יום שישי, 7 באוגוסט 2015

רק לא כמו פרות הבשן, אם אפשר (340)


לאחרונה יש ויכוח משפחתי אצלנו:  איך ומה לעשות עם הבונוס הבא (או הדיבידנד, איך שתרצו.)   גם אנחנו חתמנו על ערעור על החלטת האסיפה. זה לא מפני שאנחנו נגד שהחברים יזכו למירב הסכום האפשרי כבונוס. זה לא מפני שאנחנו נגד להשקיע בנכסי הקהילה המשותפים לתועלת כולם.    אולי חוץ מהנסיעה לחו"ל שזאת הצעה, לדעתנו, לא נאותה ואולי תובן עמדתנו כלפי הצעה כזאת – מהמשך הדברים.

אנחנו לא מוצאים הבדל מי יודע מה בין לקחת לתקציב האישי או לשים בנכסים משותפים.  מי שחושב קיבוץ אז בשבילו זה אותו הדבר, נקודה.  אנחנו (החמור המקלנע) חושבים שלקחת רק בכיוון שלנו, לחברות ולחברים או לרכושנו המשותף וזהו, זה פיספוס חורק ולא נחמד בתדמיתנו העצמית בעינינו שלנו.  לפחות בעיני חמור אחד, זה בטוח.

גם במסורת יהודית וגם אצל אחרים הבין האדם שכאשר נופל לידיו משהו טוב בכמות שלא צפה, ראוי מכל בחינה שהיא שיתחלק בזה עם אחרים, כאלה שלא זכו אבל שבהחלט שייכים להקשר החיים והקיום של הזוכה ושראוי ונאות ומוסרי והולם על ידי האדם – לא לזנוח את הנ"ל.   זאת אומרת לא להיות כמו פרות הבשן של הנביא עמוס זצ"ל.

וזה אומר להפריש חלק (או לְעַשֵׂר) למישהו או למישהם מחוץ למעגל הקיבוץ שלנו, חבריו או רכושם המשותף.

אנחנו העלינו במזכירות, הבוקר, הצעה שלא לשכוח בעת רווחה את מי שבאמת, ממש בגופם, נחלצו לפני חמישים שנים לעזור וממש להציל את יזרעאל כאשר הקיבוץ שלנו, לא תאמינו, בעצם התפרק וכולם עזבו או עוד לא החליטו לעזוב ואו טו טו זה כמעט נגמר ככה עד שבאו מהמוסדות לברר מתי יתרוקן המקום לגמרי או עם מי אפשר פה לדבר על מה שיהיה פה למחרת או תוך חודשים ספורים, אז.  

אנחנו מודעים לעובדה שכיום, לעשות כזה דבר משוגע, זה באמת ככה נשמע. אבל זה גם להיות קיבוץ מצליח (טפו, טפו, טפו) וגם להישאר בני-אדם.  לא פרות הבשן.  לא אָכֹל וְשָׁתֹה  כי מחר וכולי, אלא קיבוץ שיכול להסתכל בעיניים של כולם, ישר, בלי למצמץ, ועם גאווה אמיתית בלב.

הלוואי שזה יצליח.

                                         
בקלנועיות חמורית

                          אמן.



אין תגובות:

פרסום תגובה