חג שבועות תשס"ו היה חגיגה לחמור ולכל רמ"ח
אבריו. ארוחת השבועות בדשא חזרה בגדול, בלי
הגזמות קולינריות ועם כל האורחים של כולנו לתיאבון ולכבוד המקום.
בטקס הביכורים כמעט בכינו. זה בגלל ההשוואה לעידן
הצריפים והאבק וחגיגות הביכורים העלובות שהצלחנו לעשות אז, אם בכלל. השתא היו כאן
המון קהל נהנה, המון רקדנים ששמחו לחולל בחגם והמון אימהות צעירות שהביאו
ילדים השנה, הביטוי הכי הכי משכנע כי הקֵן
הזה אמנם ראוי לברוא בתוכו דור חדש.
כל זה עם ביכורי הענפים והארגון וההתלהבות והאווירון
והג'ון-דיר טַח טַח שיצא מהקבר לתפארת קבוצת יזרעאל, היה גדול גדול. ואם לא עבור מבקרי מחול אניני טעם, אז בטח
שעבור חמורים מקלנעים בעלי זיכרון חולני, במיוחד במה שנוגע במתי ולמה ואיך ובשביל
מה נתקענו פה לכל החיים. נאחל לשבועות
תשס"ז שעֶסְקִיוּת מיותרת לא תפריע לבמה להיות מספיק גדולה בשביל גם לרקוד ובשביל גם שיראו את הריקודים כמו שצריך, כה לחי. לשנה הבאה באותו מקום ובאותה שעה.
פעם כתבנו על מורה שלנו שנרצח בבית החרושת
"היוצק" במלחמת העצמאות. וזה
דו"אל שקיבלנו לא מזמן:
אמנון בקר שלום.
שמי צבי וולפר ואני הנכד של צבי וולפר ז"ל המוזכר
בשני קטעים של "'קלנועיות חמורית" המופיעים באתר האינטרנט שלך (קטעים
146,194)
אם העדויות הם נכונות אז רציתי שתדע שזה פעם ראשונה שאני
שומע את הסיפור האמיתי שקרה לסבי (סבתי חנה וולפר ז"ל לא סיפרה לנו את המידע
הנ"ל והיא נפטרה לפני פחות משנה).
ברצוני לדעת מהיכן העדויות הללו ואם ניתן ליצור קשר על
מנת לדעת יותר.
בתודה מראש צבי וולפר.
ובקלנועיות חמורית נינוחה
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה