יום שבת, 8 באוגוסט 2015

על פיל לתרנגולת, על בֵכי ועל מִשְפָּטִיוּת (391)


אנחנו תלמידים חרוצים ב"דורות בגלבוע". אז יוצא לנו פעמיים בכל שבוע להמתין להסעה בתחנת האוטובוס. בהזדמנות זו אנו זוכים לשמוע אוצר של קללות וחרפות במרוקאית, בערבית, ברוסית ובישראלית, מה שבא קודם לנהגי האוטובוס הצהוב. כך כדי להביע את דעתם על הסיבוב ההוא. לפני ששידרגו מאד את מגרש החנייה לתפארת ק"ק יזרעאל, עם מדרכות אקרשטיין ותמרורי אין כניסה, זה עוד היה איכשהו. הסתובבו מאחורי הבית הכי רב-שימושי וגמרנו אם לא פגשו איזה משאית בדרך. אבל עכשיו? כשהאוטובוס מתחיל לזוז אז כולם חייבים לא לחנות מול משרד הרכב (גם לא לרגע) בשביל שהאוטובוס יוכל לעבור וגם יגיע לסיבוב בזוית הנכונה (מה שלא קורה בדרך כלל) ולהתחיל את התרגיל. עושים בקושי את ה- 90 מעלות הראשון עם פחד לא קטן מהבוחטות בטון שיש כאן כדי לסמן איפה נגמר הכביש מימין. לפני שזה נגמר כבר מגיעים ל-90 מעלות השני. הכל טוב אם לא נוגחים את השלט אין כניסה משמאל ואם מישהו ממיטרוניקס חונה שם כמו שצריך – עמוק בחנייה הראשונה. ככה גם אם אף מיול לא חונה שם (לרגע). כל הניסים לא מתרחשים תמיד ואז צריך לנסות עם שני רוורסים וקללות בכל השפות הנ"ל. גם כשהכול כשורה עושה האוטובוס את הסיבוב בדחילו ורחימו.
כמו פיל שמצחק עם תרנגולת.
לנו יש הצעה לשיפור: לחתוך את כל המדרכה מהברזים שיש שמה (למה? למה?) עד כל המקום של החנייה הראשונה שבפנוכו ולהוסיף את זה לכביש. זה יעזור לגרש את הסיוט. עד שיעשו את זה ימשיכו כמה נהגים להסתפק ברוורס אל המחסן בגדים לכיוון אוסקר או רוורס לירידה למטבח, או בכלל לא להגיע לתחנת אוטובוס ולהכריח את החמורים ללכת לקראתם עד איפה שנוח לאוטובוס להסתובב החוצה (בטרמפיאדה שעל יד המחסן בגדים).
אנחנו לא מזילים דמעה בקלות. אבל השנה נרשמנו לשיעור על תולדות הזמר העברי. בשיעור השלישי הזכירה המורה את גיל אלדמע, המעבד המיתולוגי, וגם הקרינה תוכנית טלוויזיה ממזמן עם אליהו הכהן בעין-חרוד. במשך הסרט הוזמנה דולי מודעי לשיר סולו והזכירו גם את מתתיהו שלם ואת כנסי "ענות". כאן חשנו צורך לשלוף מהפאוץ' איזה טִישוּ ולנגב את הדמעות. גיל אלדמע עיבד לחבורת "רננים" את "הביא לי הרוח" (מאת החמור). דולי מודעי הייתה אחת משתי הזמרות ששרו את כל שירי המחזה "דבורה שטרקמן" מאת החמור ובבימויו, הצגה שעלתה כמאה ועשרים פעמים. להצגת החג ה-10 של יזרעאל הטריחה לאה אגוזי מגניגר את מתתיהו שלם בכבודו ובעצמו, שיראה מה הנוער יוצר. אחרי המופע ושפע הפזמונים של החמור נותר מתתיהו שלם לשבת ולהרהר, הוא לבד בספסלים הריקים. אנחנו גם כתבנו טקסט למופע של מתתיהו שלם מתישהו בשנת 1982. שירינו "שיר יין" ו"שלכת" בוצעו בכנסי "ענות". וכל זה היה ממש מזמן וזה למה שבכינו.
אשתנו קראה באוזנינו, כרגיל, את העלון שבו דברים מאד הגיוניים של יאיר ארד על אסיפות, על ניהול הקיבוץ וסמכות בעלי התפקידים. בלי להיכנס יותר מדי בא לנו להעיר:
1.             כל תקנון מת ברגע היוולדו אל מציאות שאינה מתאימה לו.
2.             ה"מִשְפָּטִיוּת" של ניסוח תקנונים היא טחינת מוח מעצבנת, אבל היא גם המפגש האמיתי בין העקרונות לבין המציאות.
3.             הייתה זו האסיפה (ולא שום פורום אחר, לרבות המזכירות), שלא עברה לסדר היום על פעולות חריגות ושנויות במחלוקת מצד נושאי תפקידים שניסו לקבוע עובדות בשטח.
4.             זה גם בית-ספר טוב למי שלא יודע מי אמור להיות כאן בעל הבית.
לא נעים אבל חשוב לדעת ולשנן.
בקלנועית חמורית

אמן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה