יום ראשון, 26 ביולי 2015

על טלפון, על חוצפנים, ועל מי שיפות יותר. 55


בימים טובים אלה  אפשר לקבל חשבון טלפונים, גם על הטלפון בבית וגם על זה שבסטודיו וגם על עוד איזה ששה פלפונים של אנחנו וכל מיני משפחה.    החשבון יכול להרגיז כמה שהוא רוצה, את מי שהוא רוצה.  אם מדובר בלהתרגז, אז אין מה להשוות את ההתרגזות הזאת עם הברוגזים של העידן הקודם   כשלא היו טלפונים כמעט בכלל. אז אפשר היה להתרגז כמה שרוצים.  לטלפן- לא.

ב"סקירה הכללית- תשתיות" שבעמ' 7, בספר היובל שלנו, מתחילה תשתית הטלפונים בשנת 1988,  ללמדך שמ 1948 ועד ל  1988 , לא היה בקטע של הטלפונים שום דבר שאפשר לקרוא לו בכלל "תשתית".   בזה צודק פיטר פיזרו, מחבר הסקירה.  סביר להניח שאנחנו היינו הקיבוץ האחרון בתבל, או לפני האחרון, שבכלל התקינו בו טלפונים לכולם. 

אנחנו ממש שונאים להיזכר, איך כשעוד לא היה טלפון,  היו כל מיני הצעות גואלות כמו "טלפון שכונתי"  או טלפון אחד, לפחות, לכל בלוק דירות.    היו גם שהתנגדו להכניס טלפונים מפני שזה יהרוס את הקיבוץ מבחינה חברתית.  כמו שהטלויזיה וכמו שפעם הקומקום החשמלי, ממש הצליחו לחרב את המשק.

כל זה נבע לא רק מן האפשרות הבהחלט אפשרית של היותנו פרימיטיבים-מפגרים באורח טבעי        (דלעות כפר ,באנגלית), אלא גם  כספח לעובדת היותנו חברים במקום של כבוד,   טוב ולמטה באמצע, ב"מועדון ה 19 ".    זה היה  אז,  ב 1985 ,    כשכל אחד ביקום היה  ממונה ומוסמך להגיד לנו מה לאכול וכמה, וגם לא לקנות כלום.

("את קרתגו צריך להרוס", אמר הסנטור קאטו, בסיום כל אחד מנאומיו. ומי שזה נמאס לו מוזמן לדלג על הקטע הבא, שהוא חזרה על איך ולמה נראה הפרצוף של הקיבוצים)

כך מפני  שבבוקר אחד קמנו חייבים הרבה כמה מליון דולרים.  לא הרבה כמה מליון דולרים שלקחנו ולא החזרנו,  אלא הרבה כמה מליון דולרים שנבטו לנו באוברדראפט בגלל ההחלטה הפיננסית הגאונית של רה"מ  ש. פרס ושל שר אוצרו,  י. מודעי (ז"ל). 

 הם הצילו את השקל החדש של המדינה (כשמנה פלאפל כבר עלתה 1200 ש"ח) אבל גם הציגו ככלי ריק את כל ארץ ישראל היפה.  היא , כמו בכל חקלאות העולם הנאור והפחות נאור, תמיד גלגלה  אשראי  בין זריעה לקציר,  ונתפשה, בהזדמנות זו, עם לגמרי בלי מכנסיים.  תחתונים כבר מזמן לא היו לה,  אבל היה קשה להבחין בזה  כשהמכנסיים עוד לא היו משולשלים.

אחרי הצתת המכוניות בקב' כפר החורש, אפשר, בהחלטיות מדעית, לדעת בדיוק מה יש היום לארץ ישראל היפה באיזור של המכנסיים ומה כבר אין.


ובחזרה למסכת הטלפונים.   בכפר היה טלפון אחד במזכירות, (לא כשהיה צריך להזעיק את הרופאה מכפר יחזקאל בשביל להציל את החברה מהתקפת מלריה, קלנועיות חמורית מס' 26).    אנחנו זוכרים, באופן אישי,  בתקופתנו הטרום צבאית, שהיה איזה טלפון בחדר האוכל החדש (הצריף) כשעוד לא עברו הנה מהכפר.

במקרה, כשהיינו שם, פתאום הטלפון הזה צלצל.   אנחנו זוכרים איך שאיסר קפלן הפלמ"חניק ז"ל,   הרים ביד מנוסה את השפוף, הקשיב למישהו וענה בקור הרוח המפורסם שלו:  " סליחה.  אתה צלצלת אל שום מקום. לשום מקום הזה אין מה לענות לך",  וטרק. 

בהתחלה היו כל הטלפונים עוברים דרך המרכזן בעפולה, בדואר שבשדרה.  אחר כך היה המספר שלנו  2349 ,  וכל השיחות היו "שיחות חוץ".   אז זה לא היה כל כך נורא מפני שלכמעט כל עם ישראל בארץ לא היה טלפון, חוץ מלמי שכבר היה לו עוד מזמן האנגלים, או לפרוטקציונרים ממפא"י וכאלה.   לקבל אז מכשיר טלפון הביתה, היה לוקח שנים.  דווקא הדואר עבד אז בזריזות לא תיאמן וסתם מכתב היה מגיע לתעודתו למחרת.

ובענין זה: לפני שבועיים קיבלנו מכתב מאחינו בת"א.  זה לקח עשרה ימים. בערך באותו זמן, אז גם פצ'י (הד"ר א. שפירא) ,סבא של דניאל, שלח לעצמו דבר דואר מהאוניברסיטה בת"א לכאן.  לקח שבועיים.  שנינו נפגשנו כמה פעמים באותו יום ובאותה שעה ובאותו ענין בחדר דואר , לוודא שזה עוד לא הגיע. אנחנו כמעט שיגענו את מני שהיה מוכרח לעבור על הכל כמה פעמים.

היו  כל מיני פטנטים נגד האין טלפון.  למשל:  משלוח מברקים.   המזכירה הטכנית היתה יושבת שעות על מברקים ויודעת על פה את השפה המיוחדת הזאת, של מלה לכל אות, כששולחים מברק בטלפון. מי יודע היום מה זה מברק?    

 עוד  פטנט של רפתני כל האיזור, להודיע למזריע, שהיום יש לו עשרה פלפונים בכל כיס, כי יש פרה דורשת, היה ככה: המזריע היה עובר קבוע בטנדר שלו על יד המשק, כמעט בכל יום. אם היתה לנו פרה דורשת (ואי אפשר לסמוך על טלפון)  אז הרפתנים היו מניפים דגל אדום על אחד מעמודי השער.  זה היה הסימן למזריע  שיש עבודה דחופה . 

אכבר פטנט. אבל  רק לא  באחד במאי, שזה החג של הפועלים שבו כולנו הנפנו דגל אדום ודרשנו  "לחם! עבודה!"    וזה לא  ה"יש לי יום יום חג" של המזריעים שבו רק רואים אדום ותיכף מגיעים לעשות את העבודה.  אז באחד במאי היה מנחם סנדלר, המזריע משריד, סתם נכנס בשביל להצחיק את החברה בבדיחות של מזריעים, (לשאול אצל  אילון הלוי).

בעידן הצריפים והאבק על הגבעה, היה טלפון אחד במזכירות הטכנית וזהו.   בלחץ הקהל והמזכיר בוצעו בו שיפורים של ממש:  הטלפון של המזכירות הטכנית נקבע על מין מדף נייד ומסתובב לחדר השני.   המזכיר, שישב אז בחדר השני, היה יכול למשוך אותו אליו, ולעשות  את הטלפונים הדיסקרטיים שלו, בתקווה שהמזכירה הטכנית לא תשמע כלום מהשיחה.

שלוחה אמיתית נקבעה במרפסת של המזכירות (בתוך מה שהשוודים, יצרני הצריף,  תכננו שיהיה בית שימוש) ומשם אפשר היה לצלצל.   אבל גם לא הייתה פרטיות וגם לא היה סידור מי יודע מה לחייב את המטלפן עבור השיחה. פעם שמו שם מונה חשמלי לפעימות, בתקווה שזה יעזור, אבל לא עזר לו והוא נמחץ בדמי ימיו.

אירוע טלפוני מרגש היה במלחמת ששת הימים.  אחרי כיבוש יו"ש עולו הרבה כוחות לרמת הגולן. אנחנו הוצאנו כמה סירים עם שתייה קרה על עגלה בכביש.  הזחל"מים ניגשו ישר לעגלה והחברה שתו.   כמה לא התאפקו, עשו הפסקת פיפי וטסו לתוך המשק, לנסות לטלפן הביתה.  

פתאום נהיה תור של גדוד על הטלפון במרפסת.  קווי הטלפון בקושי פעלו  בכלל והייתה קצת מהומה.  בסוף לקחו הבנות שבצריף ורשמו את כל הטלפונים שצריך לעשות והחברה חזרו למלחמה.   זה לקח יומיים לגמור את הטלפונים.   נוסח ההודעה היה לאקוני:   "ביום רביעי בשעה עשר מסר בנך או בעלך או אביך וכולי, ד"ש חמה, אז הוא עבר בקב' יזרעאל  ונראה  בסדר".

כשהמזכירות עברה לחדר האוכל  בצריף  ה  ה  ו  א  ,  התקינו מין בודקע של טלפון (קיימת עד היום) על המרפסת של מה שהיה פעם פעם המטבח.   הטילפון משם היה  ממש סיוט. אז כבר דיברו המון בטלפון עם כל העולם.   ותמיד היה שם תור ארוך ומרגיז.    ותמיד הציקו למטלפן שיגמור כבר, מה הוא חושב לו ,הקרצייה.  מבחינת החיובים-  הקיבוץ שילם כמעט הכל.

וזה עוד לא הכל.   אין חבר שלא התנסה בחרפה דלהלן:  באמצע הלילה מגיע טלפון לשומרים.  המטלפן הוא אמא או אבא מאוסטרליה או דרום אפריקה.  "אפשר לדבר עם הילד שלי ?  אז איכשהו צריך להסביר (באנגלית!)שפה זה אמצע הלילה ושלבן שלו אין טלפון בחדר.   זה גרם להרבה כעס וצער אצל רבים כאן.   גם בני משק שניסו לצלצל לאמא ואבא, מיפן או מפטגוניה, היו צריכים לתחמן סיפור שלם.  קודם לצלצל שיארגנו בעוד שעה את ההורים על איזה טלפון.  אחר כך לצלצל שוב, בתקווה שיש הורים בצד השני.  או סתם להסתפק בד"ש.

בין זה לבין הגאולה השלמה,  עוד הספיקה להיות גם תקופה לא נחמדה, כשבהרבה ענפים כבר היה טלפון.  מי שהיה לו מפתח לשם, או חבר טוב עם טלפון בעבודה,  היה מסודר.  עם החיובים -  חבל על הזמן.    אנחנו זוכרים, משום מה, דווקא את אחד צביקה עמיחי, שהיה איכפת לו מזה נורא.  דווקא הוא דחף ונבח והזיז לכל כיוון עד שנהיו טלפונים.   שלא לדבר על נורמן צ'סלר האקס, שאחרי שנהיה אקס מרכז משק, קרע את הישבן עם כל החפירות והנחת הקווים.  כבודם בעניין   ה ז ה , לפחות,  במקומו מונח.

אין הרבה סדר בבלגן  של סיפורי תולדות תשתית הטלפון למיניה.   תופעה אחת, לא חיובית,  נעלמה כמעט לגמרי (!?) בעידן הטלפון הפרטי והפלפונים -  ההתחזות והכחש והשקרים מצד רוב עושי הטובה שמרימים את השפוף בעידן הציבורי ההוא.    

פעם היתה מין שלוחה (במכשיר בלי חוגה) שבערב חיברו אותה לחדר האוכל, רק בשביל לקלוט שיחות.    כשהטלפון היה  מצלצל, אף אחד לא היה ניגש.  מי שכבר ניגש -  היה אומר בחוסר נימוס: "הלו, מה רוצים"?  אם רצו את מישהו שהיה בחדר אוכל,  אז הוא היה צועק לו או לה לבוא. על ההפצרות לקחת הודעה היו אומרים  "טוב, תגיד" ובדרך כלל שוכחים למסור.   אם מהצד השני רצו לדעת "עם מי דיברתי"?  אמרו תמיד שם של מישהו אחר, על כל צרה.

פעם ב1955 ,  כשהיינו בקומונה בחיפה, הרמנו טלפון בערב, בתקווה לתפוש את המחסנאית ולשאול אותה אם כדאי להגיע בשבת בבוקר לקחת כביסה.  בחדר אוכל ענה מישהו שהמחסנאית לא נמצאת. השארנו הודעה שנבוא ושאלנו "עם מי דיברנו"?   "עם אמנון בקר"  היתה התשובה.  זה נשמע מפתיע.  התעניינו מאד בשלומו של אמנון בקר שנמצא כל כך רחוק בימים טרופים אלה.  "אין מה לדאוג לי" אמר הצד השני. "הכל בסדר".

 זה היה הטלפון הכי נעים והכי מרגיע שאנחנו זוכרים, בכלל.

ובלי קשר להקודמים:  הננו לחזור ולהדגיש בפני קוראינו כי אפילו שאנחנו טורחים, לפעמים, לוודא פרט זה או אחר מהתולדות, אין לסמוך על הקלנועיות החמורית בתור הסטוריה מדוייקת.   הערך שיש פה לחוקרים הוא ,אולי, ע  צ  ם   איזכורם של כמה דברים.       לא  ה ד י ו ק   בתיאורם.
                                           
באותו חוסר קשר להקודמים:   שאול פן , שעוסק המון בבולאות, סיפר לנו שבמקרה הוא קיים קשר עם בולאי אחד מירושליים, בנימין  לוי, שמו.  כשההוא שמע שמדברים מיזרעאל, התמלא בהתרגשות והכריז:

"הגרעין שלנו, לפני ארבעים ושבע או שמונה שנים, היה צריך להגיע ליזרעאל  כהשלמה.   כשבאנו להתארח ולעשות הכרה עם המשק, עמדו שם כמה חברה על המרפסת של חדר אוכל ואמרו שהפרות בתל-יוסף יותר יפות מהבנות של הגרעין.  זה היה בליל שבת. למחרת בבוקר, אף על פי שלא היתה שום תחבורה, הכריחו אותנו הבנות להתקפל ולהשאיר פס."

אין, כמובן, שום קצה חוט בשביל לברר, עכשיו, מי היו אז החוצפנים.   בהרהור שני, נדמה לנו שעצם השימוש ,דווקא בפרות של תל-יוסף כמשל, ולא הפרות של גבע או כנרת, מרמז על האפשרות שהחברה האלה היו מהגרעין  ש  ל  נ  ו,  פליטי הכשרת מעיין-ברוך.   זה היה מתישהו בשנת 1953  .  בלי שמות.  וזה למה הבנות של הגרעין הירושלמי הזה הן עכשיו סבתות בירושלים ולא ביזרעאל.

עם קוראינו הסליחה על שהארכנו בדברים.  אבל כבר מלפני שנה כתוב לנו שבקטע התשתיות שחובה לספר יש גם את הטלפון.  לא רק את עמודי החשמל והבנינים והכבישים והביוב.   אז בזה גמרנו עם תשתיות.  ברוך שפטרנו.  כי  המוח עייף ולא צעיר.

לגד"שניקים: שוב תודה מכל הלב של רותי ושלנו, על הכותנה בשביל אבנר, בננו ז"ל, וגם על הטיפול באבן,  למטה.
                                                     בקלנועיות חמורית

אמן.                                                         


אין תגובות:

פרסום תגובה