מלקרוא עיתון, מלשמוע רדיו ומלצפות בטלביזיה אפשר בימים
טרופים אלה לחטוף דִיכִּי לא קטן. אין
עתיד. לא עם אלה, לא עם אלה ולא עם שום
דבר בכלל. הפטנט שלנו להיפטר מהבאסה,
לפחות עד הפעם הבאה, ואפילו לקבל ספל קפה משובח עם ביצה קשה על-יד, זה להתפנות
ולהציץ מה ואיך שעתיד אמיתי עושה בכל בוקר.
זהו. אז אחרי
שכנראה עשו לו השכמה לא עדינה או שהוא עשה את זה לעצמו, משתרך העתיד לכיוון
החדר-אוכל. בדרך הוא רוכס את הסנדלים,
מכתף גם את הרצועה השנייה, מושך למעלה את המכנסי-בטן-בחוץ, נוזף בכלב של מישהו
ושואל איזה יום היום (בשביל אם זה יום ג' חביתות? או זה יום ה' פאנקייקס?).
עוד לפני שהעתיד מגיע כבר אצות בהולות, מלמעלה, כל המאכילות
את העתיד שעוד לא מגיע לחדר האוכל אבל או טו טו כבר הגיע לבתי הילדים והוא מאד רעב. זה לפי
הכמויות שהמסכנות מעמיסות בסלים, בנושאי האוכל, בעגלות, במיולים וסתם בידיים. שלהן או של מישהו שמתנדב לעזור.
עוד קודם כבר מיהרו המטפלות והעוזרות של המטפלות להבהיל
לאמצע החדר-אוכל שולחן מלא כל מיני צ'ופרים שסתם חברים לא רואים על הבוקר: גבינות
צהובות, נקניקים, חאלווה וגם ירקות חתוכים וכל מיני (בבקשה לא לקחת!). העתיד הצעיר נעזר ואוכל משהו וגם עושים לו
סנדויצ'ים וצועקים עליו שילך כבר מהר לאוטובוס הראשון. לעתיד הצעיר והזריז יש זמן
גם לשחק בקלאס או לקפוץ בחבל על יד שם בחוץ, לפני שעולים.
העתיד היותר בוגר סוחב את הזמן הנעים שלפני ביה"ס
גם כן בתחיבה לפה וּבְסִינְדְוּוץ'
ובעיקר בדיבורים קולניים, להרבות מְבוּקָה על כל
המהומה ולהתגבר על השאגות של רוני. אם
כבר מוכרחים לעלות אז עוברים על יד הפאנקייקס, מגרפים חופן לא קטן ויַללה למעלה.
העתיד היותר מיוחס – יש לו עוד קצת זמן כי הוא נוסע
לבית-ספר עם האוטו שלוקח את עינבל וזאת גם פרוטקציה לא נורמלית. בשמונה וחמישה בערך נגמרת ההצגה היומית של
העתיד בשחר נעוריו.
תענוג לחמורים זקנים שעוד זוכרים איך בשש בבוקר הם הגיעו
לחדראוכל- צריף בשביל להתעורר עם טפו! תה-קיבוץ עם סאכארין וקצת לחם יבש עם ריבת
עגבניות. ואז גם לא היה שום עתיד כמו
הנ"ל בשביל לשטוף איתו את העיניים העייפות.
מה שיש עכשיו זה ממש פינוק.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה