יום שישי, 7 באוגוסט 2015

אין למי להאמין. אין למי לפנות ואין מה שוֶלְוַלֶה היה צריך לעשות. (שרעפי שַׁפַּעַת)(319)


אם כל זה לא היה מעלה גיחוך, זה היה מעלה דמעה.  אבל כלניות פורחות, רקפות מלבלבות, מגרשי חנייה מנתקים חרצובות ואנחנו בכל זה, ב"ה, די מסודרים.
מי שבכל אופן מתגעגע לאיזה דיכאון מרנין או למלנכוליה משיבת נפש, שיעיין באינטרנט במה שמופיע בעיתון הוירטואלי "שווים".  למשל, לְמַה שהיה לחבר שלום לנדס מקיבוץ ניר-עם לספר לנו על ההתחדשות אצלם וכאלה או הַקַו למטה בנושא הכאוב הזה:  מזכירות הזר"ש קובלת על כך שבמקרה של התדיינות משפטית בין ממסד הקיבוץ (המתחדש) לבין חברים עם טענות, הרי שהקיבוץ זוכה למימון משפטי מקופתו ואילו ה"סתם חברים" לא. נקודה.
וזה מעניין אם ב"ברית החדשה" של ה"התחדשות" הופיע בכלל סעיף שמתייחס לאפשרות כזאת של ממסד קיבוץ נגד יחידים בקיבוץ.  כאן מתמצה קו הרוביקון בין מה שהיה לבין מה שהווה בבהירות שאין למעלה הימנה.
אין עם מי לדבר ואין למי להאמין.  זה מה יש.  ואת מה שכל העם בישראל כבר תפש מזמן (סטודנטים, פועלים, רופאים, אחיות, מתנחלים ומי לא?) אז הקיבוצניקים הפרייארים המפגרים עוד לא התחילו להַפנִים:  מה עושים כשאין עם מי לדבר ואין למי להאמין?
שורפים צמיגים בצמתים ומול הכנסת,  שובתים רעב, הולכים מכות עם שוטרים, שוברים חלונות בליאונרדו ולא בא לנו למנות עוד כמה רעיונות מאד אפקטיביים שגובלים בהסתה.
אבל לחמורים מקלנעים אין אפילו מה שמזכיר תנועה קיבוצית היה כבר צריך מזמן לעשות:  לרוץ ברחובות ולנעור בקול:  די!  די עם הגזל והחמס! די עם העבודה בעיניים! איפה הקיבוץ ואיפה כל  הצדק וההגינות?!   א י פ ה !!!!
אז על מה ננער ונלין? הלא כלניות פורחות, רקפות מלבלבות ומגרשי חנייה מנתקים חרצובות.  
אז שהחמור המקלנע ישתוק בבקשה ושלא יקלקל את פורים הבא עלינו לטובה.

                             בקלנועיות חמורית
                                      אמן.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה