יום ראשון, 26 ביולי 2015

נוסטלגייה ל"פּפפוּוּוּ"! ולפַּאנג" ! 81


במפעל הכבלים, זה שעכשיו איפה שפעם היה  האולם ספורט, שהיה איפה שפעם היה המחסן תבואות, יש מכונה שחותכת כבלים.   אוטומט ממוחשב.   מצד אחד שמים גלגל של כבל, משחילים, מכוונים ומניעים.   מהצד השני יוצאות חתיכות של הכבל, לפי איך שרצית.  מילימטר יותר או סנטימטר פחות.  זהו.

כשהמכונה מגוללת את הכבל, שומעים מין  פפווו!  כזה.   כשהיא חותכת אותו אז היא משמיעה מין פאנג!  אחר כך עוד פעם  פפווו!  ועוד פעם פאנג!    כשיש לה לחתוך כבל באורך, נניח, של 80 ס"מ,  אז קולות הפפווו!  והפאנג!  קודחים לנו את תאי זיכרון במוח, כמו במקדח קסמים, שמשמיע קולות של איזה פעם.

פעם, כשהיינו בני שלש וארבע וגם קצת יותר, היינו המון על יד פרדסים. כל הפרדסים ההם ניטעו עוד בסוף המאה התשע-עשרה, או תחילת העשרים.  באמצע של כל פרדס היה בית  משאבה. ממנו, בכל לפנות בוקר  כחול ומשגע בשלוותו, היו בוקעים לחלל, קולות ארץ ישראל היפה, קולות הפפפווו! והפאנג! שלא היו להם אז  שום מתחרים, חוץ מהשקט וחוץ מהנוף המטרף.  אולי קצת ציוץ של בולבולים.

שאול טשרניחובסקי, באחד משיריו הנפלאים "הוי ארצי ,מולדתי"  מזכיר באחת מהשורות את ה "משאבה נוקשת".  אנחנו לא זכינו  א ז  להציץ בה. הפרדסים שאנחנו היינו על ידם, היו של ערבים.  סתם עובדה.

מתישהו, ב1960, או ב1961, יצא לנו להיות שליחים לחוות ההכשרה של הנוער הציוני בדרום אפריקה.   ברני פינק היה שם בין שאר  החניכים שלנו. גם הנרי באום זוכר על מה מדברים פה.  החווה (השכורה מגב' מילר)  היתה בעזאזל החמישי, על יד העיירה  וֶסטונריה, שם בווסט-ראנד שבטרנסוואל, אז ב"יוניון" של דרום אפריקה דאז.

שקט ובדידות היו שם  כמה שרוצים.  הדבר הכי קרוב  היה מכרה זהב, בחפירה (לעומק שני קילומטר) ובבנייה ושעדיין לא פעל.  החווה היתה ישנה מאד. בזמן מלחמת העולם השניה, כבר לא כל כך עשו בה חקלאות.  אז היא שימשה  כמקום נופש ובילוי לחיילי הוד מלכותו, ג'ורג' הששי.

במחסן אחד נותרו שם עשרות אלפי בקבוקי בירה וויסקי ריקים ועוד כל מיני ציוד ששייך לעיסוק.     הגברת מילר ובעלה הזקן, שהיו הבעלים של החווה, כבר מזמן לא גרו במקום.  נראה שהם שמחו מאד להשכיר אותו לנערים ולנערות היהודיים האלה.

 אנחנו זכינו לראות  את הגב' מילר,  אולי, שלש פעמים כולן לשם אותו עניין:  כשהיא הייתה מגיעה לחווה עם המכונאי, הזקן והשיכור כשהמנוע של הגנרטור שוב שפך את הלאגרים מפני שלא שימנו ולא גירזו כמו שצריך, בכל שעה.

החווה הזאת לא הייתה מחוברת לשום חשמל או מים.  גם הטלפון היה משותף לה ולאיזה חוואי, אלמוני, שכן.   בשביל מים הייתה שם באר עם מנוע תרפפ"ו, שהראש שלו היה מלא מים לקירור, כמו בטעפעלאך של פעם .   המקרר עבד על נפט, כמו פתילייה.   הבישול נעשה על כירת פחם ענקית.   והחשמל, רק כשצריך, בא מגנרטור .  

כשהגענו להיות השליחים בחווה, עשו לנו סיור מודרך.  בין שאר הנפלאות, הראו לנו את ביתן הגנרטור הנ"ל(שצמוד לו היה חדר גיהוץ ובו שפע של מגהצי פחמים, לכל דורש).  הדינמו של הגנרטור היה סתם דינמו.   אבל המנוע היה משהו.   זה היה מנוע חד בוכנתי, בעל צילינדר אופקי, שעבד על מאזוט ונעזר בגלגל תנופה   ענק, שקוטרו  שני מטרים ומשקלו כמה טונות ברזל יציקה חרוט לתלפיות.

כל החלקים שסביב המנוע, הכחול הזה, היו גדולים ומצוחצחים למשעי. מגלגל התנופה אל הדינמו, למרחק של עשרה מטרים, נכרכה חגורת מנועים עשוייה עור, ברוחב עשרים וחמישה סנטימטר.   מתא השריפה שבראש הצילינדר, התרומם צינור פליטה עבה, בעד לתקרה, עד לגובה שלשה מטרים מעל לגג.   בקצה צינור הפליטה, שדמה לארובה, התנוססה קופסת שימורים משומשת,"רוכבת" על הצינור.

שאלנו ,אז, איך הכלי עובד?  והם השיבו: ככה.   צריך חמישה חברה חסונים. כשיש, אז שניים מכל צד של גל הארכובה, אוחזים ב"מנואלה" ומתאמצים לסובב את המפלצת כמה שיותר מהר.   כשמשהו שם מצלצל, אז הבחור החמישי צריך לסובב בזריזות שני שסתומי הנעה.  אם הכל מצליח, אז המפלצת משמיעה       פפפווו ! פפפווו!  פפפווו! ככה די בשקט, וגלגל התנופה מתחיל להסתובב מהר וגם צריך להיזהר מאד מקרבתו, כי אין לו שום מגן, כלשהו.

כשיוצאים החוצה ומתרחקים, שומעים פתאום מין פאנג! פאנג! פאנג! ברווחים קצובים וברורים.   את הצליל משמיעה קופסת השימורים  המולבשת בקצה צינור הפליטה.   ככה אפשר לשמוע  ולדעת מרחוק אם המנוע עובד או לא.

וכך, אחרי עשרים וחמש שנים, בהן לא שמענו את הקול הקסום, של משאבת פרדסים בבוקר, זכינו לראות את מנועה  מקרוב וגם לדעת מאיפה הפפפווו!  ובשביל מה הפאנג!

אנחנו זוכרים שהמנוע היה מתוצרת "פילדינג", אנגליה.  לפני כמה ימים, בשעורי מחשב לזקנים, שבהדרכת שמעונה, ניסינו לחפש באינטרנט את המנוע המשוגע הזה, שיוצר מתישהו בסוף המאה התשע-עשרה או בתחילת המאה שעברה. מה  יש לדבר? עם קצת התפתלות ובעזרת שמעונה והדפדפן "גוגל"  מצאנו אותו, במוזיאון באנגליה.  הריעונו בקול ובשמחה וזאת הייתה שמחת זקנתי למהדרין.


          בקלנועיות   חמורית

             א  מ  ן .


אין תגובות:

פרסום תגובה