יום רביעי, 29 ביולי 2015

החתונה של בתם של קוּקוּ וקוֹקָה 125


משפחת קוקו וקוקה הגיעו במז"ט למשק לפני שמונה עשרה שנים.  הם הגיעו לכאן, עם משפחת לולה  ולולו, ישר מ"אִי האהבה" שזה יופי של מקום, איפשהו באוקיינוס השקט.  קוקו וקוקה הגיעו עם שלשה ילדים קטנים.  הם השתלבו, תכף בכל מה שצריך: בעבודה, בועדות, בדירות משופצות, בבתי ילדים, בתורנויות, בתחפושות פורים, בועדת השתלמויות, בחדר כושר ובכל דבר שמומלץ.   כל הקיבוץ אוהב אותם ואת הילדים שלהם. אפילו לאסיפה הם מקפידים להגיע.

אין במשק אפילו אחד שיש לו גורנישט של משהו רע להגיד על קוקו ועל קוקה או על המשפחה שלהם.  אף מילה.  נקודה וחד-משמעית.   אומרים שזה לא סתם ככה שהם כל כך נחמדים:  באי המולדת של קוקו ושל קוקה – אגוזים היו נופלים לבני אדם ישר לפה.  לובסטרים היו זוחלים לבד אל תוך האש ומגיעים לצלחת מוכנים.  אננסים, בעצמם, היו קופצים לחביות ולבד נִהְיִים ממנו בירה עשירה באלכוהול ובצִ'ירִי בּוֹם בּוֹם.  כולם היו שותים וכולם שם היו מבסוטים ושומעים כל היום רק קתרוסים וחלילים. שם לא היה צריך לריב עם אף אחד על שום דבר.  הכל היה טוב ולא הייתה שם מלה אחת רעה להגיד על עולמו של הקב"ה.

ככה עד שקוקו וקוקה עשו עלייה והתאקלמו אצלנו לגמרי. רק אז הם שמו לב שבקיבוץ הזה אין כל כך  שוויון:  פה מסתובבים אנשים שכולם אוהבים אותם אבל אף אחד לא שם עליהם.  למשל: המשפחה של קוקו וקוקה. לעומת זה יש פה, דווקא, הרבה אנשים שלהם יש, לפחות, מישהו אחד שלא סובל אותם.  "למה להם יש ולנו אין? "  שאל פעם קוקו את קוקה.   אמרה לו קוקה: מה זאת אומרת?  "אני יודעת שיש פה גם אנשים שרבע מהקיבוץ בכלל לא מדבר אתם.   איך זה שאנחנו יושבים פה כבר שמונה-עשרה שנים ואין לנו אפילו אחד שלא יכול לסבול את הפרצוף שלנו?   זה שוויון זה?   ואני לא מדברת על היחס!"

אמר לה קוקו: "אני מכיר משפחה אחת שאותה אף אחד לא סובל וגם אף אחד לא מדבר אתם.  אלה אנשים ממש חשובים. הם הגיעו פה למשהו.  אבל איך?  איך?"   ישבו קוקו וקוקה וחשבו, שבעה ימים ושבעה לילות: איך לארגן לעצמם קהילת שונאים או מפלגה של מתעבים או חבורה של חורצי לשון הרע או סתם מישהו שלא יסבול אותם?   אבל לא עזר כלום.  אפילו השכנים של קוקו ושל קוקה, מתים עליהם וכל יום נכנסים אצלם לקפה וגם עושים להם בייביסיטינג, בלי חשבון, כשצריך.  זה הגורל המר ולא יועיל כלום.

ככה נמשכה הבאסה, עד שהילדה של קוקו ושל קוקה גמרה צבא וגם חצי מסלול צעירים. היא חזרה מנפאל. שמה, באמצע הטְרֶק, היא מצאה אחד מקריית-אתא מה זה ח-מ-ו-ד!  בלי לבזבז זמן, היא הודיעה לקוקו ולקוקה שהיא מתכוונת להתחתן איתו מהר, לפני שיראו שֶ.   קוקו וקוקה שמעו וקפצו עד לתקרה מרוב שמחה.  הם לא שאלו את הבת מי זה? מה שמו? כמה טובה המשפחה שלו?  מה הוא בכלל?  מה פתאום? ומה אמרו באולטרה-סאונד.  למה הם לא שאלו?   מפני שזה לא מה שעניין אותם. 

מה שעניין אותם זה שסוף כל סוף באה הזדמנות של פז לתפוש פה תחת אמיתי, להגיע למשהו, זאת אומרת לרכוש אויבים אמיתיים, כאלה שלא יסבלו אותך ולא ידברו אתך ושגם על המצבה שלך יהיה כתוב שהם,  אותך, ת.נ.צ.ב.ה,  בכלל לא סבלו.   איך זה?  זה בעזרת הקב"ה, הרבי, תקנון החתונות של המשק, מה שיצא ממנו, ומצוות פרו ועשו קידושין.

אחרי ייעוץ אגרסיבי אצל מומחיות לדבר, חילקו קוקו וקוקה את כל המשק לשבעה חלקים שווים – ששה מהם שווים משהו ואחד שלא שווה כלום:    1.   אלה שבשבילם תולים את המודעה שיש חתונה ואין ארוחת ערב. נקודה.  זה שזה החדר אוכל שלהם ושזה הארוחת ערב שלהם שמבטלים – לא מזיז כלום לכל מי שמחתן פה לפי מה שמקובל.  2.  אלה שמקבלים הזמנה לריקודים מעשר בלילה, לא חשוב אם אכלו או ראו חופה או מה.   מה יש?  להם מגיע רק לרקוד.    3.   אלה שמקבלים הזמנה לכוס קפה ועוגה, אחרי הארוחה של מי שכן מוזמנים. (מי שיש לו עוגה, אז שיביא, כי בזה בונים רק על מתנדבות שיאפו הרבה עוגות. כסף על עוגות לא מוציאים). 

4. אלה שמוזמנים, אחר כבוד, להיות נוכחים בחופה אבל שום דבר יותר מזה. בבקשה. הם צריכים להגיע מלמטה, ולמצוא את הדרך בין המשאית של הסאונד למשאית של התאורה, שעומדות על הדשא, מפני שהסמי-טריילר של הקייטרינג מפריע להן, גם כן לחנות על המדרכה של החדר אוכל.  5. (הכי ברי המזל) אלה שמוזמנים גם לארוחה, כולל בויטלר וחיים נגר וחיימקה, שלהם מותר רק לטעום את הקייטרינג אבל לא לצמצם את מספר המנות שעליהן הם מגישים פה את החשבון. זהו.   אחר כך , בהשראה של הברקה, מצאו קוקו וקוקה סידור גם בשביל החלק מספר 6 של החברים שלהם במשק: אלה קיבלו הזמנה חגיגית, ללכת עם הקהל את כל הדרך, מהחופה עד  לשולחנות של המוזמנים, בשביל להגיד לכולם "מזל טוב", אבל לא בשביל לשבת ובטח שלא בשביל להתפלח דרך המועדון, איפה שיש כיבוד ואפריטיפים, רק למי שפה – אף אחד לא מכיר אותו.

כל השאר (חלק 7) יכולים לקפוץ. הם גם יכולים להישאר בבית ולשמוע את הדי. ג'יי. מרחוק. אבל אז קמה הבת של קוקו וקוקה הודיעה להורים המאושרים: "לכם יש רק חמישים הזמנות. זהו.  זאת החתונה שלי. נקודה. חד-משמעית. אני מזמינה לכל הקומפלט של החתונה, את כל מי שאני רוצה, אפילו אם הוא מהמשק."  אמרו לה קוקה וקוקו: "כזה דבר את  לא יכולה לעשות לנו.  החמישים מוזמנים שלך יהרסו לנו את רשימת השונאים.  הם ימשיכו לאהוב אותנו וזה לא בא בחשבון. חוץ מזה, זה בכלל הכסף שלנו, מה שהמשק נותן ומה שאנחנו מגייסים. את לא מבינה? אנחנו, לפחות, דואגים גם לגורל הנכדים. זה מה שזה. רות סוף."

חתונה שכזאת לא ראו פה אף פעם ולכולם יצאו העיניים.  הסאונד הביא שלשה טון מכשירים, חצי טון יותר ממה שהיה בחתונה הקודמת. התאורה הביא ארבעה טון מכשירים, שלשת רבעי טון יותר ממה שהיה בחתונה הקודמת . על זה סגרו אתם בלי חוכמות, על מנת למנוע כל סָפֵק או סְפֶק-סָפֵק.   הקיבוץ מכר לחתונה את האוכל, כולל מרק סנפירי כריש שלא היה בחתונה הקודמת.  דג-מלוח וויסקי קיבלו בבריכה(שסגרו יומיים קודם). סושי וודקה נתנו במועדון (רק לאורחים מבחוץ). השולחנות לכל האורחים תפשו את כל הדשא של חדר-אוכל. כל הקיבוץ היה יכול לעבור שם ולראות – לא את עצמו.   ריקודים עד אור הבוקר ועד עור התוף היו בחדר האוכל וגם אצלנו בחדר שינה, שם גם כל הצרצרים חגגו ורקדו טראנס, בחינם.

אבל כל זה לא הועיל לקוֹקָה ולקוּקוּ.  למחרת בבוקר אמרו כולם שיהיה במזל-טוב ושזאת הייתה יופי של חתונה, שמחה וגם גאווה ל-כ-ו-ל-ם. הצ'אנס האחרון לרכוש שונאים שבק סופית:  בתוך כל הצ'קים, מצאה הבת של קוקה וקוקו מעטפה עם צ'ק על המנה פלוס.  בברכה המצורפת היה כתוב: אף על פי שאותנו לא הזמנתם, אנחנו מאחלים לכם רוב אושר. (הלא זה אנחנו המשפחה השנייה שהגיעה לכאן מאי האהבה, מולדתנו. על החתום: לולה ולולו.)  ולהשומע ינעם. 


             בקלנועיות  חמורית


                      א מ ן . 

אין תגובות:

פרסום תגובה