יום ראשון, 26 ביולי 2015

על כומר, על מצביא סלג'וקי ועל קמץ גדול 70

 אולי בשנה שאחרי הגשם שתיארנו ברשימה הקודמת, בבוקר קיץ אחד, עבדנו בנגרייה  ה  ה  י  א, למיטב זיכרוננו (שלא בטוח שאפשר לסמוך עליו), שלשה נגרים:  יגאל לוין, שמוליק הנגר, שהיה זולל המון שום, ואנחנו.  אז הייתה הנגרייה בעזאזל החמישי,  רחוק  רחוק,  שלא רואים משום מקום.     מתישהו לפני הצהרים, כנראה בעשר וכמה דקות (בגלל ה"אוטובוס של עשר" המיתולוגי, מעפולה, הנה)   התקרב אל הנגרייה מישהו.  המישהו הזה היה מוזר מאד. 

הוא היה כבן ארבעים, לבוש גלימה עבה ושחורה, נעול בסנדלים גסים וחובש כובע פקק לבן. הוא גם הרכיב משקפי ראייה מוזהבים וכל הזמן שלף ממחטה מבושמת, לקנח את הזיעה.   הייתה לו גם מימייה מוזרה  והוא ידע לדבר רק צרפתית וקצת ערבית.  זהו.   שמוליק הנגר, כאילו בכוונה, התעלם מהאורח והמשיך בשלו.

יגאל לוין ואנחנו, דווקא, ניסינו להבין מה האורח הבלתי קרוא הזה מחפש. אבל כל מה שהוא אמר זה היה רק בצרפתית וקצת בערבית,   שתי שפות, שחוץ מכמה קללות שבהן, לא היו שגורות, לא על לשוננו ולא על אוזנינו.

באמצע הדיאלוג חסר התכלית שרובו פנטומימה ושפת ידיים,  קרא לנו שמוליק הנגר אליו ולחש:  "טמבלים שכמותכם.אתם לא רואים עם מי יש לכם עסק?   זה מרגל והוא גם אנטישמי.   תגרשו אותו מכאן".   שמוליק  וולפסון, הנגר, זיהה מיד (מזיכרונות גולת ליטא) שלפנינו עמד אז כומר נוצרי כשר למהדרין.

שני ילידי הארץ, לוין ואנחנו, פחות הודאגנו מהנ"ל ומאד עניין אותנו לברר מה, בדיוק, רוצה הכומר הזה.     בסופו של דבר, התחוור לנו, בקושי, אבל מעבר לכל ספק, שהבחור מחפש פה איפה הכנסייה.    אנחנו הודענו לו שזה פה קיבוץ בארץ ישראל ושפה אין שום כנסייה.     הוא לא כל כך האמין וחזר וניסה, כנסייה פה וכנסייה שם, אבל שום כלום.  בסוף  הוא יצא מיזרעאל בחזרה אל האוטובוס לעפולה, בלי לראות כנסייה.

בעידן הזה עוד עמדו חורבות זרעין על תלן.   אנחנו,  שלא היינו מותיקי המקום, לא ידענו המון פרטים שאותם ידע רק חלק מהפלמ"חניקים.   רק הם ידעו (מה שאפילו אצל וילנאי לא מופיע)  שאחרי עמדת הגנרטור שהיה עוד  ב כ פ ר,   הייתה חבוייה מין חצר משונה מאבנים ענקיות, ששימשה, משך דורות, מכלאה לעדרי התושבים הקודמים.  ספק אם   ל ה ם   היה ברור על מה    ב ד י ו ק     חירבנו הכבשים והעזים שלהם כל השנים ?

על הכנסייה שהכומר חיפש.  

איכשהו, הצליח אז, הכומר,  להסביר לנו בידיים ובגמגומי אנגלית שאצל הותיקן רשומה פה כנסייה  ושאם זה רשום בותיקן, אז זה ישנו על בטוח, כאן,  באיזה מקום.   הארכיאולוג הסקוטי שחפר פה, גם הוא ידע על מה שהכומר ההוא קישקש.  בגלל זה הם השקיעו המון וכל כך הרבה דווקא בחשיפת הכנסייה.

כל ילד כאן יודע שעל אחת מהאבנים העליונות בקיר הצפוני של הכנסייה, כתוב משהו בערבית.   אנחנו סברנו, תמיד, שזו כתובת לא ברורה.   אשתנו, שאביה הארכיאולוג, יעקב עולמי, ז"ל, עשה ב  1966 סקר בכפר ,  מעירה לנו שמשמעות הגרפיטי הזה על האבן שבקיר הכנסייה הוא: "אללה הוא אללה"  או  "אללה הוא אכבר".

בהחלט יתכן שב יי ב ר ס,  המצביא הערבי המהולל, אחרי שגירש את המונגולים ממעין-חרוד בחזרה למונגוליה, ראה שבזרעין, או ב"פטי-ז'רין", כמו שהנוצרים של אז כינו את הכפר, יש חורבות של כנסייה לא קטנה. יתכן שהוא ציווה לחקוק את הגרפיטי הנ"ל.    שידעו כולם.

את בית הכנסת של היאהוד, הצבעים, שחיו שם כמעט עד אז, ושאותם זיהה עוד בנימין, הנוסע מטודילה,  בייברס כבר לא מצא.  כמו שהוא לא הזה בחלומות הכי גרועים שלו, שיהודים ינהלו שם, פעם, חפירות ארכיאולוגיות וש א -דרוזישע מאמע תמכור שם, לתיירות פנים, פיתה עם לבנה ושמן  זית, וגם זיתים מדליית אל כרמל, בכל שבת.

ובאותו עניין:  במיפוי הממצאים הארכיאולוגיים שגילו המשלחות בשנים האחרונות בתל יזרעאל,  מופיע ברשימת הפריטים שליד הכנסייה, ממצא ארכיאולוגי נדיר ועתיק למהדרין: גוש בטון ששימש כבסיס ל ג נ ר ט ו ר .    משועשעים קמעה, שאלו כל מיני חברה את הארכיאולוגים, מה ,בדיוק, כל כך ארכיאולוגי בגוש הבטון שהשארנו  שם, כשהיינו בכפר, שעליו היה הדינמו מחוזק ורתום ל"פולי" של ה"ג'ון דיר" טח-טח ?   

ענו הארכיאולוגים  במקהלה:   הגוש בטון הזה, הוא סימן מובהק לתרבות ייחודית, במובהק, שהתחילה פה, כבר לפני חמישים שנים.  היא נבדלת מקודמותיה, כמעט מכל הבחינות האפשריות.          זאת, בעליל מציאה גדולה בשבילנו, טיפוסית                 לארכיאולוגיה "פאר- אכסלאנץ".


עד כאן ארכיאולוגיה ועכשיו לדקדוקי עניות:  

כל מה שנוגע לדיוק החמוריות, בחמור בכלל ובחמורתיים בפרט,  הוא בבת עינינו ובנפשנו ואין מקום ליהנות בו משום ספק  או ספק של ספק .   ברשימה קודמת קבלנו (קודם טלפונית) באוזני העורכת וגם המגיהה, על כך שכתבו "חמורותיים" עם חולם אחרי ה"ריש" ולא כפי שאנחנו דייקנו: קמץ תחת ל"ריש", שמבטאים "אה" ולא "או".

תוך כדי לוחמת מיגננה על פעלן, רמזה חנה'לה שאולי זה קמץ קטן שהוגים אותו כמו חולם ומכאן השיבוש.  גאוותנו נפגעה עמוקות.   מיהרנו לצלצל לאחד המומחים הכי גדולים ללשון עברית, שישנם כעת בישראל, מהקתדרה ללשון באוניברסיטת תל-אביב, דוקטור של ממש עם פירסומים מכובדים של מחקרים וכולי, שהוא במקרה לגמרי גם אחינו, עצמנו ובשרנו, הד"ר  דן בקר.

תוך כדי העלאת הקושייה והצגת מקורה התנ"כי, ספגנו גם כמה נזיפות  דקדוקיות על צ'ופצ'יקו של הקומקום וגם הבהר לנו חד משמעית:    א.  הקמץ תחת ה"ריש" של חמורתיים הוא גדול.       ב.  קמץ קטן מופיע בשפתנו רק בשני מקרים:  1.  לפני שווא נח.    2.  לפני חטף קמץ.   זהו.


ובלי קשר להקודמים:    זאת הרשימה  ה  70   למניין הקלנועיות החמורית.  כל מי שמתחיל להתעניין בשלומנו,  גומר ב"ואתם בטח גם נורא נהנים מלכתוב את כל הדברים האלה, שהם גם מצחיקים וגם מתעדים ובכלל".  תודה.    אבל זאת ממש לא הנאה.  אלווין סטרייט, מהסרט "סיפור פשוט", היטיב פי אלף מאתנו, להשיב על השאלה המתבקשת מאליה: "אם אתם לא נהנים אז למה אתם כל כך כותבים?"

בסרט הנפלא ההוא, נוסע אלווין, זקן עקשן,  לפקוד את אחיו החולה. הוא נוסע מארץ לארץ, על מכסחת דשא.  לילה אחד הוא שוהה בחניון של אתלטי אופניים.   אחד מהם, יפיוף צעיר, שואל את הזקן: "תגיד, אלווין, מה, בעצם,  הכי חרא בלהיות זקן" ?    עונה לו אלווין סטרייט מניה וביה:  "הכי חרא בלהיות זקן, זה להיזכר כל הזמן איך שהיית צעיר".
                  

זה ממה שאנחנו כל כך נהנים  כבר  70 פעם 


בקלנועיות  חמורתיים

א  מ  ן.









אין תגובות:

פרסום תגובה