יום רביעי, 29 ביולי 2015

ביכורים בלי הִלּוּלִים 107

 למי שלא ראה,  אז  שידע: בצומת, איפה שהסמי-טריילרים לוקחים אויר לפני הירידה, יש פתאום סככת אבטיחים.  סככת אבטיחים זה לא סתם סככה.   כשהיינו ילדים בפלשתינה-א"י, אז כל מי שנסע מחוץ לעיר, היה רואה את הערבי, על יד המקשה שלו, יושב בסככה ומוכר אבטיחים ישר מהחלקה. בסככה הוא גם היה   ישן , בשביל לשמור נגד גנבים ונגד ילדים של יהודים, שאצלם זה היה נקרא "לְפַלֵחַ".  על הסככות אבטיחים של היום יש כל מיני סיפורים.


אומרים שבשביל לקבל צומת לסככת אבטיחים, צריך לשלם למישהו (?!) אומרים שיש סככות אבטיחים ששם אפשר גם להשיג איזה צינגלה.  איפה שסככת אבטיחים מתמקמת קבוע, צומח תמיד גם קיוסק.  בהתחלה של "גזלן".  אחר כך של יזם יותר גדול.  בסוף נהייה שם אורחאן או קניון ובטח שאולי גם תחנת דלק.      וזה הכל מתחיל מסתם סככת אבטיחים בצומת.

בימים טרופים אלה הפסקנו לקרוא עיתון. בקושי שומעים חדשות ובטלביזיה פשוט מזפזפים אותן לכל משהו אחר.  זה מפני שהן נמאסו.   אבל חדשות זה כמו עכברים.  סותמים חור אחד והן מגיחות מהחור השני.  השבוע, לפני שהספקנו לזפזפ, יצא לנו לראות שני מתנחלים שהלכו לפוצץ טריילר מלא בלוני גאז  וחומרי נפץ מול בית-ספר של ילדים בצור-באהר, ירושלים.   המתנחלים האלה, חוץ מהפיאות המוגזמות, לבשו גלימות וכיפות כמו של כהני דת מוסלמים או נוצרים.  קשה להבחין בהבדל.  כשרואים את החברה האלה ושומעים מה הם אומרים ומה שהם חושבים, בא לנו לחדש ולשנות  באחד מהימנוני הציונות התמימה:

    פֹּה  בְּאֶרֶץ חֶרְדַת אָבוֹת,
תִּקָבֵרְנָה כָּל הַתִּקְווֹת.
     פּה  יֻשְלַך עָמֹק  אֶל בּוֹר,
חֲלוֹמָם שֶׁל אֶלֶף דוֹר.

  פֹּה תְּהִי הַצִּייָה שׁוֹרָה.
        פֹּה  תִּמַק גַם שְׂפַת הַתּוֹרָה.

פִּידוּ פִּיד, פִּיד, פִּיד
      שִׁיתּוּ  שִׁית, שִׁית, שִׁית
  גִיחוּ   גִיחְ ,גִיחְ, גִיחְ,
כְּבָר הֵנֵּצוּ בַּרְקָנִים.

פִּידוּ, פִּיד, פִּיד, פִּיד,
    שִׁיתוּ  שִׁית, שִׁית, שִׁית,
גִיחוּ  גִיחְ, גִיחְ, גִיחְ,
 עוֹד יָבֹאוּ קִמְשׁוֹנִים.

זה גם מה שיש לנו להגיד על  מה שראינו במרכז  ה"ליכוד".


הקדשנו כמה רשימות לטיול בוקר שלנו ואת הכי חשוב שכחנו:   באופן עקרוני אנחנו הולכים בבוקר בלי משקפיים.     ככה הכל נראה יותר טוב, בעיקר כמה בחורות יפות שפעם הכרנו ושככה גם עכשיו הן יפות, בלי שום קמט בשום מקום.  לפני כמה ימים מיהרנו, בשש וחצי בבוקר, ככה לרדת לסטודיו, לקחת משהו דחוף.  חשבנו שבגלל האין משקפיים אז אנחנו לא רואים טוב: הבניין עשו לנו הפתעה.  במקום הסף המנופץ (מרוורס של מישהו) של מרפסת הסטודיו, מתנוסס לו סף חדש.  מִשַיִש  אמיתי. אלף תודות למי?

אשתנו אומרת שאורז  דבק זה כל מה  שהחותנת שלה (אמא שלנו) ידעה לעשות מאורז טוב.  לא יועיל.  את הטעם המיוחד הזה אנחנו זוכרים לטובה עד היום.   בליל שבת אחד, לקחנו את האוכל הביתה וטעמנו את האורז.  האמא שלנו חייכה מלמעלה, בנחת.   למחרת מיהרנו לשאול את נעמי עמית אם זה היה בכוונה או לא.   היא אמרה שאורז דבק זה מה שאורז צריך להיות בכל מטבח פולני אמיתי, כמו דייסה, לא כמו האורז של העיראקים שכל גרגיר חי לחוד, לגמרי.  מי יתננו אורז דבק?!


                      בקלנועיות  חמורית

                          א מ ן.




אין תגובות:

פרסום תגובה