ספר היובל שלנו,בעיקר בתחילתו, מלא וממולא טענות מביכות על
היחס ועל מצב התרבות (ובטח גם האמנות) בימים ההם בזמן הזה .
כבר בעמ' 3 קובל הד"ר א. שפירא, על כך שחברי גרעינו, "כנרות" ,
שקראו ספרים וגם שמעו מוסיקה קלאסית, התקבלו פה ב"הומור לגלגני".
לא נכביר מלים וזכרונות על מסיבות חשמל ואגוזים (לשאול את חזי ודני)
וגם לא נתעמק בסוגיית תרבות ההתנהגות בכלל, כששר החקלאות, לוי
אשכול, (במו עינינו ראינו) קפץ הנה בשבת לחפש את מרכז המשק ואת הגזבר,
שלא חיכו לו, ורק גערותיו תלשו אותם ממשחק בלורות משלהב ורב
משתתפים , מול הבאסין הראשון.
שנספר על פסל האקורדיוניסט מבטון ,של מנשה
( איפה זה ? איפה זה ? ) שעמד בגינה וכל החברה היו רוחצים אותו
בפיפי מהמרפסת למטה ? אפילו אנחנו, בעמ' 26 של ספר היובל,
מצליחים ללכלך על ה"תרבות" בקשר לקבלות שבת. בעמ' 27 קראו
החברות של שמעונה, מגרעין "כנרות" (אליהן עוד נחזור, להלן) את
אלתרמן לבדן. בעמ' 38 מבטלים את חג ה 5 בגלל כסף
( איפה נשמע כדבר הזה ?! ) ובעמ' 39 , שכולו קטגוריה נוראה, מיללים
ציון ואלה ושייע על היחס לתרבות, שעה שיריב קוטל כל מה שעוד עושים.
בעמ' 40 נכשלת מסיבת חנוכה והכשלון מעורר ויכוחים נוקבים וגם עזיבות
ומה לא ? בקיצור, מושב לצים של פושטקים ועמהארצים לגמרי, היה היינו.
דין התולדות הנחרץ הזה, תמיד מעליב אותנו באופן לגמרי אישי.
קשה לזכור הכל ולמה , אבל בגילנו אנחנו כבר יודעים שלא כל השחור- שחור
ולא כל הלבן – לבן ולכן אנו עטים, כמוצאי שלל רב , על הסיפור המקרי
דלהלן, שסתם ככה ,פתאום, יצא לנו מאיזה קבר.
לפני כמה ימים הביאה לנו אשתי, גליון של מקומון "על הצפון", בטאונה
של מועצת אזורית גליל עליון מה 98 . 5 . 21 ובו כתבת ענק על מנשה
קדישמן. קטע מסויים שם צד את העיניים העייפות מלהסתכל :
"….ב 1953, בעקבות עימות קשה ופילוג בגרעין, עבר עם חלק מחבריו
לקבוצת יזרעאל. גם כאן שובץ לעבודה בדיר, אלא שהפעם כבר היה מאושר
פחות. ' ביקשתי יום בשבוע לאמנות, כפי שהיה מקובל אז, וסירבו.
אחד החברים אמר, מה פתאום ? אני רוצה יום בשבוע לשבת על הסיר.
בסופו של דבר, גם כשנתנו לי יום מידי פעם ,היו משבצים אותי לחליבה
וכשהגעתי לאמנות הייתי נרדם מעייפות ' .
כשנקעה נפשו מן ההסדר הזה הלך ללמוד אצל רודי להמן בירושלים,
וגר ברמת רחל. "פעם" הוא מספר, הייתי חייב לאיזה מלווה בריבית
40 לירות. מוליק קינן, המזכיר של יזרעאל, שילם בשבילי את החוב
וביקש שאחזור ליזרעאל". הוא לא חזר לקיבוץ….." סוף ציטוט.
לפני שאנו ממשיכים , צריך לתקן לארנון לפיד, הכותב:
א. מנשה הגיע לכאן כבר ב 1952.
ב. מוליק קינן היה הגזבר ולא המזכיר. הקטע ממש שרף לנו את המוח
ותוך 72 שעות תיחקרנו את כל הגיבורים ששמם מופיע לעיל.
למען מנוע משפט דיבה כנגדנו, נכנה אותם מעכשו והלאה אלמוני ופלוני
ופלמוני. שאלנו את אלמוני אם הוא זוכר משהו מהסיפור הזה.
הוא התנצל והבהיר שלפני שלש שנים היה לו אירועצ'יק במוח ואסור
לסמוך עליו. אבל הוא חושב שהסיפור נכון חוץ מזה שזה לא היה
מ מ ש מלווה בריבית שהיה צריך לשלם לו 40 לירות. אז מה זה היה ?
שאלנו. " לא רוצה להיזכר ", ענה אלמוני. והוסיף " אתה חושב
שמוליק הוציא 40 לירות של המשק בלי לספר לאף אחד ? עוד שניים
ידעו מזה. "
קילנענו אל פלוני ושאלנו אם הוא זוכר משהו ומי היה במזכירות אז.
" אני בטח שהייתי " ענה. ובקשר לסיפור - אני לא זוכר. אולי ,
אמר והיישיר אלי מבט מהורהר,חוקר וחושד, עד שהזעיקו אותו שוב
לפלאפון בעניין שביתת הגננות במועצה האיזורית שלו. אנחנו, שדוקא בשנים
האלה היינו מדריכי קומונה בחיפה, שאלנו את פלמוני, מה יש לך להגיד ?
אז הוא קצת גימגם אבל שפך :
א. זה לא היה 40 לירות אלא רק 36.
ב. מוליק קינן לא בא למנשקה בשביל לשלם את חובותיו אלא בשביל
לשכנע אותו לחזור למשק, לפחות לתקופה מספקת על מנת שיכניס את
החברה מ"כנרות " לעבודה בדיר, חליבה, מרעה והכל.
ג. מנשה אמר לו שהוא לא יכול לחזור כי הוא חייב את ה36 לירות. אז
מוליק שילם , ועוד איך שילם.
ד. מנשה כ ן חזר למשק (לא כמו שכתוב בעיתון הזה ) והיה פה
מספיק זמן בשביל ללמד חברים ( ובעיקר חברות ) איפה הפיטמה ושמא
יש חלב בכד מתחת לאלייה אצל הכבשה . גם לצבוע לכולן (לכבשים)
את הטוסיק בכחול או באדום ואחר כך להתפרסם, בגלל זה , בכל העולם.
שאלנו את פלמוני, מי, בעצם ,היה אז המזכיר ?
" שייע" הוא ענה ולפני שסגר את הטלפון, הוסיף, " ובכלל, גם הוא רדף אחרי
מנשה עד לעין הוד, לבקש ממנו לחזור למשק. " יותר לא בא לנו לחטט
בראשומון עם עוד כמה שאלות שנשאיר לגילגול הבא , כולל את השאלה
מי היה השלישי , חוץ ממנשה עצמו, שידע מכל הסיפור הזה, ומה ה ו א יגיד.
בעמ' 42 של ספר היובל מובא אחד מ"סיפורי המקום" של יזרעאל על
השומר נחום טרכטנברג (רק לא כתוב שהוא מ"כנרות" ) שנרדם וחשב
שגנבו את העדר ובעצם מנשה כבר יצא אתו למרעה. ז ה קרה ב ד י ו ק
בתקופה ההיא .
ונעים לדעת שאולי לא הכל היה כל כך שחור. בעיקר אם פלוני או פלמוני
לא זוכרים כל כך מדוייק. לפחות כמו שאנחנו לא.
בקלנועיות חמורית
א מ ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה