יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

על זה שככה לא מְדַבְּרִים (231)

   
                                     21.1.05 
בשבת האחרונה היינו בפתיחה של תערוכת איוריה של אראלה הורביץ ז"ל מנתיב הל"ה.  היו המון אנשים מהקיבוץ הזה ומהמשפחה ובטח שמהפלמ"ח וצאצאיו.  כרגיל, קהל  ממלח הארץ.   בתצוגה אפשר לראות איך שאראלה הורביץ אהבה את כל מה שאיירה וציירה ואת הקיבוץ בכלל.  אנחנו בעד. 

גם קנינו את הקטלוג.  אבל כצפוי, אי אפשר היה למצוא וחבל, את עשרת האיורים שעשתה ב1965 לספר שהיא בעצמה יזמה את הוצאתו לאור:   "בחמוריות נמרית" מאת אמנון בקר. אִיְירָה אראלה הורביץ.  הספר לא יצא אז לאור מפני שלא נמצא "סְפּוֹנְסֶר", לא באיחוד הקבוצות והקיבוצים ולא בהסתדרות.   כל התיק עם האיורים והחומר שנבחר אבד בשיטפון הביוב שגמר לנו את הסטודיו כשזה היה במקלט, שם על-ידנו מול ברני ומני.   החמורים והנמרים שם נראו בדיוק כמו כל איורי הגזירה בתערוכה במשכן.  באמת חבל. 
אראלה הייתה חותמת את מכתביה ב"מִנְתִיבָ'לֶה" שהיה משולב בו הקלסתר שלה, מאוייר בידי קריקטוריסטית אמנית לעילא. חבל שבחתימה הזאת לא נתקלנו, לא בתערוכה ולא בקטלוג. 

 ********* 

האייטם  הבא מזכיר לנו שכבר כתבנו על זה בקלנועיות חמורית מס' 54. שם קָבַלְנוּ על כך שדווקא בעיתון "סטודיו", שהוא בהחלט בטאון אליטה   של   אינטלקטואלים מאד פיינשמעקערים, מופיע הביטוי "כּוּסיוֹת".    אסיר אחד שהיה צריך לעבור קורס גמילה מאלכוהוליזם אמר לחברו בתא שהמנחה של הקורס היא כוסית.  פנינת הלשון הגיעה לאוזני השב"ס והקורס נשלל מהאסיר השובב.  שופט אחד פסק שיחזירו לאסיר את הזכות לקורס הגמילה מפני שהיום "כוסית" זאת גם מחמאה למישהי בעלת מראה מצודד והעונש פה הוא מוגזם. 

השב"ס הוא לא בדיוק מוקד של אינטלקטואליה.  אבל בניגוד לאנשי "סטודיו" הוא דווקא  כ ן   י ו ד ע  לקבוע שככה לא מדברים. שום רמה לגיטימית של שום שפה לא מצדיקה שימוש בשובניזם שפל ומשפיל כזה. מזל שלפחות בשירות בתי הסוהר יודעים את זה. 
                   
               בקלנועיות חמורית 
אמן. 

איפה כתבנו את הספר הזה? (72 וגם 176)


                                           14.11.03
לפעמים אנחנו כותבים כמה קלנועיות חמוריות במכה אחת. אחר כך לא מפרסמים את כולן מפני שאחת מהן לא מי יודע מה,  או שעבר זמנה ובטל קורבנה או שפתאום נדחפים מגדלי תאומים ואין  זמן לשטויות. רשימה מספר 72 הייתה כזאת.  עכשיו אנחנו נזכרים להוציא אותה מהנשייה וככה זה בערך נראה (או נקרא) שנתיים אחר-כך.

לעתים די נדירות אבל בעליל שואלים אותנו איפה זה, בעצם, הסטודיו שלנו.   אתמול שאל את זה אחד מעובדי "תמוז".  הוא ראה כמה מהציורים שלנו בכבלים והתעניין לדעת אם אפשר לראות עוד וגם לקנות כאלה, ואיפה זה הסטודיו.  אמרנו לו: "אתה יודע איפה  הזח"ט "?    "מה זה זח"ט "?  הוא שאל.    "טוב.   אז אתה יודע איפה שיש כביש שיורד מאיפה שהדרך לחדר אוכל נגמרת כשבאים מלמעלה "?   "בערך".  השיב.      "אז ממשיכים לרדת בכביש הזה.  לא מסתובבים אל הבריכת שחייה וממשיכים ישר".    "עד כאן אני  איתך", אישר הבחור.     "אז אתה רואה מימין את הטרומים של החברה הבוגרת ומשמאל בית ארוך ומדורג".   "זה שיש לי כמה חברים, פועלים שגרים שם "? שאל.

אנחנו הנהנו בחיוב "אבל זה גם עוד לא שם", המשכנו.   " אחרי הבית הזה, למטה קצת שמאלה, יש עוד בית כזה שבו אף פועל כבר לא גר.   בדלת (שבקושי נפתחת) האחרונה למטה, לפני אזדרכת אחת, זה הסטודיו שלנו.  שם אנחנו מציירים ושם אנחנו כותבים את הקלנועיות החמורית ושם בכלל אנחנו מעבירים את הכי הרבה זמן.   מהסחורה הזאת יש לנו עכשיו בוחטה לא קטנה כמו שיש להרבה גימלאים."

זה מזכיר לנו שפעם לא היה לנו, לא זמן ולא סטודיו. את הכל עשינו בבית, בערימות על השולחן, בתיקים על הרצפה ובקרטונים בבוידעם.   פעם גם בכלל עוד לא ציירנו.   אבל תמיד, תמיד קשקשנו המון וגם מוזיקה.  היו לנו מיליון ניירות וספרים ואקורדיון ומכונת כתיבה וצורך חולני בהרבה שקט, מה שבדירה קיבוצית עם אשה טובה וילדים מתוקים, לא בדיוק נופל מהשמיים על יוצרים עצבנים שהם גם קצת קוּ-קוּ.  

אז ביקשנו ואישרו לנו להשתמש במקלט שקרוב לבית.   זה עד היום מקלט ענקי, אפילו עם שירותים.   אבל מה?  כמו שכל המקלטים התת-קרקעיים, הוא היה טחוב כל הזמן וגם דולף בכל גשם רציני. אנחנו זוכרים איך שבימי גשם היינו עובדים כל הזמן בלגרש, עם מקל גומי, את המים לביוב  שהיה תקין איכשהו.   חרף החיסרון הקטן הזה, היה המקום מרווח, קריר בקיץ (מקלט לכל המשפחה בחמסין לפני עידן המזגנים) ואפילו התאים לחזרות להצגות, שזה מה שעשינו בו אז הרבה, עם ילדים של ביה"ס, שהם היום כבר די גדולים וגם עם שחקנים מ"בימת הקיבוץ" שהיום הם כבר ממש מבוגרים.

פעם נסתמה בריכת הביוב מול בן-דוב.  המוצא האלטרנטיבי לזרם האיתנים היה המקלט הנ"ל. הוא התמלא לגמר במי ביוב ובתוכו כל נכסינו בענייני יצירה -  בעיקר טקסטים, מכונת כתיבה, ספרי תיאטרון יקרים מאד ומסמכים שאבדו לנצח יחד עם מקרר ואקורדיון ומצב-רוח.

הרבה זמן התייבשנו מהניחוח, שפוכים ומפוזרים בחוץ.  בינתיים התחלנו גם לצייר והכל היה על יד הבית, גם כן בחוץ.   בסוף הקדנציה השנייה שלנו כרכזי בניין, נבנו שני מקלטים על - קרקעיים.  האחד ליד גן אלון והשני בפאתי השיכון-צעירים.  את השני אישרו לנו לשימוש בתנאי שלא תהייה איזה מלחמה, שאז יעיפו אותנו החוצה בן- רגע.   

אבל בערך כל עשר שנים דווקא יש מלחמה.  כש"נחש צפע" עיצבן את כל המדינה  זרקו אותנו צ'יק-צ'ק עם כל הדברים החוצה.  יצא שבאותו זמן לא הייתה מצוקת שיכון ואחסון כל כך גדולה במשק.   באחד מבתי הילדים הנטושים היה בחדר אחד רק מחסן טיולים (איפה שהיום החדר של המהנדסת ורד, שנתנה אותו זמנית ליַזָמוּת של רוני שבת). כל שאר הבית היה מאגר גדול ושכוח  של כל ציוד החינוך שלא משתמשים בו  כי מספר הילדים במשק קטן כמעט לחצי, אחרי היציאת-מצריים מיזרעאל 1984 - 1989. כך  נשאר הבית מוחבא כמעט לגמרי מתחת לבוגונויליה ענקית של יפהפיות נרדמות למאה שנים.

גם בגלל זה וגם כי הוא היה קצת רחוק מכל מקום חשבנו שבשבילנו זאת הזדמנות   שלעולם לא תחזור.   הלכנו מהר אל נעמי עמית, המזכירה, וסיפרנו לה את הצרות שלנו.  היום היא רק בענייני דולפינים אבל אז היא הייתה בהחלט גם בעד האומנים.

כך קיבלנו את מה שהיה פעם החדר אוכל של הבית-ילדים שהיה פעם זח"ט, פלוס הכניסה פלוס הבית שימוש. המקלחת שם נהייתה המקום שבו עסק יעקב חביב ז"ל בכל פלאי הטבעונות.  מאוחר יותר עברה גם היא אלינו ונהייתה מחסן  של עבודות מפוצץ לגמרי.  חוץ מזה זה סטודיו מצוין, טוב מאד בשביל גם לצייר וגם להקליד קלנועיות חמוריות כמה שרוצים.

כשעברנו דירה לשם, פתחנו לראות מה יוצא מהברזים.   בברז השמאלי היו המים חמים לגמרי, אף על פי שילדים מתקלחים כבר לא פתחו כאן ברזים לפחות איזה שש שנים, אם לא יותר.   כשירדנו אל מתחת לבנין ראינו שיש שם שני בּוֹילֶרִים גדולים שמספיקים לעשרים ילדים שמצליחים לבזבז תמיד את כל המים החמים.  הנורות  האדומות של הבוילרים עוד דלקו, כמו שתי גחליליות, מלפני אולי עשר שנים.

בשבוע הבא עושים חגיגה ל"סיפורי בעל ואהליבה".   בתוך כל המקומות הנ"ל, גם כתבנו  את הספר הזה.  זה למי שישאל לא רק למה ואיך, אלא גם איפה בדיוק עשיתם את זה?

                             בקלנועיות חמורית  
                      אמן.




יום שבת, 8 באוגוסט 2015

ולא הִכַּרְתְּ במקרה איזה סתם נגר? (355) 23.11.07



שמחנו לקרוא בעלון הקודם את רשימת ההורים שהגיעו ליזרעאל. צריך לתקן גם את התאריכים מול חנה קורודי (שהגיעה הנה גם עם בעלה ז"ל) אבל אנחנו מקלנעים פה דווקא אל ההורה טוּבְיָה וַויְס (או טוביה הנגר).   עם השלמת "כנרות" הגיע ב1954 אִיצֶ'ה וויס.  לאיצ'ה ז"ל היה אבא, נגר. כשלוש שנים אחרי שאיצ'ה הגיע חיסל אבא שלו, טוביה, את עסקיו בחיפה והגיע ליזרעאל יחד עם כל מה שנשאר לו מהבית ומהנגרייה.

טוביה התקבל כאן בכלל  כ ח ב ר  משק. לפרק זמן השתלטה הונגריה על הנגרייה שלנו. טוביה (מטר וחצי גובה) לא דיבר עברית, רק הונגרית, גרמנית וספרדית. האב ובנו דיברו ביניהם רק הונגרית. אם מישהו לא הבין אז איצ'ה היה המתורגמן.   טוביה היה מייסטר אמיתי בנגרות והוא עשה פה בית ספר לכמה אנשים, ביניהם גם לחמור הח"מ.

טוביה נולד עוד במאה ה 19 בהונגריה של פרנץ-יוזף.  בצעירותו הספיק להיות נהג משאית במלחמת העולם הראשונה, כשבבוקר הדליקו מדורה מתחת לאוטו בשביל לחמם את המנוע.  מהונגריה יצא טוביה כשהוא נגר מומחה. הוא נדד באירופה, שהה בלונדון, בפריס ולסוף השתקע דווקא אצל האויבים המושבעים של "ריאל מדריד"  בברצלונה שבקטאלוניה, ספרד.     שם התבסס, הקים משפחה והייתה לו נגרייה גדולה ברחוב מַנְדִיזַבַּל (מה שאנחנו צריכים לזכור?!).   בפרוץ מלחמת האזרחים בספרד התמנה טוביה וויס  למנכ"ל של קואופרטיב נגרייה ענק בברצלונה הקומוניסטית.  לאחר התבוסה החביא כומר קתולי את טוביה ומשפחתו עד יעבור זעם.

ב1944 הצליח טוביה (עם בנו) להגיע לפלשתינה ופתח נגרייה ברח' סטנטון בחיפה בעיר התחתית.   טוביה היה הונגרי מהיר- חימה עם חוש הומור של הונגרים וגם שתיין לא קטן.  פה הוא שיכנע את כולם שיש לו לחץ דם נמוך ובגלל זה הוא קיבל קבוע מהאקונומייה ארבעה בקבוקים של קוניאק "מדיצינאל" בכל חודש.

לאחר מות איצ'ה (ואמו עוד בספרד) נותר טוביה גלמוד.   איכשהו נעשה שידוך בינו לבין ההונגרית אלישבע שהייתה בקב' בית-אורן (כשזה עוד היה קיבוץ). הם חיו יחד כמה שנים עד שהוא נמאס עליה ועל הכלבים שלה והם המשיכו לחיות פה בנפרד.   טוביה עבד במסירות בנגרייה עד גיל מבוגר מאד ועד שהועבר לבית אבות.

גם סבתא חנה קורודי הייתה הונגרייה שאיכפת היה לה להבהיר לכולם  כי במולדתה הייתה שייכת לחוגי החברה הגבוהה והכירה אישית מיניסטרים בממשלה, מנהלי אופרה, רוזנים ומרקיזים וכיו"ב.   פעם, כשסיפרה את זה לאוזניים של טוביה הוא שאל אותה: "את לא היכרת שם במקרה איזה סתם נגר? "  מאז הם לא דיברו זה עם זו אפילו לא בהונגרית.

                                                בקלנועיות  חמורית

                          אמן

בעד - 8 / נגד - 0 / נמנע - 1 בקלנועיות חמורית 412



קצת מאוחר אבל בכל אופן. תמיד נהגנו לציין בכמה מילים את חג האחד במאי, זה שפעם היה ממש חג לאומי עם דגלים אדומים, תהלוכות של חולצות כחולות וכל זה. החג ההוא ברח מזמן מתמונת עולמנו. מה לעשות? אז ככה: אשתנו ואנחנו זוכים אחת לשבוע לביקורן של כמה מנקות מערב-אל-שיבלי. הן נוהגות להגיע קצת מאוחר אבל כמה בחורות יחד וצ'יק צ'ק. יום אחד בתחילת החודש הן הגיעו כרגיל אבל אשתנו שמה את לבה לכך שבחוץ יושבת וממתינה ילדה קטנה. שאלה אשתנו את המנקות: מה זה הילדה הזאת? השיבו הן: היום זה אחד במאי ובית הספר סגור. שמענו ובלענו את הצפרדע, אף על פי שאנחנו לא צרפתים.

קראנו ושמענו בעיון רב את החלטת המזכירות בעניינו של מי שהיה מרכז משק, מנכ"ל מפעל, מנכ"ל תאגיד ובא כוחו של הקיבוץ בכל עניין חשוב ובעיקר חבר מְרוּתָךְ לדירקטוריון מיטרוניקס. הנ"ל, בתמיכת מזכירות קיבוץ יזרעאל,  יוצא לחופשה על מנת "לעשות לביתו", כמקובל במכובדים שבקיבוצים המופרטים.




ועל כך אמרו חז"ל וגם החמור: כָּשֵׁר אבל מסריח.




לרוע המזל עברה אשתנו ניתוח שני בפרק כף ידה. זאת היתה ויה דולורוזה של ארבעה ימי המתנה מעצבנת לכך שחדר הניתוחים יתפנה למישהו שדוקא לא עבר תאונה או לא חטף כדור בתחת.  טמבל מי שאומר שהקיבוץ שלנו זה לא חברה תומכת. להיפך. המון חברות וחברים נחלצו שוב לעזור ובמיוחד אביבה בויטלר, מרים ודריק דודסון ועוד רבים וטובים, שהסיעו את אשתנו הלוך וחזור וכן אלה שדאגו להאכיל את החמור בחדר האוכל ולזרוק בשבילו את הכלים. כל הכבוד. אנחנו עפר לכפות רגליהם הקדושות של כולם.  




בקלנועיות חמורית
אמן






למה סיעור מוחות? מס' 411



הברקה של האפיפיור: "כסף זה צוֹאָה של השָׂטָן."  בני אדם ובנות חווה מוכרים בנפש חפצה, תמורת כסף, גם את הגוף וגם את הנפש.  במכירת נפש העם, האומה והארץ מצטיינים חבר הקופירייטרים של הפרסומות.   למשל:  ילדה קטנה שואלת את אביה:  נכון שיציאת מצריים הייתה קשה ליהודים? אז למה הם לא לקחו משהו נגד עצירות מתוצרת "דנוֹנֶה" ? ולמשל: מישהו מחקה  את הטקסט של הדְלַקַת המשׂוּאוֹת: "אני שְׁמֶערְל בן שיפרה וּבֶערְל, עשיתי הכל למען המדינה וקניתי משקפיים ב"רוקה" במבצע, לתפארת מדינת ישראל".   אין מישהו ב"קול ישראל" שיצנזר את החכמים האלה?  איזה ריפורמטור?

נכון שלנו זה לא מפריע לעיניים כי אנחנו לא רואים כמעט כלום. אבל נכון גם שאומרים על הקיבוץ שלנו שֶׁפֹּה לא אומרים לאף אחד מה לא לעשות. אז בזמן האחרון, כמו פטריות רעל אחרי גשם של פיפי כלבים, צומחים מחסנים פרטיים של דיירים תחת כל עץ רענן. הכי בולט זה בשכונה שקראנו לה "שיכון נוף". מצד דרום זו שכונה יפהפייה ומפוארת בצמחיה, בפיתוח שטח ובצורת הבתים.
לעומת זה, כשמסתכלים על השכונה מצד צפון, אז יש פה מעברה לתפארת ק"ק יזרעאל. איך, מי ולמה זה נהייה? זה ראשומון בדוק ובטח שהאשמים במחדל לא יתנדבו להסתדר בתור. אז מה לעשות? לשים שם עצים שיסתירו את הכיעור? אבל העצים יחסלו את הנוף לדיירי שיכון נוף. אז מה? הרי הם עצמם תקעו שם את פאר היצירה הסביבתית הזאת, ממילא יש להם מחסנים במקום גבעת המורה. אז  שישתלו שם עצים שיחביאו היטב את פנינת איכות הסביבה הזאת. ואם לא אז שלפחות ישימו איזה שלט  מאיר עיניים: "מה שרואים מכאן זה לא שם.  זה פָטָה מוֹרְגָנָה."  כלום. שום דבר. ובא לציון גואל.  שמענו שיהיה סיעור מוחות על ההרחבות והמחסנים של שכון נוף. למה להסעיר מוחות? חסר פה למישהו איזה אירוע מוחי  מסעיר?

ביום ששי אחד לפני הצהרים איבדנו איפשהו אחד ממכשירי השמיעה שלנו. אשתנו נחלצה לעזרה, ירדה על הברכיים ומצאה את האבדה. אחרי זה התחילה להתרומם על רגליה, אבדה את שיווי המשקל, נפלה ושברה את פרק כף היד השמאלית. היה די מייאש. מרפאה כבר אין וכל שאר הכתובות האפשריות לעזרה לא היו ממש זמינות. במרי נפשה צלצלה אשתנו לאחת מהנשים הכי עסוקות בקיבוץ, הלא היא גליה שמי. גליה שמעה ותוך שישים שניות התייצבה אצלנו והצהירה: "כל הפְּלוֹנְטֶר עָלַי". מאותו רגע זה מה שקרה: גליה הטיסה את אשתנו, באוטו שלה, לחדר מיון. שם היא פגשה את כל תלמידותיה וחברותיה לעבודה. הן התנפלו על התיק ורצו אתו מקבלה לרופא, מרופא לצילום, מצילום לרופא, מרופא לקיבוע השבר תחת רנטגן, משם לגיבוס ומגיבוס לצילום חוזר לבדוק אם זה בסדר. אחר כך חזרו אשתנו וגליה הביתה. כל הספור לקח רק שעה וחצי (מי יאמין שיש חיה כזאת?!).
את כל הנ"ל אנחנו מביעים ברגשי תודה עמוקים לגליה, סליחה – לד"ר גליה שמי, שמצידנו יכולה כבר להיות גם שלושה פרופסורים לעילא ולעילא.
חותמים על כל מילה – רותי, אשתו של חמור מקלנע, עוור, צולע וחרש וגם הוא.

עכשיו זה זמן מִתְנַחְבְּלים. אחרי שריפת מסגדים, ניקוב צמיגים, ריסוס קללות וכריתת עצים יש ויכוח הִלְכָתי:  צריך ומותר להרוג חיילים שבאים לפנות התנחלות או שצריך אבל אסור?    איך זה שעוד לא השליכו את כולם לכלא? התוצאה היא שגם בעניין הזה אף אחד בארץ לא מאמין יותר לאף אחד.  וזה מירשם בטוח לקטסטרופה שלעומתה מלחמת יום כיפור הייתה קומדיה בלתי מזיקה.                

ועוד טיפה'לה הסטוריה של חמורים: כבר סיפרנו על זה שכתבנו וביימנו את ההצגה "אגס וגם תפוח" בקן הנוער העובד "בורוכוב". בין השאר היה צורך להפגש עם הכוריאוגרף של המחול. אני חושב ששמו היה שלמה חזיז(?). כשאנחנו, ב-1981, הגענו למקום המפגש, זאת היתה חצר גדולה עם בניין בית ספר בן שלוש קומות, שמיועד להריסה וסכנה להתקרב, וכן איזה מבנה בלתי מוגדר בן קומה אחת ארוכה. (מכל זה נהיה אחר כך מרכז סוזן דלאל) ניגשנו אל המבנה הזה וצעדנו במסדרון ארוך שבסופו היה חדר סגור אבל מואר. דפקנו בדלת ונכנסנו. בחדר היו שתי נשים. אחת רקדנית צעירה שחוללה איזה אטיודים והשניה היתה אשה מבוגרת מאד, שישבה על כסא גדול וחזק ופקחה על תנועות הצעירה. שאלנו איפה אפשר למצוא את שלמה חזיז. המבוגרת אמרה שהוא פה אבל הלך להתלבש והמשיכה: "ומי אתה, אדוני?" הסמקנו ואמרנו שזה לא חשוב. אבל היא התעקשה ושאלה בסמכותיות "תאמר לי מי אתה".  לחשנו שאנחנו אמנון בקר מקיבוץ יזרעאל. היא הפטירה: "אמנון בקר המלחין?" כמעט נפלנו על הרצפה ויצאנו משם במבוכה גדולה. בחוץ מצאנו את השלמה חזיז הזה כשהוא עדיין לבוש באוברול הצמר המקובל אצל רקדנים מקצועיים. אחרי ששוחחנו על תפקידו בהצגה שאלנו "מי זאת האשה המבוגרת שישבה שם?" הוא הסתכל בנו במבט משועשע."אתם לא מזהים אותה?" אמרנו שלא. אז הוא אמר "זאת שרה לוי תנאי".  ברחנו מהמקום די מבולבלים. שרה לוי תנאי היתה אחת מאושיות התרבות העברית המתחדשת בשנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה שעברה. שוררה והלחינה המון שירים, היתה רקדנית מפורסמת שאחר כך הקימה את להקת ענבל. אוי למי שלא זיהה אותה כשהיא זיהתה אותו. בין השאר היתה גם אמו של מי שהיה בזמנו מנהל בית הספר המשותף בעין חרוד. 

בקלנועיות חמורית
                                                   אמן



הידד להידרותרפיסטית! קלנועיות חמורית 410 28.3.14


שלום ילדים,
בעת האחרונה עובר החמור סדרה של טיפולי הידרותרפיה בגן-נר, עם ההידרותרפיסטית הידועה היטב ביזרעאל – עירית בהיר.
הנאת החמור היא כל-כך גדולה עד שהיא עלתה לו לראש ונשפכה מהאוזניים בצורת שיר לגברת הנ"ל.

שִׁיר לְעִירִית בָּהִיר
הֲכִי טוֹב בְּכֹל הָעוֹלָם
זֶה לְהִתְמַּכֵּר עַד כְּלוֹת
לְיַד מַעֲדָנוֹת אַמִּיצָה וְטוֹבָה
שֶׁל עִירִית בָּהִיר
בַּת הַיָּם הַמוּפְלָאָה.
הִיא תָּלוּש בְּכַף יָד עוֹרֶף דּוֹאֵב
וּבִמְחִי יָד תְּגָרֵשׁ עֶשְׂרִים שְּנוֹת זִקְנָה.
בֶּרֶךְ תִּלְחָץ  אֶל גַּב חֻלִיָה
וּכְהֶרֶף עַיִן תֳּגְרָע עוֹד עֶשְׂרִים.
הִיא תּוֹשִׁיט מַרְפֵּק אֶל יָרֵךְ
בִּזְרוֹעַ קֶסֶם נְטוּיָה,
לְשַׁכְשֵׁךְ בְּקָלוּת מְטוּפָּל בַּמָיִם.
כַּך אַתָּה תִּינוֹק  צָף, מְחַיֵּיךְ
בְּרֶחֶם  בְּרֵיכַת הִתְעַנְגוּת חָמִימָה
אֵצֶל  עִירִית בָּהִיר וְעוֹד אֵיךְ
וְעוֹד אֵיךְ וְעוֹד אֵיךְ וְעוֹד אֵיךְ.
 


בקלנועיות חמורית

אמן הנהנתן, העיוור וחֵרֵש וצולע

5000 דולר וסטירת לחי קלנועית 409, 21.3.14


בהנאה לא מסותרת אנחנו שומעים (כי מקריאים לנו) את מה שפיל אדלר כותב מהמטבח. המטבח בכלל זה מוקד מיתולוגי לא אכזב בחיי האדם והחווה. יש כל מיני.  מטבח השטן במנהטן,  המטבח של גולדה מאיר ויש את המטבח של הסבתא שלנו וכולי. המטבח שלנו פה הוא מקום שנוגע לכולם ובכולם. הקיבוץ השיתופי (עדיין) צועד על קיבתו. יש המון תיאבון, טעמים, צעקות, זיעה, פטפוטים  בערבית ושלא לדבר על משברי החילופין של השפים. מהבחינה הזאת התיישב פיל אדלר במקום טוב באמצע  לקבלת השראה אמיתית וכל הכבוד.  האינסטינקט  החמורי שלנו נוער  משהו בעניין יורש ראוי לקילנוע החמורי.  הגיע      זמן. ממש בדרך אגב נודע לנו שפיל גם חטף סטירה ושזרקו עליו עגבניות. אז שיירגע. זה חלק טבעי לא רק מלהיות אקונום אלא גם מלכתוב בעלון, וראה עלונים 1082,1083 משנת 2003. (זה בקשר לקלנועיותנו על מי שפה בעל הבית?!)


עכשו בענייני שירים.  לפני כמה ימים הייתה תכנית בשידור חי על שירי נתן יונתן. זה היה ברשת ג', מאזור הוד השרון. השמיעו שם הרבה משיריו הראשונים שכבר נחשבים ל"עממיים" וגם קטעים, בהם מדבר נתן יונתן, עצמו, על שיריו ועליו.  בין השאר נזכרו שמות מעניינים כמו יענק'לה שגיא, נחצ'ה היימן, מוני אמריליו בנוסף לנתן יונתן עצמו. לא יועיל, כשזה מגיע לשירים אנחנו תיכף מחפשים בכל תכנית כזאת את עצמנו ואת הקשר שיש לנו לכל זה.  אז  
ביענק'לה שגיא פגשנו פעם בבית הקיבוץ הארצי (כשעוד היה ) לשיחה קצרה בעניין חג הארבעים של קיבוץ עין- השופט, שבויים על ידי בני פורת המפורסם ושיענק'לה שגיא היה שם במרכז העניינים. לאסף אור ז"ל ולנו היה  מה להגיד על החיצרוץ המשוגע שהיה שם בהצגה. את יענק'לה שגיא זה הרתיח והוא נבח עלינו על זה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל. 

עם נחצ'ה היימן היו לנו הרבה שעות דווקא בחדר שלנו ביזרעאל. בעיקר  בעניין פסטיבל "ענות" שעבורו חיברנו שירים ודברי קישור. בגלל נחצ'ה התחילו לשים גם אותנו  על תקליטים, עם הגבעטרון, שלישיית המעפיל, חווה אלברשטיין ועוד. את זה אנחנו חייבים לנחום היימן.

פעם כתבנו וביימנו הצגה בשכונת בורוכוב עם הנוע"ל ("אגס וגם תפוח").    מוני אמריליו האמיתי היה  שם המנהל המוסיקלי. הוא התעניין איזה עוד שירים יש לנו. הבאנו לו והוא התלהב והלך איתם לחוה אלברשטיין וניסה לעניין אותה עם שיר של אמנון בקר ועם לחן של מוני אמריליו. היא ויתרה , אף על פי ששנים קודם לכן הקליטה שניים מהשירים שלנו.

 נתן יונתן שלח לנו פעם גלויה והתעניין אם (כמלחינים לא אלמוניים)לא הלחנו במקרה איזה שיר שלו. אז לא.  כשכתבנו את הגרסה הראשונה של "ספורי בעל ואהליבה" הגענו עם כתב- היד גם למשרדי הנהלת ספריית הפועלים. דפקנו בדלת ונכנסנו ולמרבה ההפתעה מצאנו שם דווקא את נתן יונתן בעצמו. הצגנו לפניו את הספר וביקשנו שהם יוציאו אותו לאור. בלי למצמץ ובלי לקרוא כלום ענה לנו נתן יונתן: "תביאו חמשת אלפים דולר ונוציא את זה לאור". היה הלם. איך שחבר קיבוץ מסוגל לבקש מחבר קיבוץ אחר למצוא חמשת אלפים דולר? מתוך התקציב האישי ?   שתקנו וזהו.   ראשנו היה חבוש בכובע קסקט מקורדרוי חום שאבא שלנו קנה בשוק הפשפשים.   אחרי השתיקה  חייך המשורר וביקש  לתת לו לחבוש את הכובע הזה.  הוא נהנה ממראהו בעזרת ראי וביקש שניתן לו את הכובע במתנה. בא לנו להגיד לו שייתן לנו 5000 דולר בשביל הכובע. הוא ניחש את חוסר רצוננו להיפרד מהכובע וויתר.

מכל הנ"ל התרגשנו בנוסטלגיה חולנית. גם מפני שדיברנו קצת עם ההיסטוריה וגם מפני שאנחנו בעצמנו כבר קצת היסטוריה.  אנחנו גם משוגעים על שירי נתן יונתן מפני שהם שופעים הרבה טוב-לב  ופשטות מילים מהפנטת.

בקלנועיות חמורית

אמן, הסטוריה (בקושי מהלכת)

אני קפיטליסט, לא סוציאליסט. אבל... קלנועית 408 28.2.14



כולם הולכים קאקען, לעזאזל. קודם אריק איינשטיין, אחר כן שולמית אלוני, אחר כך עזריה אלון ועכשו מנשקה הראל. מנשקה הראל היה האלוהים של טיולי התנועה המאוחדת לנגב ולמדבר יהודה. נתקלנו בו בפעם הראשונה באתר "אוּם-בַּעְיֵיק" (עין בוקק). הגענו לשם בפסח 1949, כשהיינו חניכים בכיתה י"א. הראו לנו את מנשקה הראל, שכבר אז היה אגדה. הוא היה  שם עם המחזור הראשון של הנח"ל. הם התעסקו בסלילת כביש זמני ממצדה לעין גדי. למחרת עלינו בעקבותיהם למצדה ולמחרתיים הלכנו אחריהם כל הדרך ל"ראס-זוּהֵיירָה" – אז גבעה באמצע המדבר שבראשה שרידי משטרת ראס זוהיירה (כיום – ערד). אנחנו זוכרים איך התנהלנו בקושי, שתינו מים מִגֵבים מלוכלכים ומישהי התעלפה וסחבנו אותה באלונקה כל העלייה, כשכל המדבר הסריח מִוָלִרְיָאן. כשהגענו לראס זוהיירה, חיכו לנח"ל משאיות הברוקוֵואי הצבאיות (אותה הפירמה של הסמיטריילרים של חברת האשלג ההסטורית). אנחנו זוכרים שהחבר'ה של הנח"ל הורידו לנו מהמשאיות פחים מלאים מציות, מין ביסקויט חסר טעם ששימוש בצה"ל כתחליף ללחם. אחרי גערה אחת של מנשקה הראל נעלם כל המחזור הראשון של הנח"ל על משאיות הברוקוואי ונשארנו אנחנו עם המק-דיזלים, קופסאות הריבה והשוקולדים שנשארים תמיד בסוף כל טיול.
בפעם השניה נתקלנו במנשקה הראל בטיול התנועה לאילת, ב- 1950. לקח איזה יום וחצי להגיע מתל אביב עד "עַבְּדֶה" (עבדת). לא היו שום כבישים לשום מקום. הכל בדרכי עפר משובשות. אנחנו זוכרים איך ירדנו מהמשאיות והתחלנו לעלות לעיר העתיקה והחרבה "עבדה". אנחנו זוכרים שטיפסנו על יד מנשקה הראל. הוא היה לבוש בשינל וחבש כפייה לבנה עם פסים שחורים. הוא לא הרים את העיניים מהאדמה ונראה כשוקל ביסודיות כל צעד שעשה. הוא הוליך אותנו אז אל מערת קברים ענקית שבה קברו הנבטים את מתיהם בבורות קבורה לשימוש שני ושלישי וגם רביעי. נדהמנו גם מהגודל העצום של העיר הנבטית  ושרידיה הנוצריים וגם מבית המרחץ שבצד הדרך שלמטה. מהטיול הזה נשארה לנו באיזה שהוא מקום תמונה של משאית דודג' שקועה ומנשקה הראל עומד מהצד מאוכזב.
וזהו זה. אז ככה הולכים כולם פייפען.

בשנתיים שלוש האחרונות אפשר לראות בטלויזיה ולשמוע ברדיו כל מיני מומחים לכלכלה. שדרן אחד, שמו עודד שחר, חוזר ומסכם את המצב, ואולם הוא מקפיד להבהיר: "אני קפיטליסט, לא סוציאליסט אבל מאיפה צמחו כל הטייקונים האלה שגורפים את המליונים ודורכים באגרסיביות על מעמד הביניים ולמטה מזה?" אחרים, למשל, פרופסור זליכה, קובלים על הפרטת כל דבר וגזילת מקורות הפרנסה של כל העם למען מעטים. גם הוא קפיטליסט, לא סוציאליסט. אותו הדבר איזו אחות ראשית בהדסה שלא מעניין אותה כלום חוץ מלקבל את כל המשכורת של החודש שעבר, אחרת לא חוזרים לעבודה. גם היא וגם כל הרופאים של אותו בית חולים, כולם קפיטליסטים, לא סוציאליסטים. כך גם איגוד עובדי הרכבת והנמלים וכולי. בשביל מה הם צריכים את הסוציאליזם? בשביל מה בדיוק? ובשביל מה מצביעים רובם לליכוד וליש עתיד? רק השד יודע.

טווסות הלשון מרקיעה שחקים: "חבל על הזמן" ו"על הפנים" נעלמו. במקומם הגיעו "בודאות" ו"לגמרי". במקום שפעם היו אומרים "אכן" או "כך" או "אמת" אז היום אומרים "בודאות" ו"לגמרי". למשל: "אז גם את הולכת לכלבו? – לגמרי." "וגם היא פתחה כבר את הפה? – בודאות". ויש עוד הברקה ששמענו דוקא מרות אלמגור-רמון. במקום לומר "אל תשכח להזכיר לי את זה" אפשר לומר "תפסבק לי את זה".

בערב שבת האחרון היו הטמפרטורות הנמוכות החזויות בצפת ובנצרת, בחיפה, בתל אביב ובבאר שבע בין 11 מעלות ל-14. אבל בעפולה עוד פעם רק 5 מעלות. אפשר לדעת מה זה?

בקלנועיות חמורית סנילית

אמן.

על חמין ועל חמור ועל הסטוריה 407 31.1.14



אם בהרגשת בית  עסקינן, אז כל הציונות , הסוציאליזם , אחוות העמים וגם גבעת המורה והגלבוע ומה שביניהם ממש קטנים על יד מנה טובה של חמין בכל שבת. חמין זה הרגשת בית אמיתית. הריח הזה, שמחזיר אותנו שמונים שנים לאחור, זה הניחוח של סיר החמין של אמא, קשור במגבת ועומד על פתיליית נפט. כל חמין, אפילו בלי קישקע (שהקפידו לא לשים בו חומוס), זה חום בלב וטריגר לאהבת המקום וגם לחשק לחיות עד השבת הבאה. בהקשר הזה, אנחנו לא מקנאים בחדרי אוכל מופרטים או מבוטלים. בקיבוץ המתחדש זוכים רק מתי מעט לחמין, אם בכלל יודעים לעשות אותו לבד.  אצלנו מקבל כל אחד חמין בשבת בצהריים ולא חשוב מי הוא או מהו.
כל הכבוד וההערכה לכל מי שאשם באמנסיפציה של החמין. בעזרת החמין אנחנו זוכים גם להתחבר לתולדות העם היהודי במזרח אירופה, בספרד, ובבבל (צ'ולענט, חמינדוס וטיבית) ובא לציון גואל.

בעת האחרונה הלכו מעולמנו שני אריקים, אלוני ואלון. מעניין להזכר שבאיזה שהוא מקום זכינו גם אנחנו לפגוש את  ההסטוריה. זה גם סימן שאנחנו בני שמונים פלוס.
פעם, במדרגות של הכניסה לדורות בגלבוע, ראינו מישהו מוכר. "אתה עזריה אלון" אמרנו בפתיעה. הבחור הציץ בנו והפטיר "כן, ומי אתם?" השבנו שבטח הוא לא מכיר , אנחנו אמנון בקר מקיבוץ יזרעאל. הוא אמר "טוב" ועבר והסתכל בכיוון אחר. כשהקליטו אותנו ב"זמרשת", הכריח אותנו אביתר כהן לשיר משירי המחנות העולים. כשסיימנו את "החוגים והלגיון" אישר אביתר כי דייקנו לשיר כפי שהוקלט מפי עזריה אלון. שאלנו: למה הקלטת אותנו אם יש לך את זה מעזריה אלון? הוא: סתם בשביל לבדוק אם גם אתם יודעים את השיר.

באריק איינשטיין לא נתקלנו מעולם וחבל.

ב-1963 למדנו להיות תותחנים נגד טנקים בבה"ד דוֹרָה, שהיה פעם בעזאזל החמישי ועכשו זה אמצע נתניה. אגב, קודם לכן היה דורה קֶמְפּ צבאי בריטי, עם כל הצריפים הירוקים והאכילה ב"מסטינג", שצריך להגיע אליו דרך הרבה דיונות. האוירה שם הזכירה לנו את בסיס הטירונים, רחמנא ליצלן. אף על פי שהחיילים היו מילואימניקים בני שלושים וארבעים, התייחסו אלינו כמו אל טירונים מושתנים. זה היה גם בגלל העובדה שבתעודת התותחן שלנו היה חתום מפקד המחנה אריק שרון. לא כבוד גדול.

בשנת 1970 היינו בשנה ב' של לימודי הפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. באחד האולמות הקטנים של בנין גילמן ישבנו, אחת לשבוע, בהרצאתו של פרופ' שמשון שוורץ על הפילוסופיה של האסתטיקה. אנחנו הקפדנו לשבת בצד שמאל, על יד פתח שהוליך לגינה צדדית. באחד מאחרי הצהריימים ישבנו והקשבנו לתורתו של קרוצֶ'ה. כרגיל, יכולנו להבין מעט מאד ממה שהגאון הזה הרצה לפני כמאה סטודנטים. פתאום, מהגינה שבצד, הופיעה אשה והתיישבה דוקא על ידנו, כתף אל כתף. הצצנו בביישנות לעברה וגילינו שזו שולמית אלוני    בכבודה ובעצמה. לפני 44 שנים היתה הגברת אלוני אשה נאה ביותר, עם שפתיים מלאות ועיניים חקרניות. למרבה ההפתעה היא הקפידה להופיע כך איזה  חמש או שש פעמים ולשבת עוד פעם לידנו. לא החלפנו אתה אף מילה, אבל היא העניקה לנו חיוך של מכרים אחת לשבוע. שלושים שנים לאחר מכן לקחה אותנו אשתנו למוזיאון ישראל לראות מה חדש. במדרגות הכניסה נתקלנו בשולמית אלוני ממהרת לצאת. אשתנו לא התאפקה וברכה את שולמית אלוני בהצלחה בכל אשר תלך. היא זיהתה מיד שזה שני קיבוצניקים ואמרה במאור פנים: הי חבר'ה, אל תפספסו את התערוכה עלווֹיו נובה". "ווֹיו נובה" היה קיבוץ שהוקם באוקראינה ע"י פלג שמאלי של אנשי גדוד העבודה,  שחזרו לגולה בראשותו של מנחם אלקינד. היה מפליא לראות את הציורים שפלוני – אקסלרוד -  יצר, מדהימים בדמיונם לקיבוצים בארץ.

לאחר סקר בתחזיות מזג האויר של רשת ב', מסתבר שבחורף הזה עפולה היא המקום הכי קר במדינת ישראל, באמצע הלילה. קר יותר מאשר בצפת ובמצפה רמון. לא יאומן אבל עובדה . מה רע עשינו למישהו?!

בקלנועיות חמורית,

אמן

על חמור ובולעאלעך של בטון, 406 10.1.14


שלום ילדים.
מי לא מכיר את ה"בולקאלעך בטון" שמפוזרים בכל מיני מקומות בקיבוץ?
הבולקאלעך בטון האלה הם כמו חצי כדור מבטון, ששוקל איזה מאה קילו, אם לא יותר, ומשמשים בשביל לא לעבור, לא לדרוך, לא לעקוף וכאלה.
אין מי שלא מכיר אותם. כל אחד פה - או שנתקל בהם עם הרגליים שלו, או עם האופניים, או עם הקלנועית שלו, או עם המכונית. מהדרין שבמהדרין נתקלו בבולקאלעך בטון דוקא עם הסקייט-בורד שלהם, מה שנגמר בחדר מיון.

כאן אנחנו מתכוונים לשני  בולקאלעך  בטון כאלה, שמישהו שם בקצה הכביש אל הפינת נוער, איפה שמתחילה המדרכה אל הזח"ט (וגם חדר הכושר).
שמו אותם שם בשביל שמכוניות או מיולים או טרקטורים לא יסעו על המדרכה הזאת לתוך הזח"ט, כמקובל אצל החצופים שבסביבה. 
אחר כך היה צריך לחפור קו חשמל לשיכון שדות, ומישהו (מי בדיוק הבעלבית של הבולקאלעך בטון האלה?) הזיז אותם הצידה כדי שלא יפריעו לחפירה. כשכיסו את החפירה, החזירו אותם למקום הנכון.
ככה עד שהיה צריך לחפור גם קו ביוב דרך שיכון שדות. כשגמרו עם הביוב הזיזו אותם שוב פעם למקום הנכון.  
ככה עד שהיה צריך לחפור גם בשביל קווי תקשורת לשיכון שדות. אז הזיזו אותם (מי בדיוק?!).
אחר כך, כשהיה צריך לחפור גם בשביל תאורת המדרכה, הזיזו אותם שוב.
וככה וככה – גם כששתלו בחזרה את הדשא ההסטורי של הנוער, לאחר חמש שנים שבהן הוא לא היה.
כשהבולקאלעך האלה מוזזים הצידה, הם מפריעים לחנות מולם. אבל מול המדרכה פתאום דוקא אפשר לחנות, בניגוד לתכנון המקורי, ובדרך כלל זה קורה מיום שישי בערב עד מוצאי שבת. כך מבלי להתחשב בחמורים עם קלנועית שצריכים לעבור שם, או באמהות עם עגלות ילדים, שגם צריכות לעבור שם. 
כולם מעדיפים את המדרכה לזח"ט ולא את הכביש הישן נושן שיש לאורך הרכבת התחתונה. הכביש הזה הוא אלטרנטיבה למדרכה, במקרה הצורך.
לא היינו מקשקשים על הבולקאלעך בטון הנ"ל, אלמלא דחף מישהו דוקא על הכביש הזה שלושה משטחים ריקים של בלטות, אולי נגד הבוץ ואולי נגד חמורים עם קלנועיות.
כל זה הוציא אותנו מהכלים איזה שבע-שמונה פעמים.
לכל קוראינו הנאמנים, שלא נתקלו בנו כבר שנה שלמה,  ד"ש מהחמור הזקן, הצולע, העיוור והחצי חרש.

בקלנועיות חמורית נשכחת,

אמן


הוא עוד ישוב 405



לשם שינוי ארבעה סירעופים בקצרה.

מי שמע על שוריקה ברוורמן? אנחנו לא. או שפשוט לא זוכרים. לפני כמה ימים נפטרה החברה שוריקה בת ה-95 בקיבוץ שמיר, שהיא אחת ממייסדותיו. על פי החדשות של קול ישראל היתה שוריקה ברוורמן בהגנה ובפלמ"ח וגם היא, יחד עם חנה סנש וחביבה רייק, היתה מהצנחניות שהצבא הבריטי שלח למזרח אירופה. תפקידם היה ללקט סביבם פרטיזנים ולשבש את מערכות הצבא הגרמני. החברה שוריקה חזרה משם בחיים מפני שברגע האחרון נרתעה ולא צנחה. אחרי זה היתה פעילה מאד בהגנה ובצה"ל. זאת דרישת שלום מארץ ישראל היפה, שבה חיו ברכה פולד וחנה סנש וחביבה רייק ועוד כל מיני גיבורות.    מעניין לדעת מה היה קורה לחרדי שהיה צורח עליהן  שיקומו ויֵלכו לשבת באוטובוס במושב האחורי?

שמענו שיגישו בחדר האוכל זיתים מתוצרתנו שלא יהיו כל כך מרים וחריפים כמו אלו שיש. אנחנו מציעים למי שלא טוב לו זית מר ומפולפל שיקח מהריבה שעל יד ושיעזוב בשקט את הזיתים המצוינים האלה.

בצער רב וביגון קודר נודע כי המלחין שמואליק קראוס הלך לעולמו. לטעמנו, כמלחינים לשעבר, היו בעת החדשה שני מלחינים מקוריים באמת. אחד היה יוחנן זראי והשני – שמואליק קראוס. האחרון ידע להלחין הרבה שירים לארץ ישראל היפה והעצובה ובהם, למשל: "מה מליל, הוי שומר מה מליל" ו"אני זוכר את בית הערבה". שמואליק קראוס חיבר גם את הנעימה לשיר המפורסם "הוא עוד ישוב". אנחנו משוכנעים שהשיר הזה הוא אחד מהשירים המתעדים ומשקפים תקופה שלמה וחשובה, אם כי לא כל כך נעימה לאוזן הקיבוצית. אז מה? לא מזיק אף פעם סטירה מצלצלת.

אנחנו לא זוכרים אם כתבנו על כך שהתפרסמנו, ועוד איך, באתר "זמרשת". מישהי מוותיקות הגבעטרון הלשינה להם כי יש אמנון בקר אחד שזוכר הרבה שירים מלפני שבעים שנים ויותר, בהם שירי שכונה, בית ספר, תנועות הנוער וכו'. אז הם הגיעו לסטודיו שלנו והקליטו מה שאנחנו זכרנו. כרגע נמצאים תשעים ואחד שירים מוקלטים מפי הזמר המקצועי הנ"ל. אנחנו ממש מתרגשים למשמע השירים האלה. אין לנו כוח לבדוק למי עוד יש כל כך הרבה שירים מוקלטים, אבל בטח לא להרבה.

בשְוִיץ גדול ובקלנועיות חמורית
אמן


על הפרטטולוגיה כאידיאולוגיה ולוגיה, (404)



אבל קודם בעניין טָוָסוּת הלשון: "שתביני", "האמת ש...", ועוד משהו ששכחתי עכשו. יותר מדי פעמים נתקלנו בהתבטאות בזו הלשון: הצנוניות התייקרו בשקל למאה גרם, שתביני, איך זה יכול להיות, מה זה פה? שתביני, איזו מדינה נהיינו? שתביני, זה פשוט לא יכול להיות".    אין הכוונה להברקה הנחמדה של הסלנג. הסלנג  מטרתו היא לקצר את הדיבור, אז במקום לומר אני לא מבין מה שאמרת אולי תסביר עוד פעם, אומרים "שאני אבין". הצרה היא שיש רבים או רבות שהופכים את ה"שתבין" לאחד ממשפחת המילים שאין בהן שום צורך במשפט ותוקעים אותן רק מפני שאין מה להגיד או שחושבים שהשימוש בהן הופך אותך לחשוב יותר. לדוגמא: "למעשה", "על ציר הזמן", "נכון לעכשו". מה היה קורה לסיפור הצנוניות שהתייקרו אם לא היו מצרפים את ה"שתביני"? כלום. זה היה משפט בעל משמעות זהה לחלוטין. אז בשביל מה "שתביני" השד יודע.
כנ"ל "האמת ש". למשל: "הצנוניות התייקרו בשקל. האמת שזה בלתי נסבל והאמת שחזרתי הביתה בלי צנוניות. למה "האמת ש" מה, האם כל הדיבורים קודם לכן היו שקרים? לנו אין מושג.
אה, רגע, עכשו נזכרנו בביטוי השלישי: "לא משנה". למשל, אתמול הלכתי לשוק לקנות ירקות לסלט. לא משנה רק שהתברר לי שהצנוניות הן יותר ביוקר, לא משנה אז לא קניתי. טוב, לא משנה, הסלט בערב היה בלי צנוניות.  מדוע משתמשים פה ב"לא משנה"? יש איזו מטרה ברורה וסופית שאליה מתייחסים ויש לסלק הצידה כל מה שמפריע להוצאתה לאור? לא משנה מה? איזה שינוי שוללים פה ולשם מה? טוב. לא משנה  חוץ מטוָסוּת הלשון.

עכשו לעניין השני. גורסי ההפרטה טוענים שכל איש ואשה חייבים להיות אחראים על גורלם הכלכלי נקודה. די עם הפרזיטים האלה שהכלל משלם את הדיור שלהם, האוכל שלהם, החינוך של ילדיהם והטיפול בזקניהם. שילמדו כולם מה זה א ח ר י ו ת על עצמם ועל חייהם. למשל, יש ממשלה שכל האידיאולוגיה הכלכלית שלה היא הפרטה טוטאלית בכל תחום ותחום וזה למען הגשמת האחריות הנ"ל  שהיא חשובה ביותר. אז הממשלה הזאת מכריזה על הפרטה בכל דבר - בריאות, רווחה, חינוך ואפילו בטחון, ר"ל. טוב ויפה אבל יש בעיה: הקבלנים והחברות הפרטיות נחשדים בכוונה להתעשר על חשבון השרותים שהם אמורים לתת. אז צריך פיקוח עליהם. מי יפקח? על פי תורת ההפרטה חברות פרטיות. אז מוציאים מכרז וכל המגיש הצעה זולה יותר – זוכה. אבל רגע, מי בדיוק יגיד למפקחים הפרטיים האלה על מה ואיך לפקח? מוציאים מכרז לייעוץ בענייני פיקוח על ביצוע ההפרטה. זה גורר את הממשלה (קרי: עם ישראל) לתלוּת מסוכנת ביועצים למיניהם. מה עושים? מוציאים מכרז מופרט לרגולטורים שישגיחו על היועצים שיועצים למפקחים שמפקחים על המפריטים. אם כל תחומי האחריות שבכל הרמות מוטלים על גיבורי החד-גדיא הזה, אז איזו אחריות נשארה בכלל לחברי הכנסת ולשרי הממשלה? והתשובה:
א.     כל המרבה לטוס במחלקת עסקים, הרי זה משובח.
ב.     החלצות אמיצה למלחמת חורמה אחד בשני על מי שישרוד את הפריימריז ואת הבחירות הבאות. זה מזכיר לנו את עקרון האחריות של תורת ההפרטה, אחריות נגד פרזיטים. יש מישהו שכל זה מזכיר לו משהו?  איפה שהוא?

ביום שני בערב הביאה אשתנו מהכלבו כל מיני דברים. פתחנו את אחת מהאריזות, זאת שנראתה לנו כמו גבינה צהובה. חתכנו חתיכה וטעמנו. לא יכול להיות. האם הכלבו שלנו השתגע להביא הנה גבינת פָּרְמָה ? אמנטל? או אולי חָאוּדָה? ולהכריח אותנו לשלם בשביל זה? למען בטחון שאלנו את אשתנו מה מודפס על האריזה של הגבינה הצהובה הזאת, שהיא טעימה להפליא, גבינה מארץ הגבינות הצהובות. אשתנו אמרה: גבינת הבית שבטח אבנר אלתרלוי עשה. ואנחנו אומרים: כל הכבוד  לגבינה תוצרת יזרעאל שאין לה מה להתבייש בפני הגבינות הכי משובחות מחו"ל.

בבחירות האלה אנחנו הצבענו "מרצ" מפני שכבר מזמן הם מביעים את עמדתנו הפוליטית בדיבור ובמעשה. אנחנו כבר ששים ושתים שנים חברי מפאי בכל פרצופיה. אבל עכשו לפחות פעם אחת בחיים (שמונים שנים) בא לנו להביע נמאסוּת מהתנהגותם האישית של כמה ממנהיגי העבודה. זה התחיל מבן גוריון (זה שגירש את תנועות הנוער מבתי הספר), שפרש והקים את "רפי". זה המשיך בשמעון פרס שהחרה החזיק אחרי מורו ורבו פעם ל"רפי" ופעם ל"קדימה". וזה המשיך עם אמיר פרץ שהיה מנהיג המפלגה אבל פרש לציפי לבני וזה ממשיך עם אורית נוקד ועינת וילף, שעבור שתיהן הצבענו בפרימריז הקודמים ושתיהן רצו אחרי ברק, שגם הוא פרש מהעבודה. כל הפורשים האלה נוכחו לדעת שלא יתנו להם יותר להיות מספר אחד ברשימה לכנסת, אז לא הזיז להם דמוקרטיה פנים-מפלגתית והזיז להם רק הרצון להיות שר או ראש ממשלה עם איזו מפלגה שלא תהיה.
אז אנחנו הצבענו מרץ. יש, כמובן, מי שיאמר גם על המפלגה הזאת דברים לא נחמדים: איפה רן כהן? איפה יוסי שריד? ואיפה ג'ומס? טוב. אז על זה כבר אמרו: הטוב שבמזוהמים מבין המטונפים הוא יענקל המלוכלך.

את כל הנ"ל כותב החמור המקורי, לא מישהו אחר.

בקלנועיות חמורית
אמן


25.12.12 איך גנבו את הקלנועית החמורית? (403)

 שלום ילדים,אנחנו כבר בני שמונים פלוס והיינו בטוחים שכבר ראינו הכל ושמענו הכל. אבל אין דבר כזה שאין דבר כזה. עובדה: בעלון האחרון, מספר 1568, התפרסמה לתדהמתנו קלנועית חמורית חתומה על ידנו. חזרנו וקראנו ולא האמנו למראה עינינו. את הרשימה הזאת לא אנחנו כתבנו. אם להסתמך על ההבהרה מצד מערכת העלון, אז מישהו, חכם נורא, חמד לו כנראה לצון והחליט למתוח אותנו ואת קהל קוראינו בצורה מתוחכמת.קודם הוא שירבט  משהו שנראה כמו איך שאנחנו כותבים (אבל מבולבל, רשלני וחסר פשר), אחר כך פתח כתובת מייל שהיא amen.be00@gmail .com (כתובת שמעולם לא היתה ולא נבראה) וממנה קיים התכתבות עם עורכת העלון. בתחילה הוא שלח את ה"טור" כמו שהוא קרא לזה, אך ללא כותרת ובהמשך, על פי בקשתה של העורכת, ניסח גם כותרת מאד מעניינת. קצת מוזר אבל התעלול הצליח.
כמה וכמה אנשים שאלו אותנו מה כתוב שם ולמה התכוונו. אנחנו ענינו שלא כתבנו את זה ולא התכוונו לשום דבר ועל כן אנחנו מבקשים לקבוע סופית: לכל מאן דבעי, לא אנחנו כתבנו את הכתבה "על אחד ועל מפלגה" ואין לנו מושג מי עשה את זה.כבוד גדול הוא לנו ליהפך מודל לחיקוי כלשהו ואפילו לתעלולים ופעלולים מהסוג המביש הזה. לעומת זה, תענוג וחובה בשבילנו נוכח כל זה הוא להצהיר בזאת: היזם שעשה את זה  הוא סתם זומם ובנזונה מלוכלך. בקלנועית חמורית אותנטיתאמן

AIM IT HIGH (402)

                    
את מה שכתוב פה אף אחד לא חשב, אף אחד לא כתב, אף אחד לא בדק ואף אחד לא הנפיץ. אולי חלם. נא להתייחס בהתאם. אם יש חמור אחד שבזה הוא מאמין-              זב"שו.

אנחנו שומעים רדיו ול צא טלויזיה. זה בגלל העיניים. ביום ג', ב' דראש השנה, הייתה תוכנית של שעתיים על שירת הזמר של חיים נחמן באליק, בערב הייתה תוכנית על שירת הזמר של מתיתיהו שלם בינתיים נודע על פטירתו של חיים חפר וכול הרשתות התחילו לשדר ממיטב שיריו ופיזמוניו. 
אז פעם אחת בשנה לפחות, מוציאים מהארון אריות אמיתיים של הזמר העברי. וזה מיטב השיר והלחן שנולדו בארץ הזאת. אולי זה ישמע לא כל כך פוליטיקלי קורקט אבל זאת בהחלט דעתו האישית לגמרי של החמור החתום מטה: זאת לא היללה הדרום ים תכונית עם הטקסטים המבישים וזה לא סתם עוד פופ שמופ בדציבלים גבוהים. היה תענוג לשמוע ולהתרגש וגם נוסטלגי. וזהו זה. (נ.ב. בערב חג סוכות ובחג עצמו הושמעו ברדיו גם זמירות השירים של שלונסקי ושל חלפי. אז אותו דבר גם עליהם.)

פעם היה מול הזח"ט וגם מול הסטודיו שלנו דשא ושיחים וגם פרחים. זאת לא הייתה גינה של לואי ה-14 אבל בהחלט פינה נעימה עם נוער שרובץ או משחק על הדשא בשקט ובשלווה. עקב בניית שיכון שדות נעשו כמה מעברים תת קרקעיים שבשבילם חפרו תעלות בדשא הנ"ל ועקב בניית החלק העליון של אותו השיכון התפרצה דירה אחת עם החצר שלה אל פינת החמד וחיסלה אותה. נראה שכול פינת הנוער הזאת תלך פייפען. זה אומנם חלב שכבר נשפך. אז מה? לדעתנו לא היו צריכים לבנות את שני הבתים העליונים של שיכון שדות במקום שהם נמצאים עכשיו, היה צריך להיות שם שטח ציבורי, דשא גדול או חורשה עם ספסלים ועם משחקים לילדים. במקום זה ובמקום פינת הנוער בנו את הדירות הענקיות עם החצרות הענקיות. כמה חבל.

לפני כמה חודשים קראנו בעלון על מדריכה ליזמויות שתבוא אלינו ללמד כיצד לכוון גבוה. ההגיון החמורי אומר שמדובר בהעלאת מחירי המוצר של היזמות. זה מזכיר לנו את המיתוס של "תנועת הבונים" דרום אפריקה: ""aim it high. זה בעניין התחרות של הבנים מי ישתין יותר גבוה. הצרה היא שמי שהיה מנסה לעשות את זה יותר מידי גבוה היה עושה את הפיפי על עצמו וזה פחות או יותר מה שקרה לשתי יזמויות אצלנו. אז אחת נעלמה והשניה הורידה מחירים באופן משמעותי, וככה במה שנוגע ב"לכוון גבוה".   
קראנו גם שמישהי מציעה להפריט את חדר האוכל כך "שיפסיקו פה להסתכל אחד בצלחת של השני". איך זה? היום אם בכלל מסתכלים בצלחת של מישהו אחר אז יש שם אותו הסיפור שיש בשלנו. מקסימום איזה עוף מכובס דיאטה או צמחוני. אבל כשמפריטים את האוכל מקובל לפי הידוע לא רק לשלם בשביל הארוחה אלא גם לבחור מנה יותר טעימה ויותר יקרה. זאת אומרת שאחד יאכל סטייק והשני יסתפק בחזה עוף מוקפץ. לפי דעתנו זאת תהיה סיבה מצוינת להציץ ביסודיות אל הצלחת של מי שעל ידך או מולך. ככה שמי שרוצה שלא יציצו לו בצלחת אמור להיות נגד הפרטת חדר האוכל. כך, לפחות לפי ההגיון של החמור.

 אם כבר מדברים על מה שכתוב בעלון אז מסתבר שמזכירות קיבוץ יזרעאל לא חדלה מלהיות שרויה באבל עקב יציאתן של כמה משפחות לשנות חופש. נמסר כי המזכירות תדון בסיבות לכך ותגרום לשינוי המציאות שלנו כך שמעתה והלאה  לא יברח מפה אף לא אחד. שמענו גם שזאת איננה דעתם של כול חברי המזכירות אבל כך זה פורסם בפרוטוקול. לכל מי שכבר לא זוכר או בכלל לא יודע אז מרבית אנשי המשפחות האלה עשו ציפצוף אחד ארוך על החלטות המזכירות, על האסיפה ואפילו על תוצאות ההצבעה בקלפי. הן העדיפו יותר להסתופף בחצרו של עופר שחר ופחות להשאר חברים בקיבוץ. ב-64 השנים שחלפו עזבו את הקיבוץ ממיטב החברים המרכזיים. עד עכשיו שרדנו את זה. תנחומינו למזכירות ואבלה הכבד. ובתקווה שיפסיקו להשמיט מפרוטוקול דיוני המזכירות את כל מה שלא נחמד ושתהיה לנו שנה טובה.  

לקראת יום הכיפורים יש לנו תפילה: על כל אלה שמביטים לי בצלחת. על כל אלה שלוקחים המון אוכל הביתה. על כל אלה שמבלבלים את המוח של האחיות.על כל אלה שהכלבים שלהם מתרוצצים בראש חוצות. על כל אלה שיש להם מינוס יותר מידי גדול. על כל אלה שהתינוק שלהם צורח בחדר האוכל וזה לא מזיז להם כלום.
על כל אלה שגונבים בכולבו. על כל אלה שמרביצים לילדים. על כל אלה שאף אחד לא יודע איפה הם עובדים. על כל אלה שגונבים פרחים מהגינה של מישהו אחר. על כל אלה שעושים את המוות לצוות הבנין עם שיפוץ. על כל אלה שמחזירים את המכוניות מלוכלכות ומקולקלות. על כל אלה שהילד שלהם עושה פיפי בבריכה. על כל אלה שיש להם יותר מידי אורחים. על כל אלה שמור נא לי אלי הטוב כי מהם בנויה החבורה המופלאה הזאת של קבוצת יזרעאל אגודת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ - הקיבוץ שלי.

בקלנועיות חמורית
          אמן