עם עֶצֶב בטעם גוּלַש (307)

אַנטוניונֶה, כמו שטיוכקה היה קורא לך ואני בעקבותיו,  בסוף גם אתה הגעת לשקדים, בתוך ארון, לא על הרגליים שלך, לא על הקלנועית שלך ובלי שביקשת את זה ממישהו דווקא עכשיו.   אף פעם לא אהבת ללכת ללוויות אבל תמיד זכרת לציין ששקט אמיתי יהיה לך רק פה, שקט אמיתי שאותו לא מצאת מאז המולת ושִקשוּק רכבת המוות ההיא, ממנה הושלכת בגיל שתים-עשרה, שם בסרביה.

מה שלא מצא חן בעיניך בלוויות היה עודף התכונות היותר מדי טובות שמייחסים לנפטר, אולי בשביל שעם המלצות כמו שצריך הוא כן יצליח להגיע אל גן העדן.  רמז לדעתך על עצמך בהקשר הזה היה הפסוק שתמיד שגור על פיך:  "לא לדאוג, רק הטובים מתים". אז לטעמך, ובמחילה משוכני המקום הקבועים וגם מאלה שאחרי שיגיעו למאה ועשרים עוד  יצטרפו להרכב,  לא אשא עליך כאן נאום הספד מקובל.

עודף נימוסים וגודל טאקט מעולם לא היו הנקודה החזקה שלך.  קולך הרועם הילך סביבו אימים.  היו שברחו ממנו למרחקים אבל היו רבים שדווקא כן התלקטו לשמוע אותך מקרוב, שלא לפספס הברקה אחרונה על הכל:  על כדורגל, על ברידג', על טיב האוכל, על איזה ברדק במייטרוניקס, על מה שיש עכשיו במבצע בהום-סנטר, על חורבן "הפועל חיפה" שזה הדבר הכי עצוב שיש בעולם, על כמה שאתה מתעב את הבית-חולים, על איך שאתה מצפצף על כל העולם ועל איך שאתה לא דופק חשבון לאף אחד.

ליזרעאל הגעת ככה קצת לא בכוונה.  לא אהבת קיבוץ עוד מאז, כשהגעת ליגור בעליית הנוער והתברר לך שפה לא משלמים כסף בשביל עבודה.  אבל כל חייך כאן שיחקת אותה קיבוצניק לא כל כך רע, אחד שעובד קשה מאד בשביל לפרנס את כל הילדות והילד שהוא עשה, סוציאליסט או לא.

על הקלנועית שלך היה סטיקר גדול שמכריז כי "גבר זה מי שמפחד מאשתו".  אתה לא פחדת משום דבר אבל מה שבטוח זה שלך היה חוש הומור עממי אדיר וגם נדיר, כמו שיש לשורדים אמיתיים, הומור של טוּב-לב מהול במאקאבריות, הומור  שמעבר לגערות ולקללות נתן לך כוח להתגבר על כל המכשולים בדרך הקשה של החיים  האלה שהיו מנת חלקך.

אל חוש הביקורת היותר מדי מפותח שלך נלוו תמיד ביטויי נכס צאן ברזל שלא את כולם ניתן לצטט במקום המקודש הזה. אבל  כשהטבח היה אומר לך שהגולש הוא כן טוב היית מטיח בו: "כמו פרצוף שלך"!  ולמי שלא כל כך תפש מה אתה רוצה היית מאחל לו בסתמיות פסקנית "שיישרף".

אתה לא ביקשת להיות פה מנהל גדול. אתה לא נִיהיֵיתָ אישיות קיבוצית מרכזית, לא הפכת לאקדמאי ובכלל לא לשום דבר שמקובל היום כנחשב למי יודע מה.   אבל  לך הייתה, ועוד איך הייתה, נוכחות כמו לכל הגיבורים האלה  ביחד, נוכחות שאיש לא יכול היה לפספס או לבטל.  אתה הארת פנים לכולם ובעיקר לכולן.  אתה הארת פנים אבל הקפדת בחוּש נדיר למיין בלי משוא פנים בין טובים לרעים.  אוי ואבוי היה למי שאתה החשבת לסתם הַרַא,  כלשונך נעדרת החֵיתִים .

נחמד או לא, אתה מגיע לשקדים ומשאיר אחריך חור ענקי בנוף האנושי של יזרעאל.  לי אתה תחסר בארוחות הצהריים והערב עם הביצה הקשה שאתה אוגר מהבוקר, אם לא יהיה לנכדים מה לאכול בערב, עם הקללות על המכונת קפה שמתקלקלת כל הזמן, עם הציונים לשבח ולגנאי על טיב האוכל ועם איזה נכדה או נכד שתמיד באים ומצליחים להפריע לך לדבר, מה שבשבילך זה תמיד העונש הכי גדול.

אחד עם כמו פרצוף שלך לא יהיה פה אף פעם.   וחבל.  חבל נורא.     שלום  אנטון, ולהתראות.

                        בקלנועיות חמורית

                      אמן .