אחרי 62 רשימות אנחנו מודעים לעובדה שהקלנועיות הקשישה עלולה להשתגע ורק בשביל רייטינג פתאום לתפוש טרמפ דווקא על סיפור שנוזל ממנו מיץ. למשל, על איך שפעם, בעידן הצריפים והאבק, גילו החברה את פ ל ו נ י תולש את שערות ראשו בחושך ופשוט משתגע . שאלו אותו מה קרה? פלוני ענה שבכלל לא איכפת פה שום דבר לאף אחד, וברח לתלוש עוד שערות בחושך.
אבל א ל מ ו נ י * כינס דחוף את החברה ואמר שהוא יודע מה
קרה. במצוותו ירדנו לצריף הפיני (זה
שאחרי שנים נשרף לבנג'י וולפסון ולדודי סילבוביץ') ואלמוני אמר: "פ ל מ ו נ
י ממשיך כאן, בחדר הדרומי של הצריף הפיני
הזה, להתעסק עם הגברת של פלוני, שכידוע
אוהבת את זה נורא. אנחנו עושים לזה עכשיו
סוף".
בלי למצמץ, כמו אריות,
ניגשנו לדפוק בכל הכוח על קירות
הצריף כאילו שהצריף זה תוף. תוך שתי דקות
יצא פלמוני, גומר להתלבש ומגמגם משהו בכעס.
אבל אנחנו לא רצינו לשמוע את הגמגום ואמרנו לו שנמאס פה ממה שהוא עושה לפלוני . אם לא מוצא חן בעיניו, אז שילך מכאן בחזרה
לקיבוץ שממנו הגיע, אגב, בגלל סיפור דומה כמו שתי טיפות נזלת למה שהוא
עושה פה בצריף הפיני.
כל זה יותר רייטינג מכל קלנועיות חמורית. אפילו היום, אחרי כמעט חמישים שנים, בעיקר אם
ממלאים גם את כל השמות במקומות החסרים וגם
כל הרקע וגם את ההתחלה, האמצע והסוף.
אבל אנחנו נידונים להמשיך רק במיובש ובמאובק ובמה שלא כל כך
מזיז. גם כי
אנחנו כבר סבאים וגם כי זה
לא ממש חינוכי וגם כי בכלל זה לא יפה לעשות כאלה דברים.
אז ברשימתנו מס' 20 , ככה
סתם על סידורי שמירה כאלה ואחרים, הזכרנו פעמיים לול אחד. אמרנו שאנחנו זוכרים טוב מאד שפעם שמרנו עם
יריב (אז זלמן. היום גדיש) על הלול החדש,
בגבעה. כתבנו שהיינו צריכים ללכת
לשם, מהכפר בחושך, כמעט קילומטר (לאיפה
שהיום בין המחסן נוי למשרדי הבנין) ולהיות שם כל הלילה ולשמור על האפרוחים שלא
יקרה להם כלום וגם בעצמנו לאכול כל הלילה כלום עד הבוקר.
לפני חמישים ואחת שנים, היה הלול הזה חדש מאד. היום לא נשאר ממנו זכר. כלום. לא שריד ולא פליט ואפילו לא משהו אחר במקומו.
היום עובר שם כביש הכניסה למשק מצד מערב.
טיפה אחרי איפה שהלול היה, יש סיבוב שמאלה עד למגרש חנייה. כל העולם יכול לעבור שם כל היום, בלי אפילו
לנחש, שפה עוברים וירטואלית בתוך אמצע של לול, שהיה פעם. אמיתי.
ובא לנו שרעף על זה שמיון אריסטוטלי פשוט, ילמד שאת כל ערמת
החפצים והאירועים והדמויות, בהם אנחנו נוברים ברשימותינו, ניתן לחלק לארבעה סוגי
דברים:
1. כל מה או מי שהיה משהו אחד ונהייה משהו אחר והוא
משהו או מישהו עד היום. למשל: מחסן התבואות שבסוף נהייה מח' הכבלים. ולמשל: אנחנו שפעם היינו בני שבע עשרה וחצי ושומרים בלול והיום בני ששים
ושמונה ונסחבים בקלנועית.
2. כל מה או מי שהיה משהו אחד ואיננו עוד, אבל זכור
במיתוס הקולקטיבי של אוכלוסיית יזרעאל.
למשל: "מה צריך להביא מפלפל?" (במקום להגיד "כלבו",
ויש עוד אנשים שזה יוצא להם מהפה).
ולמשל: "משחקים כדורגל בדשא
הגדול" – דבר ש א י א פ ש ר
היום כבר להגיד כי הדשא הגדול איננו ועליו יושב כל חדר האוכל של היום. אבל יש בארץ הרבה ילדים בני ארבעים שכן זוכרים
אותו. מאד.
3. כל
מה או מי שהיה משהו אחד, או אפילו שני משהואים, אבל איננו עוד ולא נותר ממנו, לא
זכר ולא זוכר ולא מישהו שישים עליו קצוץ.
למשל: "המתבן של
פולמוח". המתבן הזה עמד באזור
המתבנים של היום, איפשהו קרוב לבור מי זבל.
המתבן נשרף כולו ואין ממנו שום זכר.
אולי באיזה תצ"א שלא ראינו.
ולמשל:
הנגריה ה ה י א, בה שרפנו לפחות שתים עשרה שנים מחיינו, בשמחה
רבה.
4. כל
מה או מי שמה שהוא בכלל הצליח להיות זה רק מחשבה או ציפיה או קשקוש בתוך הראש של
מישהו, ושבעצם מעולם לא נולד ואף פעם לא
נהייה. למשל: שיהיה טוב.
ולמשל: מפעל שלם ליצור מיכלי
פלסטיק שחורים וענקיים, ש"כור"
קנתה מאתנו, במזומן. בחיים, המפעל הזה,
לא היה פה. אפילו לא לרגע.
אריסטו, לשיטתו היה גם קובע שמעבר לארבעה הסוגים הנ"ל,
"אין יותר". זה מפני שלחכימא
היווני לא היה זמן לשטויות. לדעתנו, הלול
הלא חשוב הזה שידובר בו להלן, שייך לסוג ח
מ י ש י של דברים: אלה שצריך להתאמץ בכל הכוח בשביל להיזכר במשהו
מהפרצוף שלהם ובמשהו מהתולדות שלהם.
הלול הנ"ל היה
אחד מרשימה לא קטנה של מגורי עופות כאן:
א. ה ל ו ל ה ז ה.
ב. ה ב י ת א י מ ו ן
(זה שהפך למתכת ולמחסן עובדי המים והרעלים והבניין ולמה לא). ג.
הלול ר י פ ו ד ע מ ו
ק (היה מחסנים והיום "תמוז" וכבלים.
ד. ל ו ל א ל י ה ו (זה שהבן שלו מנהל היום את
"תמוז"). הלול הזה היה גם של
האמריליס וגם שימש כמחסנים של המפעלים
והיום הוא, לתפארת יזרעאל, גם פאב וכולי.
ה. ה ל ו ל ה מ ש ו פ ץ
(היה פעם סתם לול פיטום והיום לול מודרני עם תנורים ומאווררים ועם מועמדות,
גם כן להיעלם, לטובת "מייטרוניקס"
ו"תמוז" במחסנים כחולים
).
ו. סתם שתי סככות
דפוקות מפח, אחת שהייתה בקצה של המחסנים של מיכה, לטובת גידול אווזים, ואחת שהייתה
בקצה של הלול ריפוד עמוק, לטובת גידול של להקת ברברים איומים ונוראים, שאוי ואבוי
למי שהתקרב. ז. הלול ההולנדי.
ח. הלול האנגלי. ט.
מה שבנו בשביל האמריליס ושגם כן נהייה לול.
האמת, אולי היה עוד
לול, איפה שפעם הייתה חצר חמרי בניין והיום בריכת הניסוי של
"מייטרוניקס", (או שזה אחד מהנ"ל ? לול הסוללות?) איך שלא יהיה, הלול ה ז ה היה מיוחד במינו. הוא היה
הלול הראשון על הגבעה של הצריפים והאבק.
הוא ניצב בכיוון צפון – דרום.
יסודותיו היו עמודיםצ'יקים מבטון.
בחלקו הצפוני היה תא עם רצפת בטון של ממש, תא ששימש לכל
הלוגיסטיקה של הלולנות. שאר התאים היו
בעלי רצפת שלבי עץ, כזאת שהעופות עושים את הזבל עופות שלהם ישר אל מתחת
לרצפה. בכל כמה זמן, היו מרימים את הרצפות שלבים ומוציאים
את התכולה אל ערימת הזבל. אז, כל העולם וכל השדות שבעמק קידמונו ,כדבעי, בריח הזבל
ובניחוח.
הלול הזה היה עשוי, כמקובל אז, משלד קרשים בחיפוי פח גלים מאלומיניום. מתישהו החלט שהשלבים זה כבר לא זה והעדיפו את הלול ריפוד עמוק. את כל אמצע הלול פירקו והשאירו ממנו רק קצה בצד
דרום ואת התא על רצפת בטון בצפון. די
הרבה זמן שימש האחרון מוקד לריכוז כל
האריזה הריקה: ארגזים, בקבוקים וקרטונים שהשומרים היו צריכים לפנות לשם כחלק
מעבודת השמירה.
מתישהו (ב1963 ?) שימש הקצה לול הזה גם כסדנת תחזוקה לאופניים של
חברת הילדים (חמי, הילה, אלי צפרוני וכיו"ב). עד שבנו את "אלאקס" מהפח הכחול (כשבין המתכת למפעל עצמו היה מגרש די
גדול) היו שם הדרכים זמניות בינתיים. בהזדמנות הזאת חירבו לגמרי את כל שרידי הלול ובמקומם
בא התוואי של הכביש הקיים.
בתחקיר לרשימה של
השבוע שעבר, קיבלנו מעירית של מומי
"שרטוט מצבי", בטוש על נייר
פרגמנט, מ1972 . מי שלא מאמין , יכול
לבדוק על המפה. אין בה את כל הלול, אבל
יש בה שני קצותיו הנותרים לפליטה. אז. במפה מצויין ששני האובייקטים העלומים האלה
(קצוות הלול) הם, כל אחד לחוד, "פחון" . סתם.
אבל על המקרא שבמפה הזאת אי אפשר כל כך לסמוך. את המגדל מים כינה שם, השרטט, דווקא בשם
"סילו". על הסילו הוא
כתב: "אסם תבואות", לבטונאדה של התותחים הוא קרא "אסבסטון"
ולמחסן התבואות ה ה ו א, הוא לא קרא בשום שם.
בקלנועיות
חמורית
א מ ן
.
* אחרי 50 שנים חלה התיישנות וצריך לציין, עבור
הדורות הבאים: "אלמוני" זה יגאל
בן-טוב. "פלוני" זה אריה בן
יהודה. פלמוני זה אחד, פפו. מה שנאמר שם
לפפו זה לא "אנחנו", אלא יגאל בן-טוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה