המקומיות הכמעט טוטאלית של רשימותינו, לפעמים מוגזמת. גם לא כל מה שקורה פה אנחנו בכלל יודעים או
רוצים לדעת. לעומת זה, לפעמים, אנחנו
מצליחים לקלוט או לשמוע משהו מבחוץ, משהו שאנחנו לא מכבים ולא סוגרים תיכף ומיד. למשל:
בתור סתם בני אדם וגם
בתור סתם ציירים, אנחנו חתומים גם על הירחון "סטודיו". זה עיתון שעוסק בכל מה שקשור לאמנות פלאסטית
ובעוד כל מיני הרחבת הדעת. בגליון
האחרון שקיבלנו, בעמ' 18 רואים
צילום של ערימת חברה, קצת זרוקים.
מתחת לצילום מופיעה רשימה של פלונית, גליה יהב, שראתה את תערוכת הצילומים
שבה מוצג הצילום הנ"ל. הרשימה מתפרסמת תחת הכותרת: "נחיה ונראה – תומר גניהר במוזיאון תל-אביב."
וזה לשון קטע מהרשימה:
" התערוכה של תומר גניהר במוזיאון תל-אביב, סיכום ביניים,
מבססת טרנד תחתי של צילום טריוויה, בנליה וישראליות קטנה (אך אלטרנטיבית) כטרנד עילי. דתיות שאנטית, קרישנית, טנטרית מעורבבת
בסמסטר א' בקבלה ונומרולוגיה לכוסיות, לצד אורבניות המגיעה עד כדי מטפיזיקה
וחום חושני של טקסטורות וצבעים, מתובלים ברליגיוזיות מועדונית. המשותף לכל התת-סוגים האלה פשוט מכפי
הנראה לעין, שאינה מאחדת בין גרעיניות
אפרפרה-ירוקה של שחר לבין גיהינומיות ורודה צהובה עזה של תאורת לילה מלאכותית –
המשותף הוא הכדור."
אנחנו הבאנו רק כשליש מהכתוב, שהוא שלשת המשפטים
הנ"ל. ובא לנו להרהר בקול (או
בדפוס) על כך שהנייר סובל הכל ושאין שום חוק נגד שום דבר שנייר יכול או לא יכול
לסבול.
וזה מה שאנחנו מהרהרים:
למי שמשתמשת בכזה לקסיקון סופר- מחוכמן, וגם לא איכפת לה לכנות סטודנטיות צעירות
כיצורים שעיקר מהותן הוא האבר המפורש,
קוראים בזמן האחרון "גברת
מהאליטות". וזה בסדר גם להיות גברת
מהאליטות. אבל נדמה לנו שהרוח
החיה מאחורי העיתון "סטודיו" זה
קיבוצניקים. גם נדמה לנו
שהמו"ל הוא, בהחלט, כתובת קיבוצניקית ציבורית, לפני כל הכתובות האחרות.
אנחנו מאמינים שיש עוד אנשים במדינה, לא רק קיבוצניקים,
שקוראים את העיתון הזה. ביניהם יש גם כמה
שנוהגים לכנות את הקיבוצניקים "אליטה", על לא עוול בכפם. אנחנו משוכנעים שכאשר הם יקראו את הנ"ל,
תתרומם להם גבת עין שמאל והם יפטירו :
"תראה, תראה את האוכלי שפנים,
בני הנידה, החיים על חשבון המדינה, ושודדים את נדל"נה, תראה מה שכתוב אצלם
בעיתון, על אחרים. נו, באמת !"
כציירים, אנחנו שמים את נפשנו בכפנו ואומרים (בדחילו ובז'ארגון
אליטה): אנחנו לא מחוברים לזה. אנחנו גם לא רוצים לזרום עם זה. כי זה
גולו גולו, פקה
פקה. על כן, ובכל לב, אנחנו ממליצים לכל קהל קוראים
מזדמן: נא לקרוא ב"סטודיו"
מס' 116, עמ' 18 ,
את כ ל מה
שגליה יהב כתבה. שווה בשביל הענין.
בהמשך להרהורים של חוץ, אנחנו ממשיכים גם בכאלה וגם חוזרים
להרהורי פנים.
אנחנו מניחים שכולם, אם לא קראו, אז לפחות, שמעו על הכתבה
"קיבוץ נדבות" במוסף "הארץ" (הכותרת-הברקה של ממש). חותך במעיים כל מה שמסופר שם. יחד עם רבים, גם אנחנו היינו בזה. עם מה שהולך עכשו במדינה, גם אין
ביטוח שלא נשוב. וכמה שכבר צרחנו
בקלנועיות חמורית ובכל מקום אחר, אנחנו לא מתעייפים לחזור ושוב לקרקר, לא מראש גל
הזבל, אלא לפני שמגיעים, בתוך הכלוב, למשחטה:
א. זה התחיל בגדול ב 1985
כשפרס, ראש הממשלה ויצחק מודעי, שר האוצר, החליטו לעצור את האינפלציה במחיר שתיים או שלש פרות קדושות.
וזה הצליח להם. עם כל הפרות.
אבל המחיר כלל גם פשיטת רגל טוטאלית, כלכלית, חברתית וציבורית, של כל ההתיישבות העובדת וגם את מותה הסופי של
כל החקלאות העברית בישראל, העובדת או שכבר לא עובדת.
היום מתפרנסים פה מחקלאות בסיסית רק הערבים בגדה, אצלם ואצלנו. בעיקר, הרבה הרבה תאילנדים. אפילו ביזרעאל כבר ראינו אותם בחדר –אוכל.
בתקווה שבינתיים רק בשביל לאכול את מה שלא
נובח.
ב.
ב"חג
שבועות תעשה לך" אנחנו חוגגים על מה
שקוצרים בשבילנו הבדואים, מה שמנכשים וקוטפים בשבילנו התאילנדים ומה שגונבים מאתנו
השכנים.
ג. מה שקורה בהרבה
קיבוצים, כתוצאה ממשבר כלכלי נורא שבעקבותיו פושה בנו הפרטה שלוחת רסן,
ידוע לכל קיבוצניק שקורא עתון
קיבוצי ומקיים יחסים כלשהם עם הסביבה
הקרובה והרחוקה.
ג.
זה מחסל גם (כמו
בשנות השלושים) את התנועה של הקיבוצים וכל קיבוץ - לנפשו.
ד.
אבל קשה להזיל
דמעות למקרא דבריו של הקיבוצניק הרעב ומשפחתו האביונה (מקיבוץ אחד, לא רחוק
מפה). אין להם מה לאכול ומחייבים אצלם את כל אחד שמחכה שכבר יגמרו לו את הדירה
החדשה (שהקיבוץ נותן) על שטח של 100
ממ"ר ( ?!?! ) , לשלם
מכיסו 20.000 שקל,
על מה שהוא רוצה להוסיף על "הסל".
ה. אולי טוב שהתקשורת
עולה על כל העסק, אפילו שהפוזה, איך שהיא עולה, עושה לנו כואב בגב. העיקר שלא תתעייף
מהר מדי. אולי גם ככה תסור מעלינו,
סוף סוף, קללתו של מנחם בגין, רה"מ
ז"ל, שטען שהקיבוצניקים הם מליונרים שלכל אחד מהם יש בריכת שחייה. שר האוצר שלו, שמחה ארליך ז"ל, הכריז
שהקיבוצים גם לא משלמים מס הכנסה.
קו קו רי
קו !
אתמול בערב ראינו סרט בטלויזיה המקומית. שמו "סיפור פשוט" או
" Straight Story " ,שאולי התרגום היותר מדוייק לעברית,
היה צריך להיות "פשוט סיפור"
(ודוק בהבדל הקטן). עשו את הסרט באולפני
"דיסני" (לא "ורנר" ולא "קולומביה" ולא "מ.ג.מ") עם צוות שחקנים שאנחנו לא מכירים, אבל שכל אחד
וכל אחת מהם טוב כמו צ'רלס לאוטון ואן באנקרופט או אלק גינס ואנה מניאני. שוב מסתבר שבשביל לעשות סרט מצוין לא צריך חצי מיליארד דולר ולא צריך להטביע "טיטניק" או לברוח
מדינוזאורים.
בשביל לעשות סרט מצוין, צריך קודם כל סיפור טוב ומהחיים. רצוי סיפור פשוט, שקורה או יקרה לכל אחד. העיקר – להתייחס
ל מ ל י ם בהדרת קודש ובבררנות
גדולה. ויותר חשוב –
להשתמש בהן רק כשצריך באמת להשתמש במלים ורק בשיעור הנדרש. בדיוק נמרץ.
לנו הזכיר הסרט את איכותם של "הזקן והים" ו "בצהרי יום" וגם את הסרט על הכושי
בן המאה פלוס, שחוזר להיקבר על יד הוריו, שהיו עבדים בחווה שבמדינות הדרום. הסרט
הזה היה אצלנו לפני כמה חדשים (?) ושכחנו
את שמו. (בושה וחרפה וסניליות נטו).
אלווין, גיבור "סיפור פשוט", הקשיש (בסך הכל חמש
שנים יותר מאיתנו) שנסע לאחיו מרחק של 500 ק"מ על טרקטור מכסחת דשא, קימץ
במלים. אם כבר דיבר –
אמר מלים פשוטות וחכמות מ א ד. כמוהו עשו גם כל הפרטנרים לאורך כל
הסרט. את השאר סיפקו בשפע, המצלמה
והמוסיקה והנוף המשגע.
אנחנו לא שמענו שהסרט הזה זכה ב"אוסקר". אצלנו, לעומת זה, הוא קיבל עשרה אוסקרים בקלי קלות, גם על
התסריט, גם על הבימוי, גם על המשחק של כולם, גם על המוסיקה ובעיקר - על זה שהסרט מראה אמריקה של בני אדם . לא אמריקה מכוערת של הוליווד, גדושה בטמבליות מהממת.
וזה עושה טוב על הנשמה, לראות בעידן הרייטינג המאוס, סרט כזה
טוב, במקום "הכספת" ו"המליונר" שירשו (או הורישו) את דודו טופז ואת דן שילון.
שנה הלכה. שנה באה.
אני כפיי ארימה.
בקלנועיות
חמורית
א
מ ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה