יום שישי, 7 באוגוסט 2015

מַסַּע הַבֻּבּוֹת לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל (344)



מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו קוראים ספרים, תקוע לנו במוח ספר בכריכת בד מְהוּהָה בצבע בז'.   זה ספר מלוכלך בכתמי שומן ובכמה מקומות גם קרוע, הכל מרוב שימוש בידי ילדים.   שמו מודפס על כריכת הבד בצבע סגול-שחור: "מסע הבובות-לארץ ישראל" מאת אברהם רגלסון.   האקסמפלר ההוא יצא לאור בשנת 1936 בהוצאת "מצפה" עם איורים משגעים שעשה מישהו בשם "אריה"  שאיננו אריה נבון, הקריקטוריסט המיתולוגי של העיתון "דבר" שאייר חלק מ"מסע הבובות" כשזה יצא בתחילה כסידרה ב"דבר לילדים").

זה הספר הראשון שבכלל קראנו.  חרשנו אותו עשרות פעמים, גם מפני שהוא הקסים אותנו וגם מפני שלא היה משהו אחר לעשות.   אחרי קרוב לשבעים שנים  אנחנו זוכים לעלעל בדפיו שוב. מסתבר שדווקא בספריית הילדים ביזרעאל מצויים כמה עותקים. קיבלנו אחד במתנה ועכשיו יש לנו עותק שהצטרף לעוד כמה "מציאות" מאז.

"מסע הבובות לארץ-ישראל" הוא סיפור מצוין לילדים ולא רק להם. חומריו ומבנהו הם קלסיקה של ספרות ילדים.  מי שקורא אותו אפילו כיום טועם ציונות תמימה ושורשית. הוא פוגש נדבך איתן של נפש ילדי הארץ של שנות הארבעים של המאה שעברה. הוא מגלה את מקור ההשראה למי שאחר כך כתבו שירים מצחיקים ומלבבים (כמו החמור למשל) שניחוח של עברית משובחת ואהובה על הכותב נודף מהם.

מאז שיצא לאור לראשונה, עבר הספר גלגולים שונים ומשונים:  יש שם טייס שמציל את הבובות במסען ארצה.  במקור היה זה צ'רלס לינדברג הנודע.  אחרי שהתברר שהוא אנטישמי, במחילה, שונה שמו בסיפור לוילבור רייט, אחד ממציאי האוירון באמריקה.   שני בּוּבִּים מתוך קבוצת הבובות נקראו תִּינְג-אוּם-בַּבְּ וְפַּפַּי.    משום מה הפכו אלה, לאחר פרוץ המדינה ב  1948  ל"בַּלְט עַיִן" ולמִלְתָא זוֹטַרְתָא.

תוך כדי הכתיבה אנחנו גולשים באינטרנט ומגלים  בין שאר הפלאים כי שרונה, גיבורת הסיפור, היא לא אחרת מאשר שרונה תל-אורן החלילנית הנודעת וכי לאחרונה הוציאה את ספרו של אביה אברהם רגלסון מחדש, כְּתָבוֹ כלשונו.

למי שרוצה סתם ליהנות וגם לפגוש את מיטב ספרות הילדים שעיצבה פה דורות שלמים – מומלץ לקרוא בלי לפספס אף מילה ולא פחות מזה אף איור שבכולם  בולט הטעם של אז.

חיטוט קצר בעותק שקיבלנו מספריית יזרעאל מגלה כרטיס ספרנות ובו מצויין כי ב 8.11.82 קראה את הספר הילדה תרצה.  ב 14.4.82 קראה אותו עדי ע. ב26.1.83 קראה אותו עדי ש.  אחרי שנה בדיוק קראה אותו דלית.   ב13.2.84 קראה זאת נירה.  ב26.2.84 לקחה אותו אסנת.  ב26.2.85 שוב חומדת אותו ילדה בשם נירה.  ב30.10.87 עיינה בו הילדה אליתה.   מאז לא השתמשו בעותק הזה.

כאמור, הספר מלא וממולא גם בשירים שהם יפים לילדים ולא רק להם. אנחנו תמיד זכרנו משהו משיר השַתיינִים של פַּפָּי וּוִיקִינְג, שני הבּוּבִּים שנכנסו באכסניה "בְּעַד דֶּלֶת צְדָדִית... כְּצֵאתָם הָיוּ שְׁנֵיהֶם אֲדֻמֵי פָנִים וּשְׂמֵחִים יֶתֶר עַל הָרָגִיל". והנה מזמור מגֹהַק  ומפֹהַק :

                                      מִי יִתֵּן לִי בֵּקְבּוּק
                                      מָלֵא נוֹזְלֵי אֵשׁ,
                                      וְאֶשְׁתֶּה אוּק-גוּק-הוּק
                                      עַצְבוּת לְגָרֵשׁ.

                                      מִי יִתֵּן לִי בַּקְבּוּק
                                      אֲשֶׁר אֵין לוֹ תַחְתִּית,
                                      וְאֶשְׁתֶּה אוּק-גוּק-הוּק
                                      בְּלֵי רֵאשִׁית וּבְלִי  תַכְלִית

                                       כִּי בַּקְבּוּק טוֹב מֵאָח,
                                      מֵחָבֵר וְאֵשֶׁת-חֵיק –
                                      אַךְ חֲבָל! וְאוֹי! וְאָח!
                                      כָּל בַּקְבּוּק – סוֹפוֹ רֵיק.
                            

ולא הבאנו את "שִׁיר הַדָּם אֲשֶׁר לַמוֹסְקִיטוֹת" שהוא הימנון אותנטי המושר על ידי  היתושים בכבודם ובעצמם וחבל.

                       בקלנועיות חמורית אַכְּבַּר נוסטלגית

                               אמן.

אין תגובות:

פרסום תגובה