באמצע נאום קצרצר על עצמנו בפתיחת התערוכה בבית ציזלינג
תיארנו את גישתנו לנושא המעוצב. פתאום
נשמעה קריאת ביניים: "ככה עשיתם גם בתור מחזאי!" הקוראת הייתה שולמית אפטר מתל-יוסף, לשעבר
מנהלת כיתות היסוד של ביה"ס המשותף.
היא זאת שהחליטה להציג את "השמש והתרנגול" בהפקת ענק עם המון
ילדים. את המחזה כתב אמן בקר, ביים יעקב
מורג, הלחינה נירה חן וניהל מוסיקלית יוסי שריג.
אז בגלל זה ובגלל מה שכתוב פה בסוף הרשימה – הרי כמה זיכרונות
רלוואנטיים:
בשנת 1970 (!?) היינו
בשנה ב' של לימודי אמנות התיאטרון ופילוסופיה כללית באוניברסיטת ת"א. באמצע שנת הלימודים הוּנחַת על הסטודנטים
פרוייקט: סיפור הטֶבַח הנורא שעשתה ממלכת
אתונה בתושבי האי מֶלוֹס שבים האגאי בעת מלחמות הפלופונז נגד ספרטה לפני איזה שלשת
אלפים שנים. הסטודנטים נדרשו: או לכתוב
על זה מחזה קצר, או לביים אותו או לשחק בו.
בשביל זה מקבלים ציון כי זה שיעור
חובה במקצוע.
אנחנו, שבאנו ללמוד כתיבת מחזה, בחרנו לכתוב. יצא לנו משהו כמו איך שחבורת הבְּלִיַעַל "אתונה"
(בימים אלה) יושבים על הברזלים ברחוב ומדסקסים איך לעשות כיפה אדומה לחבורת
"ספרטה". על ידם, בחצר אחורית,
עוסקת גברת מלוס אחת במקצוע העתיק. משהו
אצלה סתם לא מוצא חן בעיניים של בריוני "אתונה". הם חותכים לה את הפרצוף,
מה שמנפנף אותה לנצח מהמקצוע. זה בערך.
את קְלֵאוֹן, מנהיג החבורה שיחק הסטודנט צביקה הלפרין (שנהייה
שחקן צעיר מבוקש ושיחק ב"חאן" ובעוד מקומות והגיע לקַדִיתָא שעל יד צפת
ועשה המון ילדים ובסוף תלה את עצמו על עץ).
את חבר כנופיית "אתונה" השני, שגם בכלל גנב את כל ההצגה, שיחק אחד שָׂשׂוֹן גַבָּאי (שנהייה
שחקן תיאטרון וקולנוע עם הוליווד ופרסים באירופה ושם ויוקרה בינלאומיים). אנחנו (זה שכתב את המחזה) הלכנו לעשות פה את
"מישהו" ואחר כך לנהל את תיאטרון סדנת הצפון של הקיבוצים ועוד כל מיני.
אנחנו כידוע עדיין קיימים בתור סתם חמור מקלנע.
על המערכון ההוא – "מֶלוֹס", קיבלו כל הנ"ל ציון 100 וגם
מחמאות גדולות משולמית בת-דורי, המנחה, ומפרופ' גרשון שקד ראש החוג לתיאטרון.
שניהם כבר ז"ל. וכל זה היה מעניין
לחמורים ונחמד ומזמן. ולעניין אחר:
לפני כמה חודשים מטלפנת אלינו מישהי, מירי שטיינהרדט
מרמת-השבים. היא עושה עבודה על יותר ממאה שנים של לימודי ציור בארץ. היא מחפשת מישהו שיודע משהו על הצייר צבי
גולדין ולא מוצאת אפילו אחד. בְּיֵאוּשָׁה
היא מקליקה את שמו ב"גוּגְל". שם מתברר לשמחתה שיש מישהו בארץ
שטוען כי הוא למד אצל הצבי גולדין ההוא לפני
65 שנים. זה אנחנו, החמור המקלנע שיש לו
אתר באינטרנט ובאתר יש גם משהו מתולדותינו וגם חצי מילה על צבי גולדין הצייר.
הגברת קופצת על המציאה ובכמה אימיילים סוחטת מהזיכרון
שלנו כל פיסת מידע על צבי גולדין, כולל איך שהוא לימד לצייר חתול וגמל וגם אנשים
בעזרת גפרורים וקופסה ומטבע של מִיל.
להפתעתנו, אחרי כמה חודשים, מגיע אלינו בדואר ספר מדעי אמיתי בהוצאת כל
האוניברסיטאות הגדולות בישראל, בנושא תולדות לימוד הציור בארץ. מופיע שם, בין השאר, השם של החמור וציורים
ששיחזר משיטות הלימוד של הצייר האלמוני צבי גולדין משנת 1942.
בהחלט אורגזמת נוסטלגיה של חמורים זקנים, חמורים שבאמת היו פעם גם מחזאים וגם ובמאים
ועכשיו הם נהיו גם ציירים ולא סתם: בשבעה
החודשים האחרונים של שנת 2008 הוצגו שלוש
תערוכות מציורינו: דיוקנים במוזיאון
בית-מאירוב בחולון, ציורים מהתנ"ך ביד להנצחה בטבעון ונופי העמק בבית ציזלינג
בעין-חרוד. בכל זה אנחנו מתחצפים להיזכר מפני ש:
בְּגַנֵּנוּ הִלּוּלָה
הִלּוּלָה וְטְרַלַלַה
מַה
קָרָה, מַה יֵשׁ?
הַחֲמוֹר בֵּן שִׁבְעִים
וָשֵׁש. (בדיוק היום)
בקלנועיות
חמורית נִזכֶּרֶת
אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה