יום ראשון, 26 ביולי 2015

הקלנועיות החמורית ה- 100 , נעירת סיום


אמרה הקלנועית לחמור:  שלש שנים קילנעתי אותך אל כל מקום ואל כל חור  שיש פה או שהיה פה.  על הכל היה לך מה להגיד ומה לקשקש.    מספיק ודי.   הקלדת 100 רשימות על 230 דפים צפופים. זה נגמר. אתה הבנת את זה, אדוני החמור?

אמר החמור לקלנועית:  על מה את מדברת?  במשך כל השבוע אני שובר את הראש על עוד מה שאני יכול להוסיף לתמונה התלת-מימדית של תולדות המקום וקהילת נשותיו ואנשיו.  אני בכלל עוד לא התחלתי ברצינות.

אמרה הקלנועית לחמור:  אתה גמרת.  אל תבלבל.  אתה מצצת כל עצם וכל קלח עד הסוף היבש.  בכלל, הרשימות האחרונות שלך  כבר לא היו משהו. אתה נגמרת.  לאחרים אתה יכול לספר מה שאתה רוצה על תמונת עולם ועל קהילת אדם. אבל אני יודעת שכל זה היה ערימה של סיפורים שהיו לך בראש ושבשלוש שנים העברת אותם אל הנייר עד שהמוח שלך נשרף ושעכשיו בראש שלך, כבר אין כלום.

אמר החמור לקלנועית: לפחות תהיי הוגנת.   בחמש הקלנועיות האחרונות יצא לי החשק כי חשבתי שלכפר הקטן הזה, שממנו שאבה הקלנועיות החמורית את כל כוחה, יש גם נורמות וערכים שהם גם אוניברסליים ושאם שוברים אותם, אז אסור לשתוק.

אמרה הקלנועית לחמור:   בּלַה, בּלַה, בּלַה. יצא לך החשק כי לימדו אותך שתפקידך זה להצחיק. מה שלא מצחיק, אתה יכול לכתוב לעלון אחר שבקיבוץ אחר.

אמר החמור לקלנועית:  תשתקי או שהלילה אני לא תוקע אותך בחשמל .

אמרה הקלנועית לחמור:  ככה?!  אז מחר אתה לא מגיע אפילו לארוחת בוקר. אני לא רוצה להגיד שאתה גם לא מגיע ביום חמישי בבוקר לפאנקייקס, בשביל לקחת ערימה לבנות  שעובדות בכבלים ושאתה יודע מה.

אמר החמור המסמיק לקלנועית:  עד כאן.   בסדר, אבל לפחות  תתני לגמור יפה.

אמרה הקלנועית לחמור:  תשמעו מה שהאלטע קאקער עוד יודע להגיד?!  תלך.  תלך כבר לצייר ולשחק באינטרנט ולנסוע לנכדים ולטייל עלי לפנות ערב. זהו.

עשה החמור את עצמו לא שומע (באמת כבר לא שומע) והמשיך:  אז כשהיינו בני שמונה שנים, בבית הספר העממי, היינו פותחים את השבוע בשירה בציבור של כל ילדי בית הספר, באולם החדר-אוכל.   בהתחלה היו שרים כל מיני.  אחר כך היו לומדים שיר חדש, שמילותיו נכתבו על לוח מיוחד שמעליו היה קבוע שלט מברונזה מרוקעת ובו כתוב: "שיר חדש".  אחר כך היה המורה למוסיקה, יונה אטלינגר, מכריח את כל הבית ספר להאזין לקונצ'רטו ברנדנבורגי של באך, שהוא בעצמו ניגן על הפסנתר.   בסוף היו כולם קמים ושרים את "הַתִּשָׁמַע תפילתנו" וכולי.

אז היינו חמורים קטנים  עם ראש גדול,  שכל חמוריות העולם עוד לפניהם.   עכשיו אנחנו חמור זקן עם ראש קטן וגם עייף, שעתידו מאחוריו ושנכדותיו ונכדיו מלפניו, לא מספיק פעמים בחודש.

ואמרה אשתנו (אחרי שפסלה לפח שלש רשימות סיום אחרות) שעכשיו זה עוד הכי טוב ושיותר טוב זה לא יהיה.

זה למה אנחנו רוצים להביא כאן ,לסיום, שיר אחד מימי השירה בציבור של בית החינוך בצפון ת"א, מלפני ששים ואחת שנים, שיר נחמד ורלוואנטי:


         
                                      עַל עֲנַן כְּבִישׁ
                                      רָץ עֲנַן חֲמוֹר
                                      וְעָלָיו עֲנַן אִישׁ
                                      מְנַגֵּן כִּנּוֹר.

                                      לוּ, לוּ, לוּ……….

                                      פִּתְאֹם נוֹשֶׁבֶת רוּחַ.
                                      מֵחֲמוֹר נִשְאָר רַק צֵל,
                                      הָאִישׁ כֻּלּוֹ נָפוּחַ
                                      וּבְיָדוֹ מַקֵל.

                                      לוּ, לוּ, לוּ……….
                                     
רַק רֶגַע קַל,
                                      תַּם הַכֹּל, חֲסַל.
                                     

      בקלנועיות  חמורית  ובתודה     

                 א  מ  ן  .





אין תגובות:

פרסום תגובה