יום שישי, 31 ביולי 2015

על הספר: "אֵיפֹה הָיִינוּ וְמָה עָשִינוּ " ועוד. (155)

 

(צריך להיוולד מזמן,  או לקרוא את כל הספר עכשיו.  אחרת –חבל על הזמן.  גם לא לתת לג'אקארנדה ולחָטְמִיוֹת זִיפָנִיוֹת לשרוף את המוח, בזמן הקריאה, בסגול ובלבן ובבורדו).

מיכאל עמית קורא קלנועיות חמורית, גם חרוז וגם עובדה.  כשהוא מבסוט – הוא לא מתעצל להגיד לנו. לפני כמה ימים הוא דפק  בדלת, הושיט לנו ספר בפורמט אלבומי מהודר ושאל:  ואת "איפה היינו ומה עשינו" של אמנון דנקנר ודוד טרטקובר בהוצאת "כתר", קראתם?    לא זכרנו משהו מוגדר  ואמרנו שלא. "אז תקראו טוב, טוב", אמר מיכאל, וכשתגמרו מתישהו– תחזירו.

התולעת ספרים האמיתית במשפחה זאת אשתנו. אחרי שהיא סיימה – התחלנו אנחנו לקרוא.  הכל במכה אחת.  הספר, הקרוי "קטלוג", הוא אוצר-מילון לא בָּלוּם מתמצית הווייתם כל ילדי ישראל בשנות החמישים והשישים של המאה שעברה.  מלוקט ביסודיות ובהומור משובחים, להנאתו של הקורא, במיוחד של מי שיודע על מה פה מדברים.  מי שרוצה להכיר ולהבין את ילידי הארץ שכיום הם בני ששים פלוס, מומלץ שיקרא  היטיב.  עולים חדשים שרוצים  לא להישאר גַחַלְיֶץ (ערך שכבר לא מופיע שם וחבל) לנצח ולהיטמע מהר ועמוק בתוך הערב-רב הנ"ל – טוב יעשו אם ילמדו את מה שכתוב בספר  –  על-פה ובמבטא צברי. עד כאן הכל רק טוב. 

רק שהחמור נולד וגדל ארבע-עשרה שנים לפני המחברים של "איפה היינו ומה עשינו". בגלל זה המוח שלו מסתובב אחורנית כמה שנים טובות וגורליות עבור המובא בספר. אנחנו לא מסוגלים להתאפק ולא לרשום כמה הערות שוליים בשביל להעמיד דברים על דיוקם – דבר דבור על אופניו. זה לא רצון לתקן אלא למסור את גרסתו של הח"מ על כמה פרטים, מתוך ההנחה ששנות החמישים והשישים באו אחרי שנות הארבעים ושיש תמיד משהו גם לפני ההתחלה.   אז בדחילו ורחימו ולא לפי הסדר:

בעמ' 146 מופיע הפריט "עץ או פַּלִי" ונאמר שם כי זו הכרזה לפני הטלת מטבע, על שם מטבע הגרוש שבה הופיע דקל בצד אחד ובצד השני היו טבועות (בולטות!!!) המלים "פלשתינה א"י". יש שם גם צילום של מטבע.   א:  בזמננו אמרו  "עץ או פַּלֵסְתַּיְן", בלי קיצורים.     ב:  המטבע שמופיע שם למטה הוא לא  גרוש ולא דקל של גרוש כי בגרוש לא היה דקל.  הוא של 1 מיל.  מצידו השני מצוין ערכו.  במטבע 1 מיל, כמו במטבע 2 מיל (וגם בשילינג וגם ב 10 גרוש) לא היה שום חור.  חור היה בגרוש ובחצי גרוש וב2 גרוש. שמן הרשמי של המטבעות לא היה "גרוש" וכולי אלא ככה וככה מיל.

בעמ' 55 כתוב שה"טִיר" בתל-אביב זה מועדוני מכונות משחק לאורך הטיילת וכולי.  מה פתאום?!  ה"טִיר" זה היה צריף גדול על עמודים, מהעידן שלפני הטיילת, בחוף שמתחת לבית האדום.   חצי מהצריף היה גדוש מכונות של משחקי כוח:  כדור בוקס, פטיש שמודד את עוצמת המכה וכולי.  החצי השני היה מועדון קליעה ברובי אוויר, עם מטווח ומטרות שהיורה יכול לקרב אליו, עם גלגל תנופה כמו של מכונת תפירה שמזיז מין מסוע  בשביל לראות את הפגיעות ובשביל להחליף את כרטיס המטרה. מתחת לצריף ההיסטורי היה מספיק גובה בשביל להתארגן ביום נגד השמש על שפת-הים ובשביל להתארגן בלילה נגד כללי המוּסָר.   כבר אין את מי לשאול, אבל לנו, בתור ילדים לשעבר,  נדמה שבמקור לא אִיְיתוּ את שם המקום "טִיר" אלא  "תִּיר", שמשמעותו בשפה נמלצת הוא "תִּירֶה" (ברובה). 
  
בעמ' 163 של "איפה היינו ומה עשינו" כתוב ש"צְוִוישן גַז" זה החלק הכי קשה בשעורי נהיגה ושזה לחיצה  זריזה על המצמד ועל הגז ביחד ולחוד אגב העברה  ממהלך שני לשלישי וככה זה באידיש.   מאיפה לאיפה?!   המחברים הנכבדים לא היו עוברים טסט על אוטו-משא בחיים שלהם.   "צווישן גז" (בגרמנית במקור, כמו כל שפת המכונאות והנהיגה בפלשתינה א"י)  מיועד להעברת מהלכים מגבוה לנמוך ולא להפך, זה מהעידן שהגִירְבּוֹקס היה תיבת הילוכים פרימיטיבית בלי שום סינכרון. ואז, כשרוצים להעביר מרביעי לשלישי או משני לראשון אז ככה:  עוזבים את הגז, לוחצים על הקלץ', מוציאים ממהלך לניוטרל, לוחצים חזק על הגז ועוזבים, לוחצים על הקלץ' ובזריזות מכניסים להילוך הנמוך יותר ועוזבים את הקלץ'.  לא מצליח וחורק?  מנסים שוב.  העיקר למהר ולהצליח כי בדרך כלל עושים את זה בירידה והאוטו בניוטרל עלול להתדרדר ועל ברקסים אסור לסמוך.

בעמ' 33 מוזכר גם הבנק של האדון פוֹיְכְטְוַנְגֶר(שפשט רגל יחד עם בנק אלרן).   תרשו לנו
נופך אישי, כעדי ראייה ושמיעה: הפויכטוונגרים האלה גרו בקומה שלישית ברחוב גורדון בתל-אביב, בבית של בֶּזְנֶר, מול הבית של לוֹוֶנְבֶּרְג, בו גרנו אנחנו. הגברת פויכטוונגר, ייקית צעירה, גבוהה וחתיכה, הייתה נוהגת להסתובב בחליפת טניס עם רגליים ארוכות  וחשופות עד יותר מהלמעלה שמה.  פעם היא נכנסה למכולת של טְרַיְינִין.  כל התור זז הצידה והיא ניגשה להזמין.  כשראתה על הדוכן צנצנת עם זיתים ענקיים, ביקשה לארוז לה רבע אוֹקִיָה.  אדון טריינין גימגם שרבע אוקיה מהגודל הזה,זה שניים וחצי זיתים.  "אז תארוז לי גם את השלישי" הפטירה הגברת פויכטוונגר בגדלות-רוח והלכה הביתה עם השלשה זיתים בשקית.   רק כאלה נִהיוֹת אשת בנקאי. 

זה קצת מאיפה שהיינו ומה עשינו.
             =====================

וזה קצת מאיפה שאנחנו ומה עושים עכשיו: בכל עונה מקיימות הג'אקאראנדות של יזרעאל תורנות של מי הכי שורפת את העיניים הכי הרבה.  נכון להיום – 20.5.2003,  אז מי שהכי שורפת את העיניים בסגול-לבן-משוגע, זאת הג'אקארנדה מול המפעל, איפה שפעם, פעם הייתה מסגריה מדלתות ומפחים, עם זיעה והלמות קורנסים על הסדן  ה ה ו א.  היום גם בכלל, כל חָטְמִית פה – מה זה זִיפָנִית?!  ומה זה עד לשמיים?!  ומה זה צבעים מהממים?! ממש אורגזמה של צבעים.  וזה איפה שאנחנו.


             בקלנועיות חמורית

                 אמן.



אין תגובות:

פרסום תגובה