יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

איפה כתבנו את הספר הזה? (72 וגם 176)


                                           14.11.03
לפעמים אנחנו כותבים כמה קלנועיות חמוריות במכה אחת. אחר כך לא מפרסמים את כולן מפני שאחת מהן לא מי יודע מה,  או שעבר זמנה ובטל קורבנה או שפתאום נדחפים מגדלי תאומים ואין  זמן לשטויות. רשימה מספר 72 הייתה כזאת.  עכשיו אנחנו נזכרים להוציא אותה מהנשייה וככה זה בערך נראה (או נקרא) שנתיים אחר-כך.

לעתים די נדירות אבל בעליל שואלים אותנו איפה זה, בעצם, הסטודיו שלנו.   אתמול שאל את זה אחד מעובדי "תמוז".  הוא ראה כמה מהציורים שלנו בכבלים והתעניין לדעת אם אפשר לראות עוד וגם לקנות כאלה, ואיפה זה הסטודיו.  אמרנו לו: "אתה יודע איפה  הזח"ט "?    "מה זה זח"ט "?  הוא שאל.    "טוב.   אז אתה יודע איפה שיש כביש שיורד מאיפה שהדרך לחדר אוכל נגמרת כשבאים מלמעלה "?   "בערך".  השיב.      "אז ממשיכים לרדת בכביש הזה.  לא מסתובבים אל הבריכת שחייה וממשיכים ישר".    "עד כאן אני  איתך", אישר הבחור.     "אז אתה רואה מימין את הטרומים של החברה הבוגרת ומשמאל בית ארוך ומדורג".   "זה שיש לי כמה חברים, פועלים שגרים שם "? שאל.

אנחנו הנהנו בחיוב "אבל זה גם עוד לא שם", המשכנו.   " אחרי הבית הזה, למטה קצת שמאלה, יש עוד בית כזה שבו אף פועל כבר לא גר.   בדלת (שבקושי נפתחת) האחרונה למטה, לפני אזדרכת אחת, זה הסטודיו שלנו.  שם אנחנו מציירים ושם אנחנו כותבים את הקלנועיות החמורית ושם בכלל אנחנו מעבירים את הכי הרבה זמן.   מהסחורה הזאת יש לנו עכשיו בוחטה לא קטנה כמו שיש להרבה גימלאים."

זה מזכיר לנו שפעם לא היה לנו, לא זמן ולא סטודיו. את הכל עשינו בבית, בערימות על השולחן, בתיקים על הרצפה ובקרטונים בבוידעם.   פעם גם בכלל עוד לא ציירנו.   אבל תמיד, תמיד קשקשנו המון וגם מוזיקה.  היו לנו מיליון ניירות וספרים ואקורדיון ומכונת כתיבה וצורך חולני בהרבה שקט, מה שבדירה קיבוצית עם אשה טובה וילדים מתוקים, לא בדיוק נופל מהשמיים על יוצרים עצבנים שהם גם קצת קוּ-קוּ.  

אז ביקשנו ואישרו לנו להשתמש במקלט שקרוב לבית.   זה עד היום מקלט ענקי, אפילו עם שירותים.   אבל מה?  כמו שכל המקלטים התת-קרקעיים, הוא היה טחוב כל הזמן וגם דולף בכל גשם רציני. אנחנו זוכרים איך שבימי גשם היינו עובדים כל הזמן בלגרש, עם מקל גומי, את המים לביוב  שהיה תקין איכשהו.   חרף החיסרון הקטן הזה, היה המקום מרווח, קריר בקיץ (מקלט לכל המשפחה בחמסין לפני עידן המזגנים) ואפילו התאים לחזרות להצגות, שזה מה שעשינו בו אז הרבה, עם ילדים של ביה"ס, שהם היום כבר די גדולים וגם עם שחקנים מ"בימת הקיבוץ" שהיום הם כבר ממש מבוגרים.

פעם נסתמה בריכת הביוב מול בן-דוב.  המוצא האלטרנטיבי לזרם האיתנים היה המקלט הנ"ל. הוא התמלא לגמר במי ביוב ובתוכו כל נכסינו בענייני יצירה -  בעיקר טקסטים, מכונת כתיבה, ספרי תיאטרון יקרים מאד ומסמכים שאבדו לנצח יחד עם מקרר ואקורדיון ומצב-רוח.

הרבה זמן התייבשנו מהניחוח, שפוכים ומפוזרים בחוץ.  בינתיים התחלנו גם לצייר והכל היה על יד הבית, גם כן בחוץ.   בסוף הקדנציה השנייה שלנו כרכזי בניין, נבנו שני מקלטים על - קרקעיים.  האחד ליד גן אלון והשני בפאתי השיכון-צעירים.  את השני אישרו לנו לשימוש בתנאי שלא תהייה איזה מלחמה, שאז יעיפו אותנו החוצה בן- רגע.   

אבל בערך כל עשר שנים דווקא יש מלחמה.  כש"נחש צפע" עיצבן את כל המדינה  זרקו אותנו צ'יק-צ'ק עם כל הדברים החוצה.  יצא שבאותו זמן לא הייתה מצוקת שיכון ואחסון כל כך גדולה במשק.   באחד מבתי הילדים הנטושים היה בחדר אחד רק מחסן טיולים (איפה שהיום החדר של המהנדסת ורד, שנתנה אותו זמנית ליַזָמוּת של רוני שבת). כל שאר הבית היה מאגר גדול ושכוח  של כל ציוד החינוך שלא משתמשים בו  כי מספר הילדים במשק קטן כמעט לחצי, אחרי היציאת-מצריים מיזרעאל 1984 - 1989. כך  נשאר הבית מוחבא כמעט לגמרי מתחת לבוגונויליה ענקית של יפהפיות נרדמות למאה שנים.

גם בגלל זה וגם כי הוא היה קצת רחוק מכל מקום חשבנו שבשבילנו זאת הזדמנות   שלעולם לא תחזור.   הלכנו מהר אל נעמי עמית, המזכירה, וסיפרנו לה את הצרות שלנו.  היום היא רק בענייני דולפינים אבל אז היא הייתה בהחלט גם בעד האומנים.

כך קיבלנו את מה שהיה פעם החדר אוכל של הבית-ילדים שהיה פעם זח"ט, פלוס הכניסה פלוס הבית שימוש. המקלחת שם נהייתה המקום שבו עסק יעקב חביב ז"ל בכל פלאי הטבעונות.  מאוחר יותר עברה גם היא אלינו ונהייתה מחסן  של עבודות מפוצץ לגמרי.  חוץ מזה זה סטודיו מצוין, טוב מאד בשביל גם לצייר וגם להקליד קלנועיות חמוריות כמה שרוצים.

כשעברנו דירה לשם, פתחנו לראות מה יוצא מהברזים.   בברז השמאלי היו המים חמים לגמרי, אף על פי שילדים מתקלחים כבר לא פתחו כאן ברזים לפחות איזה שש שנים, אם לא יותר.   כשירדנו אל מתחת לבנין ראינו שיש שם שני בּוֹילֶרִים גדולים שמספיקים לעשרים ילדים שמצליחים לבזבז תמיד את כל המים החמים.  הנורות  האדומות של הבוילרים עוד דלקו, כמו שתי גחליליות, מלפני אולי עשר שנים.

בשבוע הבא עושים חגיגה ל"סיפורי בעל ואהליבה".   בתוך כל המקומות הנ"ל, גם כתבנו  את הספר הזה.  זה למי שישאל לא רק למה ואיך, אלא גם איפה בדיוק עשיתם את זה?

                             בקלנועיות חמורית  
                      אמן.




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה