגותיהם בשוק הכרמל, "בחצי גרוש, יה אבול" (מתכוונים לאיך שאומרים "תפוח" באידיש) כשכל הבאסטות, כמעט, היו שלהם.

ואנחנו לא אחראים על מה   ש  ה   ם    זוכרים מאז, כשהם זורקים  ע כ ש י ו  את האבנים ומבעירים את הצמיגים ומסיתים מעל כל המסגדים ומכריחים אותנו לנסוע עם הנכדים, לא דרך ואדי ערה.   אבל אנחנו יודעים להעיד בלי להתבלבל:    זה נראה ונשמע , בדיוק אותו הדבר.   כאילו שבששים וכמה השנים האחרונות, פשוט לא קרה כלום.

אז על מה כל הרעש ?
    
                                      בקלנועיות חמורית

                      א  מ  ן  . 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה