עלילות הגבורה של קֵיילָה שְׁנַיְידֶר (201)

היא נולדה ברוֹבְנוֹ והלכה אחרי בעלה לקוֹסְטוֹפּוֹל, איפה שפעם היה פולניה ואחר כך אוקראינה (איפה שהמקומיים רצחו את היהודים כמו בעיירה של אבא שלנו). היא הייתה אישה שבכל חייה עשתה רק מה שבראש שלה והקשיבה רק למה שהלב שלה אמר לה לעשות.

 כשהגרמנים התקרבו לעיירה היא פקדה על בעלה לקחת את הילדים ולברוח למזרח ולא להביט ימינה או שמאלה ולא לשמוע כלום ממה שהשכנים אומרים,  רק לברוח מקוסטופול בכל הכוח וכמה שיותר מהר ורחוק. מה היא לא "אכלה" שם ברוסיה של ה"פִּינוּי" הגדול?  קלגסים השליכו אותה עם החבילות שלה מהרכבת בבעיטה. עינו אותה בבולשת הרוסית. היה שם מזון מקולקל בפטריות רעל והיא לא נתנה לאף אחד לאכול ולמות אף על פי של היה משהו אחר לאכול. כל השנים ההן היא נקרעה, לפרנס ולהאכיל  ולשמור על המשפחה  בקור מינוס 30 מעלות, ברעב, מול שונאים ובמה לא.

היא אפילו הביאה עוד ילדה, כשהמלחמה נגמרה אבל לא הצרות.

יצא לה לאידישע מאמע הזאת, לסיים חיים עלי אדמות, דווקא בשיבה טובה ובכבוד גדול ובחיק משפחה, בארץ ישראל, בקיבוץ.

מי שרוצה לדעת יותר על קיילה שניידר המהממת הזאת, מוזמן לקרוא מה שהבן שלה, שנסחב איתה בכל הנ"ל, כתב עליה ועל כל המשפחה בספרון קצרצר אבל מרתק, ספרון שיצא בעזרת כל המשפחה.  שם הבן הזה שבגילו הוא עדיין מְחַצְרֵן לילדים בקיבוץ שלנו –  מיכאל שָׁנִי (לשעבר שניידר)

וכל הכבוד לאמא טובה שיש לה בן טוב שלא שוכח אותה, בעיקר מהתופת ההיא, וככה זוכר לה את מתנת חייו.  הלוואי  על כולנו.

                                      בקלנועיות חמורית

                      אמן.