שלום
ילדים. ארי שגמרנו להצטברח מעודף שואה וזיכרון
תפסנו את עצמנו מבסוטים לשם שינוי. דווקא
בערב יום העצמאות ,. הארוחה החגיגית בה ישבנו במרכז חדר-האוכל.
ההגברה הייתה קצת חלשה אז כל הפטפטנים והקשקשנים הבוצעים חלה וטועמים טחינה,
לא הוכרחו להרים את קולם בזמן התכנית כדי להתחרות ברמקול. ילדים שיחקו בבלונים. קולות של ציחקוק נשמעו. גם את הנאמר והמושר
מהבמה שמענו לא רע.
א ממה יש פה
כל כך להתרגש? אולי אין לכל אחד. אבל לזקנים כמונו היה ממה. מזה
שיש פה אחרי ששים וארבע שני הרבה מאות (ולא עשרות בודדות) אנשים, ילדים ואורחים
שחוגגים חג עצמאות וכולם שמחים לחוג ביחד.
זה מה שעושה לנו טוב על הנשמה.
ועוד סיבה שמוח ממשהו. מהאחד במאי. אצלנו זה לא כל כך אכפת אבל בטלוויזיה ראינו
אלפים בתל-אביב צועדים עם המון דגלים אדומים וסיסמות אחד במאי אמיתיות. כמו פעם. מה זה? המשיח בא? או, לפחות, החמור שלו?
לכל אופרה יש
סוף (ד"ר בר-סלע לאוזני החמור).
הקלנועיות החמורית החלה לפני כשלוש-עשרה שנים, כשיצא לאור ספר היובל של
יזרעאל. אז בא לנו להעיר בשוליים משהו על
שִיֵיע ועל חג ה 36. אבל המניע לא היה ספר
היובל אלא החורבן שנפל על ראשנו כמה חודשים קודם לכן. זה כשאנחנו יחד עם ההצגה שלנו לחג ה 50 נזרקנו
לפח הזבל של התולדות. מסתבר שנותר בנו חשק
גדול לממש את המסר של ההצגה ההיא- תולדות
הקיבוץ שלנו בדרמה ובשירים ובמחול.
אחרי שפרסמנו קלנועית חמורית אחת או שתיים התברר שיש
לדברים קהל צמא. וכמו שאמרה אז אחת הקוראות: " מעניין להיוודע על מה אני
יושבת" והשאר היסטוריה של ארבע מאות רשימות.
רובן על תולדות ועל והווי של יזרעאל רקת על פוליטיקה ואידיאולוגיה וגם על
החמור ונעוריו. בגלל מצב גילנו ובריאותנו
אנחנו מבקשים לסגור בזה את המעגל. כל
המשך,אם יבוא, יהיה סתם בונוס על זמן שאול.
לפני שנתיים וחצי הוצאנו לאור ספר נחמד ובו יותר ממאה רשימות בקלנועיות
חמורית. הספר עלה 20000 שקל מתקציב אשתנו ומתקציב אנחנו. 3000 שילם המזכיר
מתקציבו. מכרנו מעט מאד ומרבית הספרים
מונחים בסטודיו שלנו כאבן שאין לה הופכין.
אם יש למישהו רעיון מה לעשות עם זה, שיקום.
היה נחמד ותודה למי שקרא ונהנה וגם למי שקרא ולא כל כך
נהנה.
בקלנועיות חמורית
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה