לפי
"ילקוט הכזבים", שאלו את זקן השומרים , אברהם שפירא, מה דעתו על
הנוער. מה שהוא אמר, הפך לביטוי
מיתולוגי: "זה נוער זה? זה חרא". באותו ראש נראה לנו תמיד הנוער של היום כמו
ערימה של מסוממי גראס, מְפוּצצֵי טראנס, לא קוראים, לא כותבים ולא דנים בשום דבר
חשוב. כל היום רק בירה ודיסקו ו M.T.V וכזה וכאילו ואטרף ופִירְסִינג והפופיק בחוץ וכאלה. נקודה.
איפה
סוציאליזם? איפה ציונות? איפה אידיאולוגיה? איפה עתיד הקיבוץ? איפה עתיד העם
והמדינה? איפה סימפוזיונים? איפה
תיאטרון? איפה גם האזנה למוסיקה קלאסית?
אולי לא
בראש שלהם. זה למה מה שאמר זקן
השומרים – טוב גם לנוער של היום. וזה מה, שרוב הזמן, משוכנע גם זקן החמורים המקלנעים. מה לעשות? הטראנס בפול ווֹליום בשעות היום על יד הסטודיו של החמורים וגם בלילה
אל תוך חדר השינה של המקלנעים עושים את העבודה.
ככה עד
שרואים מה ואיך שהחרא של נוער הזה עושים בשבוע האחרון. איך שכל אחד מהם באופן א י ש י
מטפל, מארח, חונך וגם מחבק את החֵברֶה של התסמונת דאון.
שפשפנו את
העיניים. למראה הזה כל האמור לעיל נהייה
גמדצ'יק לא רלוואנטי.
בעיניים
של זקן השומרים אז א נ ח נ ו , אולי
היינו, אתם יודעים מה. בעיניים של זקן
מקלנע בחמוריות, אז הנוער הזה הוא מ מ ש בכלל לא חרא.
וכמה טוב
כשזה כך.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה