על בן דוב ועל המאפרה שבכיס השמאלי של החולצה (401)

אנחנו קראנו לו יצחק'לה.   לבן-דוב היו אתנו הרבה שעות וימים ושנים.  החל בעלון, עבור לשרות במילואים וגמור במחלקת כבלים. כששייע המיתולוגי גילה שבן-דוב הגיע למשק יחד עם גרעין "הגליל" לקח אותנו הצידה וסיפר לנו בשקט: "הבחורצ'יק הזה הבן של אם הבית שלנו במקווה-ישראל. כשהיה

צוציק אז כל מקווה היו רודפים אחריו להרביץ לו ולהתעלל בו. הוא היה בורח וצורח עד שעזבו אותו".   בן-דוב היה שותף פעיל ושקדן בהוצאתו לאור של העלון "יזרעאלים" ז"ל.  הוא התרוצץ בכל המשק וחיפש ידיעות פיקנטיות ומועילות כדי לעורר  יותר עניין בכל מדורי העלון.  הוא הפך להיות המומחה הכי גדול ל"גסטטנר" הידני שהופעל עם מנואלה ואחר כך במכונת השיכפול האוטומטית.  הוא ידע איך להניח את הסטנסילים שיהיה ישר ולא מלכלך.  הוא ידע איך להוציא משפופרת הצבע בדיוק כמה שצריך. הוא היה מקצוען בלהחליף מצבע שחור לירוק ולחום.  היה איכפת לו כל מילה וכל תגובה על מה שהופיע בעלון ההוא.

היו לבן-דוב ולנו ארבעים יום ולילה, מסוגרים בחבית של מגדל שמירה במטולה.  הסיוט היה דווקא מא"ז המושבה, אחד שמוליק רוזנפלד הרשע מרושע, שהיה מתגנב אלינו בשתיים בבוקר לבדוק שבן-דוב  לא חיבר שוב נורית לבטריה של המגדל שמירה כך שנוכל לשחק שח ודמקה ( שבן-דוב ניצח בהם תמיד).  

ועכשיו בן-דוב והכבלים ואנחנו.   ענף הכבלים התחיל פה ביזמת רפא"ל.  הם הציעו ליזרעאל ללמוד אצלם את הסיפור ולהיות אחד מקבלני המשנה שלהם.   בן-דוב נכנס לזה והתחיל  להתמחות במקצוע שבו הקפדנות והדיוק והנקיון היו הכרח אקסיומטי. בית דין לא יעזור.  הגזרות האלה לא התאימו, כידוע ליצחקלה שלנו אז הוא פירסם בעלון שמישהו יבוא ויחליף אותו, נקודה.  אנחנו הגענו ודי מהר למדנו שיש לבן-דוב כמה מנהגים חריגים.  הוא היה משתמש בכיס השמאלי של חולצותיו בתור מאפרה. הוא עישן כמו קטר.  כשמישהו צילצל למחלקה וביקש את המנהל היה בן-דוב משיב: "אני הפועל".  אז כשביקשו אותו לקרוא למנהל היה מחריש ארוכות ובסוף פולט בעגמומיות חמוצה: "אני גם המנהל".  אחרי קצת הצלחה והרבה כשלון נשבר לבן-דוב והוא התכוון לפרוש. לעומת זה הבינונו אנחנו שהלחץ, אי העמידה באיכות  המוצר ובלוח זמנים  לא נובע מאישיותו המקצועית אלא מהפרימיטיביות של ציוד המחלקה.  סברנו שככה לא מכינים, ככה לא מלחימים, ככה לא מכופפים וככה לא בודקים ושולחים סחורה.

אז אנחנו הצענו  לרכוש ציוד הכי חדיש שבשביל זה צריך לנסוע לאמריקה בשביל לקנות וגם ללמוד איך מפעילים ציוד כזה.   בן-דוב התרגז. הוא חשב שמעט (מאד) העזרים שקיבלנו מרפא"ל והמון פטנטים שהוא המציא בעצמו (בן-דוב היה מאלתר מחונן) זה כל מה שנחוץ וזהו. אנחנו התעקשנו והוא אמר: "אתם ממילא תהיו פה לבד ותעשו מה שאתם מבינים".   גם פה התעקשנו ובסוף   נסע בן-דוב לסונורה שבקליפורניה (מערב פרוע לשעבר) ואנחנו איתו.   כשהיינו אצל יצרן הציוד הציג לו בן-דוב כמה שאלות שלשמען החוויר היצרן והסמיק והפטיר: "או. קיי. הבחור הזה הוא מומחה לסמי-ריג'יד. אני אחשוב על מה שהוא שאל ואשיב אחר כך".   אבל כל זה כלום לעומת איך שבן-דוב מגיע לבוסטון.

עוד קודם לכן התחלנו לקנות מחברים ב   K. זה כשמזמינים יותר מ 1000 יחידות במכה אחת. לכן הוזמנו אחר כבוד לקפוץ לחברת "אומני ספקטרא" שבבוסטון כשתהיה הזדמנות.  מי שלא ראה את יצחק'זלה בן-דוב מגיע לשיחת עסקים בבוסטון לא ראה בדיחה היסטרית מימיו. אפילו אנחנו לא זיהינו אותו.  הוא נעל נעליים חדשות, לבש חליפה אמיתית. ענב עניבה תואמת ונשא בכיס הז'קט כרטיסי ביקור.  את פנינו קיבלו חמישה אנשים.  הם התעניינו לדעת מי זה החכמים שקונים בכמויות כמו שצריך. אנחנו התעניינו בעזרים להרכבת כבלים.   מה שהיה בולט בפגישה היה זה שבן-דוב ואנחנו נראינו כמו לורדים ודווקא  הם נראו כמו מי שחוזרים מהבריכה אצלנו..  את זה בן-דוב בחיים לא שכח לנו.

כל הנ"ל נוסף למה שכבר נאמר על בן-דוב.  ברוך דיין אמת.

בקלנועיות חמורית עצובה

           אמן

על 400 נעירות (400)

שלום ילדים.  ארי שגמרנו להצטברח מעודף שואה וזיכרון תפסנו את עצמנו מבסוטים לשם שינוי.  דווקא בערב יום העצמאות ,. הארוחה החגיגית בה ישבנו  במרכז  חדר-האוכל.  ההגברה הייתה קצת חלשה אז כל הפטפטנים והקשקשנים הבוצעים חלה וטועמים טחינה, לא הוכרחו להרים את קולם בזמן התכנית כדי להתחרות ברמקול.  ילדים שיחקו בבלונים.  קולות של ציחקוק נשמעו. גם את הנאמר והמושר מהבמה שמענו לא רע.

א ממה יש פה כל כך להתרגש?   אולי אין לכל אחד. אבל לזקנים כמונו היה ממה. מזה שיש פה אחרי ששים וארבע שני הרבה מאות (ולא עשרות בודדות) אנשים, ילדים ואורחים שחוגגים חג עצמאות וכולם שמחים לחוג ביחד.  זה מה שעושה לנו טוב על הנשמה.

ועוד סיבה שמוח  ממשהו. מהאחד במאי.  אצלנו זה לא כל כך אכפת אבל בטלוויזיה ראינו אלפים בתל-אביב צועדים עם המון דגלים אדומים וסיסמות אחד במאי אמיתיות.  כמו פעם. מה זה?  המשיח בא? או,  לפחות, החמור שלו?

 לכל אופרה יש סוף (ד"ר בר-סלע לאוזני החמור).  הקלנועיות החמורית החלה לפני כשלוש-עשרה שנים, כשיצא לאור ספר היובל של יזרעאל.  אז בא לנו להעיר בשוליים משהו על שִיֵיע ועל חג ה 36.  אבל המניע לא היה ספר היובל אלא החורבן שנפל על ראשנו כמה חודשים קודם לכן.  זה כשאנחנו יחד עם ההצגה שלנו לחג ה 50 נזרקנו לפח הזבל של התולדות.  מסתבר שנותר בנו חשק גדול לממש את המסר של ההצגה ההיא-  תולדות הקיבוץ שלנו בדרמה ובשירים ובמחול.

אחרי שפרסמנו קלנועית חמורית אחת או שתיים התברר שיש לדברים קהל צמא. וכמו שאמרה אז אחת הקוראות: " מעניין להיוודע על מה אני יושבת" והשאר היסטוריה של ארבע מאות רשימות.  רובן על תולדות ועל והווי של יזרעאל רקת על פוליטיקה ואידיאולוגיה וגם על החמור ונעוריו.  בגלל מצב גילנו ובריאותנו אנחנו מבקשים לסגור בזה את המעגל.  כל המשך,אם יבוא, יהיה סתם בונוס על זמן שאול.  לפני שנתיים וחצי הוצאנו לאור ספר נחמד ובו יותר ממאה רשימות בקלנועיות חמורית. הספר עלה 20000 שקל מתקציב אשתנו ומתקציב אנחנו. 3000 שילם המזכיר מתקציבו.  מכרנו מעט מאד ומרבית הספרים מונחים בסטודיו שלנו כאבן שאין לה הופכין.  אם יש למישהו רעיון מה לעשות עם זה, שיקום.

היה נחמד ותודה למי שקרא ונהנה וגם למי שקרא ולא כל כך נהנה.

                   בקלנועיות חמורית

                             אמן.  

עדיף שתי צפרים על עץ מצפור אחת ביד (398)

למאה ושלושים ושמונה  המה זה מאד, מאד נכבדים,  לא שלום ולא תודה ושפע של בושה וחרפה.    איך לא יבשו אצבעותיכם כשסימנתם על הפתק "נגד"?! איך יכולתם להצביע ככה? נפלתם על הראש או מה?  בחיים שלכם לא שמעתם על כוחות השוק?  על  מילטון פרידמן?  אתם כבר לא זוכרים מה קרה לתולש שערות מהרגליים של  קיבוץ הגושרים?!   אתם לא יודעים מה שֶשִנִים סינים עם כינור גדול מסוגלים לעולל לנו בן-רגע?   עוד לא הטמעתם את בשורת הכלכלה הגלובלית?    בגללכם פספסנו הזדמנות שלא תחזור לשים בסיפוק את הכסף בבנק.  בגללכם לא נוכל, כמו שאר אבירי הקפיטליזם המודרני (השם המפורש) ,להגיד כי  פעם לקחנו דרעק של מפעל, השבחנו אותו ומכרנו  בזריזות  ויאללה ביי   לעסקים הבאים.

הלא כל החכמים המקצועיים אמרו להצביע "בעד".  אז למה עשיתם הפוך?  למה?  למה?   למה?!

ובאותו  מרחב נפתולים:  "פעם", כך שִיֶיע במסיבה לחנוכת החדר אוכל צריף, עמדנו מוישלה אוריון ואני בקצה של הגן-ירק ה ה ו א , איפה שמתחילה העלייה בכביש.  היו יאיתם איזה תריסר ארגזים של עגבניות ל"תנובה", עגבניות שצמחו פה ולא קפאו בנס, כשלא הייתה אז בארץ אפילו עגבנייה אחת לרפואה.מוישלה ושייע  חיכו לעגלה שתיקח אותם למשק.   פתאום עוצר על-ידם פרייבאט שחור  "קייזר פרייזר". .  מתוכו זינק החוצה מי אם לא הכדורגלן אלי פוקס האגדי.   הוא ניגש, הציץ בארגזים ושואל בשביל מי זה?   בשביל "תנובה" אמרו שייע ומוישלה.

"קחו עשרים לירות ותשימו את העגבניות באוטו שלי"  אמר אלי פוקס לשני הקיבוצניקים המשתאים למראהו ולקולו  של אליל הכדורגל.  אבל הם התעקשו שזה הולך רק "תנובה".  הוא נסע לתל-אביב בלי העגבניות  לא לפני שהודיע לשני מעריציו:  "אתם בחיים שלכם לא תעשו עסקים".

ואמר הסִיק-סַק: אל תשימו את כל הביצים בסל אחד.  ואם כבר שמתם אז אל תמכרו את הסל כי כל הביצים שלכם יתפזרו  סתם ככה על הרצפה.

                         

                                          בקלנועיות חמורית                                             

                                 אמן.

על סוג של כאלה ואחרים ועל עסק יקר. (399)

               

טַווָּסות הלשון חיה ובועטת.  עוד לא נפטרנו  מ"כאילו" ומ"על ציר הזמן" וכבר צצו ביטויי כלום מַקנֵי חשיבות עצמית גדולה אך נעדרי משמעות כלשהי.  למשל: "סוג של".  ברדיו אמר כלכלן ידוע שהמצב ביוון יגרור סוג של ירידה בכלכלת גוש האירו. כמה סוגי ירידה יש? ואם יש אז למה הוא לא מפרט איזה בדיוק?  כנראה שהוא יודע מה שאחרים לא וזה הופך אותו לחשוב. לפחות בעיני עצמו.

ובטלביזיה אמר דן חלוץ שבכניסה לפוליטיקה יש קשיים כאלה ואחרים.   איזה "כאלה" ואיזה "אחרים"?  בשביל מה התוספת? מה היה קורה אם חלוץ היה אומר שיש קשיים בכניסה לפוליטיקה,נקודה?

או למשל:  שניים משוחחים על המצב בשוק הכרמל ואחד אומר שזה כמו בסומלי אז הראשון תוהה למה אתה לוקח אותי לשם?   ומיטיביי טַוָסוּת הלשון יכריזו: אתה וזורק אותי לשם? מה זה?  כך במקום לברר מה הקשר בין שני המקומות הנ"ל.   למה לוקחים ולמה זורקים ?!    אי  אפשר לדבר בלי לקחת ובלי לזרוק?    ועוד אחד: "אני הולכת עכשיו לכלבו. מעבר לזה אני עוד לא יודעת".   לנו נדמה שהביטוי "מעבר ל..." עוסק בהתייחסות למטרה רחוקה שבינה לביבינו מפריד מכשול כלשהו.  מעבר להרי החושך, עבר לים, מעבר לנהר. מעבר לפסגה וכדומה.  איזה מכשול ענק עומד בין זאתי שהולכת לכלבו ושאחר כך אולי תיגש לחנות של מחסן הבגדים?   מה?  למה בדיוק נזקקה הגברת  לחשיבות הקוסמית של "מעבר ל..." בפטפוט סתמי?  השד יודע.  החמור לא.

לשמעון זילס יש מנהג משונה ומשעשע.  הוא מתיישב מולנו בחדר-האוכל, מביט לנו ישר לעיניים ואומר:  טוב. אז מה עשיתי לא בסדר  ע כ ש י ו ?   מצטערים. החמור  לא חושב שהוא השוטר של הקיבוץ.  א ז אנחנו חושבים על מה שהוא אמר ונזכרים     בציטטה מהעלון האחרון. שם הוא אמר בין השאר:  " קיום קיבוץ שיתופי הוא עסק יקר מאד".    מבלי להיכנס לעומק העניין מתמיד החמור להמשיך לנעור:  קיבוץ שיתופי זה לא עסק יקר. קיבוץ שיתופי  זה בכלל לא עסק.  קיבוץ שיתופי זו צורת חיים שעניינה בראש ובראשונה מאבק מתמשך על שיתוף. שוויון ערך האדם, סולידריות ועזרה הדדית.   בעיני עולם העסקים קיבוץ שיתופי הוא שיגעון מוזר שבינו לבין עסקיות אין שום תוחלת מפגש. עסקיות  של ממש עלולה להתרחש פה אם: על הכול משלמים (כמה שיותר). מקבלים,אם בכלל, לפי שווי אדם בשוק העבודה. (ופחות מזה). המיליונים ה"נחסכים" נגרפים לכיסם של מעטים. וכמעט כולם, או שלא גומרים את החודש או שרעבים. או שלא מדווחים על הכנסה. כמו הפרצוף של המדינה העסקית שלנו.

ובאשר ולמה ששמעון הוסיף שם על תפקיד הדירקטוריון:  החמור סבור שבדירקוןריון יושבים אנשים חכמים שצריך לסמוך עליהם, אבל לא בעיניים עצומות.  החמור,כמו כולנו, מתפלל ששוב לא יעשו עסקים כמו חימום תת-קרקעי למגרשי כדורגל, אוזוניק צרפתי ומנכ"ל כושל עשר  שנים יותר מדי.  ושיותר לא יימחקו לנו עשרות מיליונים ושיישאר משהו לבונוס גם אחרי פיצויי על ההתפטרות המוזרה ובא לציון גואל.          

      נתראה בקלנועיות הה400?                           החמור (מי  זה?)

                          

ספרים שהחמור לא ממליץ (397)

אנחנו חמור מספיק זקן בשביל לא לדפוק חשבון על כל נעירה. מהספרייה לעיוור קיבלנו הפעם שני דיסקים-ספרים: "אחרון" מאת חנוך לוין ו"אחת-עשרה אלף המלקות" מאת גיום אפולינר. שני הסופרים האלה הם אריות המודרנה באמנות, השאור שבעיסת האוונגארד הסוריאליסטי.  אנחנו לא זכרנו שהם גם סופרים  (הראשון מחזאי והשני מבקר אמנות) אבל למה לא להתכבד בקריאת ספריהם? התחלנו עם חנוך לוין. זה לא ספר שהוא ממש כתב אלא אסופה של  כל המונולוגים שלא פרסם.  אחרי קריאת עשרים מהם מסתבר שמי שראה את "יעקבי וליידנטל" ואת "סוחרי הגומי" וכל מה שביניהם – מודע לפרינציפ של הספר "אחרון".   בתמצית: איך העולם נראה, מרגיש וחושב כשאתם טובלים במי תחתית האסלה ומביטים למעלה על התוחעס הנפער שאו, טו ,טו.

המשותף  לשני הספרים הוא העיסוק האובססיבי באסלה.  ברם, חנוך לוין שלנו הוא כלום   לעומת גיום אפולינר.  אצל הצרפתי גם כן מסתכלים מבתוך האסלה למעלה, אבל לא רק על הישבן המאיים אלא על כל האיברים שבסביבה. אלה מעוללים, גם זכר וגם נקבה, כל מה שאפשר האחד לשני ולשלישי, כולל דם, מין, נפיחה וקבס ואפילו הוקעה על קנה רובה דרך הטוסיק.  וזה עוד כלום מכל השפע המזומן שם לקורא.  הספר נאסר להפצה בזמנו, כך כתוב על גבי הכריכה.

מי שרוצה לקרוא את נכסי צאן הברזל הללו שיערב לו. לא בטוח שיש אותם בספרייה.

 לנו הם מזכירים  אפיזודה עליה שמענו, שהתרחשה פה ביזרעאל.  פורים היה פה פעם חגיגה אמיתית במשק. היו קישוטים הגרלות, משלוח מנות, חידונים וריקודים והרבה השתוללות.  הכי חשובה היתה התחרות על התחפושת הכי מקורית.  והיה פה פלמ"חניק אחד, אריה קאראס שקראו לו חזק.  החזק הזה היה מוכרח לנצח בהתחרות על התחפושת.  אם לא -  הוא נהייה חולה.  במסיבת פורים אחת כשהגיעו לתחרות על התחפושת הכי הכי, לא ראו את חזק. כשצעקו "חזק איפה אתה ?!"  הוא נכנס לחדר- אוכל והתייצב לשיפוט.  כולו היה מרוח בכל מה שיש בתעלות שמאחורי הפרות ברפת.  שאלו  אותו למה התחפשת? והוא השיב: לגועל-נפש.   הוא זכה בתחרות אבל מסיבת הפורים נגמרה.

                       

בקלנועיות חמורית

אמן

תאווה לעיניים. סכנה למעיים (396)

ב.2012 30.1, יום שני בשבוע, שהוא היום הכי מגעיל ע כי טעם השבת שחלפה כבר פג ויש עוד  חמישה ימים עד לשבת הבאה ומה היה בצהריים?   חמין.  אנחנו לא רואים ןחשבנו שזה יהיה עוד משהו שנתנו לו להיצלות יותר מדי מן וזהו.  אבל זה לא.  וזה גם לא היה חמין שכל מיני מבשלות או מהשלים זורקים לסיר – ירקות, אפןנה וקולרבי ופירות יבשים ולזה  הם קוראים חמין.

ביום שני הנ"ל זה היה אמנם סוג של חמין אבל כזה שקוראים לו צ'ולענט.  צ'ולענט אמיתי.  כל המרכיבים המקודשים הושרו והתבשלו  איפה וכמה שצריך.  סבתא שלי הייתה מעירה  על כך שהקישקע ז לא מה שפעם היו קונים אצל הקצב ומנקים וממלאים ותופרים אבל הטעם בהחלט מקצועי.  השעועית נימוחה בפה.  הבשר היה רך ושמן והבטן כאבה כמו שצריך.  מלןא הערצתנו למי שהכין כזה צ'ולענט חום ורך וחם.  כולנו ככה עוד נראה ימים טובים יותר.  עם צ'ולענט. בשבת בצהריים, מה שמקדש את השבת לעילא.

לפני שבועיים הוטסנו באמבולנס ישר לחדר מין.  אחרי שהקאנו את הנשמה  ואת וכל הנוזלים במשך יומיים. אחרי שחיברו אותנו לעירוי  דחפה אשתנו הקדושה את המיטה מחדר מיון עד C.T  ושם עשו לנו סריקת מוח. משם היא דחפה אותנו וחזרה לחדר מיון. מתישהו הסתבר שבסריקה מוח מצאו משהו  שצריך לבררר.   אחר כך באו והעבירו אותנו מחדר מיון למחלקת השהייה.   זה מחלקה צרה וארוכה,קרוב לחדר המיון ושם מחכים למשהו.  בשקט.   בשמונה בערב בישרו לאשתנו שמאשפזים את החמור שלה בפנימית א'.   לנו עוד יש זיכרונות מאקאבריים על חשבון מה שפנימית א' הייתה פעם.   עכשיו יש ח מ ש  מחלקות פנימיות במבנה החדש ןהכל דה-לוקס,  כולל את הפלאפל הכי טוב בעולם שקונים במזנון למטה. לאשתנו שדחפה את החמור על המיטה הראן חדר אחד עם שתי אפשרויות:  על יד הדלת או על יד החלון.  היא בחרה בעל יד החלון.   כמו שהתמקמנו שאלנו את האישה מה רואים מהחלון הזה.  היה חושך וחורף והיא אמרה שזה איזה מקום חנייה ויותר לא רואים.

בבוקר כשפתחנו עיניים התרוממנו לראות איפה אנחנו.   ממש קרוב, מטרים ספורים התנשא לן בית ישן ולבן בסגנון באוהאוס.   בו, לפני שמונים שנים יצאנו  בנעירה לאוויר העולם.   

                    בקלנועיות חמורית

                                 אמן.   

           

           

שרעפים של שודד נד"לן ובעניין אחר (395)

פנחס ספיר היה מתהפך בקברו אילו ידע שבמכללה על שמו ינבחו ככה, אקס-קתדרה, על המושבים ועל הקיבוצים. אפילו האבן עם שמו בחדר- אוכל שלנו מתחבאת אחרי הגזעים של המטפס הזה, מה שמו.

עוד פעם כזה שלמה מעוז והקשת המזרחית וכל זה (שחורים ולבנים וקיבוצים ומושבים ששדיםו את האדמות של המדינה).  והחמור שואל: למה לעזזאל לא תובעים את פרופסור הנכבד על הוצאת דיבה?!  אפילו שלי יחימוביץ' דחתה בשאט- נפש  את פיטוריו של הפרופ' מר מעוז. רק שהחבֵרה יחימוביץ' לא התפנתה לשאוט- נפש הכלפי האשמת ההתיישבות בשוד אדמות המדינה (רשת ב' , "קול ישראל" אצל קרן נויבך, 15.1.2012)  וחבל על הזמן  בלשוב ולפרט כאן את העובדות הסותרות כליל את הכתמתנו בהב"ל.  בכלל, כל הסקנדל זה בסך הכול עוד פתיחה חולנית של תיבת פנדורה,  תפישת שאכטה מהניחוח הבואש של הפיכת ישראל לסתם מדינת מהגרים מפגרת.   עד לפעם הבאה.

אגב:  רב  תנועת המושבים הוא "מזרחיים".

ואפרןפו:  ברפרוף בדף טלפונים ישן של יזרעאל מצאנו לפחות שבעים וחמש נפשות ממוצא "מזרחיי" כולן שודדי נדל"ן למהדרין.  זה בקיבוץ שפעם יצא לו שם של "אנגלוסכסי" (?!)

ועוד שרעף הזוי: שלמה מעוז פוטר מבית ההשקעות מפני שהתחצף אל האשכנזים שמנהלים את בנק לאומי, לא בגלל מה שאמר על ההתיישבות.  בית ההשקעות זה איפה שמשחקים בכסף של כולם. אבל את המשחק עושים בכסף שמופקד בבנק. מול בנק לא מתחצפים. ככה פילו אם האלוהים הוא הסגן שלך.

***************

ובעניין אחר:   ועדת חברים זה לא מה שחמש ועדות אחרות עושות.  ועדת חברים היא "המבוגר שבסביבה".   היא עוסקת תוך העדר שקיפות חמור במה שאף אחד לא צריך לדעת. על מה?  מי שרוצה לדעת, שישאל את החמור המקלנע שהיה פעמיים מזכיר הקיבוץ. ועדת חברים היא האיזון והבלם  נגד זה ש"ככולם  פהיודעים הכול על כולם וכולם ותוחבים את האף לתוך הנשמה והצרות  של כולם".

            

           בקלנועיות חמורית

                  אמן.